שבחי הרמב"ם-סיפורים בערב יהודית
מה מן ״הביוגרפיה הרפואית״ של הרמב״ם משתקף בסיפורי העם היהודיים ומהם הקווים שהוסיפו לדמותו? גדולתו של הרמב״ם כרופא משתקפת בכל הסיפורים — לא רק בסיפורים על הרמב״ם הרופא בחצר המלך, אלא גם בסיפורים שנתרחשו בשוק או בביתו.
את סקירתו על אגדות־העם שנושאיהן הרמב״ם הרופא בחצר המלך ביסס ברגר על טקסטים שראו אור בדפוס בלבד, הכוללים את הסיפורים שבספרים ״שלשלת הקבלה״, ״הולך תמים ופועל צדק״ ו״ספר המעשיות״ לגסטר ואת הסיפורים שנתפרסמו ביידיש. בינתיים עלה בידי לרכז חומר רב סביב נושא הרמב״ם הרופא מדפוסים, מכתבי־יד ומן המסורת שבעל־פה. בספר זה הבאתי 55 סיפורים על הנושא, שהם כ־40% מכלל הסיפורים שבו. כך למשל, לגבי סיפור תחרות ההרעלות שבין הרמב״ם והרופא(ים) שברגר הזכיר רק מ״שלשלת הקבלה״; עתה מתברר, שנוסחים רבים של הסיפור מצויים בכל קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, הן בכתבי־יד, הן בדפוסים והן במסורת שבעל־פה (שנרשמו באסע״י ועל ידי). סיפורים אלה ארוכים ומפורטים, ושונים בפרטיהם בקהילות השונות. בארצות המוסלמיות הושפע סיפור זה גם מן הסיפור המסופר במסורת המוסלמית על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון. מן הסיפורים המרובים בחרנו להביא כאן אחד־עשר סיפורים (סיפורים 9, 23, 33, 46, 52, 58, 83, 85, 111-109). גרעינו של סיפור זה יסודו, ככל הנראה, בשם אחד מספריו של הרמב״ם העוסקים ברפואה, ״סמי המות והרפואות נגדם״, שחיבר לפי הוראת הוזיר עבד אלרחים בן עלי אלבייסני (ראה גם לעיל בתחילת פרק זה).
לסיפור על האדם שתרופתו רעל הזכיר ברגר נוסח אחד בלבד מיידיש, אבל במזרח זהו סיפור נפוץ מאוד. שישה נוסחים שונים ממנו הבאנו בספר זה (סיפורים 59, 81,80,60, 115,114). גם סיפור זה ככל הנראה יסודו בכתוב בספרי הרפואות של הרמב״ם, שמצא את ההבדלים בן ארסי הנחשים השונים ועמד על הטיפול השונה הדרוש בכל מקרה. הרמב״ם גם דאג לחלק תרופות תרייאך (צרי) מטעם השלטונות במצרים לאנשים שהכישום עקרבים ונחשים, וכפי שכותב ד״ר ז׳ מונטנר: ״מכת הנשוכים ע״י נחש במצרים בתקופת הרמב״ם היתה אקטואלית מאד. הרמב״ם הקדיש כמעט ספר שלם לעזרה הראשונה לטיפול ולאבחנת מין הארס, אם על ידי אפעה (Vípera) (המוטרופי) או על ידי תנין (Cobra) (נויוטרופי). הוא דאג להחסנת הסירה (Sera) של ימים (התריאקה), בבתי מרקחת ממשלתיים, להביא את הרפואות הדרושות מחו״ל כדי שיהיו מוכנות מיד לנזקק״.
העובדה שהרמב״ם היה רופא להמון העם בחינם, כפי שעולה מאיגרותיו, באה לידי ביטוי בסיפור העממי: כך בסיפור בלתי ידוע עד עתה, הנמצא בכתב־יד מקרב יהודי מצרים משנת 1840 (סיפור 7), וכך בסיפורים רבים על דאגתו של הרמב״ם ליהודי עני בתפקידו כרופא בחצר המלך (סיפורים 18, 38, 45, 121).
נושא אחר הבא לידי ביטוי מרשים בסיפורים על הרמב״ם הוא הצלחותיו בבדיקות שתן: על פי הבדיקה הוא ידע לא רק איזו מחלה נושא בעל השתן, אלא גם אם השתן הוא של בהמה או של אדם, אם הוא של אישה או של גבר (ראה סיפורים 8, 18, 44 ,51, 120). האגדה מספרת, שבנו אברהם הרופא היה בקי במלאכה זו כמעט כמוהו(ראה סיפור 22).
נושא אחר התופס מקום בסיפורי הרמב״ם כרופא הוא הרמב״ם כנער מתלמד ברפואה ומורהו, וסיפורים אחרים המספרים את העניין בצורה הפוכה — הרמב״ם כרופא ונערו המתלמד אצלו. סיפורים אלה, כאמור, מושפעים מן הסיפור על לוקמאן הרופא האגדי ותלמידו כמון במסורת המוסלמית. בסיפורים אלה הרמב״ם לומד את הרפואה אצל רופא מומחה כאילם וכחירש, כדי להתקבל אצל הרופא הקנאי, והוא לומד את הרפואה עד שידע יותר ממורהו, ובשעת מבחן הוא מדבר ומונע ממורהו הרופא לסכן את החולה בשעת ניתוח.
בסיפורים אחרים מסוג זה הרמב״ם הוא הרופא ואילו תלמידו הוא שמונע ממורהו הרמב״ם לסכן את החולה בשעת ניתוח (ראה במיוחד סיפורים 58,5, 106, 107). יש גם סיפורים המספרים על ״תלמידי״ הרמב״ם ברפואה בדרך היתולית (סיפור 116).
יש שהסיפורים על הרמב״ם הרופא מבוססים על אקסיומה רפואית המיוחסת לרמב״ם, כגון שלא ניתן לרפא עיוור מלידה, בניגוד לדעת אחרים, הנוקטים מעשי מרמה להוכיח את דעתם (ראה סיפורים 53, 117,56). בסיפור עממי אחר מובאת דעתו של הרמב״ם על בצל ופלפל והשפעתם על ראיית האדם (סיפור 118), ויש סיפור המספר על תרופה לשחפת (סיפור 119).
קרובים לסיפורי הרמב״ם כרופא הם הסיפורים שבהם הרמב״ם איננו משתמש בתרופה מקובלת אלא בתרופה פסיכולוגית. כנגד שעמומו של המלך הוא נוקט אמצעי נועז — סטירה על פני המלך (ראה סיפור 113); ובסיפור אחר (61) הוא מבקש את המלך לבוא אליו למרפאתו כדי להתרפא, וזאת כדי להכעיסו ובכך לגרום לרפואתו.
- 3. הסיפורים על הרמב״ם בחצר המלך
הסיפור העממי תיאר את הרמב״ם כמי שממלא בחצר המלך תפקידים נוספים על היותו רופא. במיוחד אמור הדבר בשני תפקידים, מהנדס וחכם־יועץ.
בסיפורים מסופר על מעשים שעשה הרמב״ם ואשר בזכותם לקחו המלך לחצרו ונישא אותו מעל כל השרים והיועצים. לפי הסיפור המובא לראשונה ב׳׳שלשלת הקבלה״ התפרסם הרמב״ם בחכמתו הרבה ויצא שמעו בכל הארץ ולקחו מלך מצרים לו לרופא. ר׳ גדליה בין יחיא, בעל ״שלשלת הקבלה״, ממשיך ואומר: ״במצרים היה מנהג שהיו גדולי החכמים שבשבע החכמות המפורסמות יושבים על חמשה כסאות, וכשהביא המלך את הרמב״ם לחדרו לא ידע על איזה כסא להושיבו כי מצא את חכמתו גוברת על כל החכמים בכל החכמות״ (ראה סיפור 20).
בחצר המלך נתקל הרמב״ם בשונאים ובמקנאים שהיו מלשינים עליו לפני המלך. עניין זה אינו רק פרי הדמיון היוצר, כפי שעולה מאיגרת שכתב הרמב״ם לר׳ יפת ב״ר אליהו הדיין בעכו: ״גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני״. ככל הנראה מכוון רמב״ם לרופאים שנתקנאו בו והלשינו עליו. על נושא זה, כאמור לעיל(בסעיף הקודם), יש סיפורים רבים, החל מן הסיפור שב״שלשלת הקבלה״.
בסיפורים אחרים מתואר הרמב״ם כמהנדס בחצר המלך הבונה את ארמונו של המלך לשביעות רצונו, קנאתו ושנאתו של האומן הנוצרי גורמת לו שהוא כורה בור לרמב״ם, ובסופו של דבר הוא שנופל בו(דאה סיפור 21; וראה גם להלן בסעיף 6). האם הרמב״ם עסק בהנדסה? האם יש לסיפור זה אחיזה במציאות? אבן אלקפטי כותב על הרמב״ם: ״מוסא בן מימון הישראלי האנדלוסי. האיש הזה היה מיושבי אנדלוסיה ויהודי לפי דתו הוא למד את מדעי הקדמונים באנדלוסיה, רכש ידיעות יסודיות בחכמת ההנדסה וברפואה״.
התככים בחצר המלך כנגד הרמב״ם המשתקפים בסיפור העממי חרגו מענייני רפואה והנדסה. הסיפור העממי העמיד את הרמב״ם כיועץ וכחכם ליד המלך שהשרים מתנכלים לו ורוצים להכשילו. המלך אהב את הרמב״ם על רוב חכמתו וגידלו מעל כל השרים, והשרים בקנאתם ובשנאתם חיפשו כנגדו תואנות. באחד הסיפורים (128) האשימו את הרמב״ם כאילו טמן בתוך נעלי המלך את השם מחמד, ובסיפור אחר טפלו עליו עלילת אונס (סיפורים 27, 128, 131); באחד הסיפורים (124) טענו שהרמב״ם מחפש הזדמנות להרע למלך, ובסיפורים אחרים (88,87) היתה זו שנאת חינם בלא נימוקים. בסיפורים אחרים על הרמב״ם בחצר המלך מודגשת חכמתו היתרה לעומת השרים. בסיפור אחד (89) הרמב״ם עונה בחכמה לשאלת המלך, ובסיפור אחר (70) הוא מצליח בחכמתו להוכיח את טענת המינים (הכוונה לקראים) לבעלותם על התורה כטענת סרק: וכן גם לגבי הטענה שהחינוך יגבר על הטבע (סיפור 134). גם מחזור הסיפורים של יהודי תימן המכיל שלושה ספורים, נושא שלושת הסיפורים הוא התנכלות שר בחצר המלך להרמב״ם (סיפורים 29-27, 131-127).