מורשת יהדות מרוקו

העליה מצפון אפריקה וההתיישבות בחבל לכיש.

מאמר ראשי בעיתון דבר מיום 02/06/1955

שני מפעלים אלו חיוניים לארץ ולאומה, הוטלו לתוך סבך חמור, ומקור הרע אינו באיזה גזירה של צוררים מבחוץ, אלא בזירה הפוליטית בינינו. מפלגה אחת בארץ גמרה אומר להפוך את עולי צפון אפריקה – אנשי כפר מדורי דורות שיצאו להתיישבות בחבל לכיש שאינם מתמצאים כלל ועיקר בסבך הניגודים הפוליטיים שלנו – להון ולנשק פוליטי בידיה במלחמת הבחירות, והיא עשתה זאת בשם הדת וההגנה על הדת, ובאמצעות הסתה ארסית בדרך העולים המתיישבים.

התוצאה מפעולה זו, הפסקת העבודה ואנדרלמוסיה מוחלטת בכפר " עוצם ", נקודת ההתיישבות הראשונה בחבל לכיש, וההפגנות של המתיישבים המוסתים בתל אביב ובירושלים, ודבר זה נעשה בשעה שבארץ מוצאם של עולים המתיישבים מגיעות אלינו ידיעות מחרידות בדבר התקפות על היהודים ועל קרבנות ביניהם.

עתונים ובעלי מאמרים ראשיים, אובייקטיביים כביכול מנסים לפסוק כי שני הצדדים אשמים בחרפה זו. לא רק הפועל המזרחי, אשר שליחיו הסיתו והסעירו את העולים שבאו מהרי האטלס אשר במרוקו ועלו על קרקע לכיש – אלא גם תנועת המושבים אשר שליחה גילה וארגן את העולים האלה והביאם לארץ לשדות לכיש. מי שמדבר במקרה חמור זה על שני צדדים אשמים אינו מגלה אלא צביעות ובמרמה של " אובייקטיביות " מפוקפקת מנסה לחפות על האשמה העיקרית היחידה בכל הפרשה העכורה הזאת..

היא התחילה במסע השמצה של שליחי הפועל המזרחי בקרב העולים ואחר כך גם בכל עיתוני המזרחי בארץ, נגד תנועת המושבים, שליחיה ומדריכיה, שהוגדרו ככופרים ומעבירים יהודים על דתם באמצעי כפייה וכו'….וכל זה עשה במגמה ברורה לא רק להעביר את העולים ממסגרת ההתיישבות של תנועת המושבים למסגרת הפועל המזרחי אלא להסעיר ולקומם את כל הציבור הדתי בארץ לצורכי מלחמת הבחירות.

הציבור הרחב ואף הציבור הדתי אולי אינם יודעים עובדה חשובה זו : ביישובי תנועת המושבים הכללית מרוכזים כיום הרבה יותר דתיים מאשר בכל היישובים של המפלגות הדתיות. אין לערער אפוא בשום פנים ואופן על זכות של תנועת המושבים לקבל תחת חסותה ולמסגרת ההתיישבות שלה יהודים דתיים המבקשים זאת .

בייחוד אין מקום לערעור כזה, כשתנועת המושבים מספקת את כל הצרכים הדתיים של מתיישביה. כך גם נתמלאו כל התביעות של המתיישבים בכפר " עוצם " לגבי צורכי הדת שלהם עם בואם למקום. והם ידעו מראש לאן באו, ולולא ההסתה של שליחי הפועל המזרחי היו יושבים בשלווה ועובדים במקום התיישבותם, אולם המסיתים למדו אותם שמוטב להם לעבוד פחות ולדרוש שכר יותר.

פעולת הסברה זו לא הייתה אלא התנקשות במפעל ההתיישבות, התנקשות מתוך חשבון מפלגתי צר וללא התחשבות בנזק הלאומי הגדול שהיא גורמת. אין איש מונע מהמתיישבים לבחור במסגרת ההתיישבות הרצויה להם, וגם ליישובי הפועל המזרחי – לקבל אותם. אולם אין הפועל המזרחי יכול לדרוש לעצמו זכות מונופולין על המתיישבים הדתיים, על חשבון מסגרת ההתיישבות שהוקצבה, למשל : לתנועת המושבים, אשר כאמור רבים המתיישבים הדתיים ביושביה.

יש לברך על התערבותה של הנהלת הסוכנות היהודית בסכסוך, לפי ההחלטה אשר נתקבלה – בהצעת ראש מחלקת ההתיישבות – יבחרו כל העולים הנמצאים עתה בתנועה בזרם התיישבותי כרצונם והזרמים יקלטו אותם ביישוביהם. כן תוקם ועדה לבירור דתי בהתיישבות להבא. נקווה שבעקבות החלטות אלה יופסקו פעולות ההסתה בקרב העולים וכן בקרב הציבור.

יש להתריע בכל לשון של התרעה על הסכנה שבהפיכת ההתיישבות החדשה לשדה התנצחות פוליטית באמצעים ובדרכים העלולים להרחיק אותם ממשימתם הלאומית

מאמר ראשי – עיתון דבר – כ"ב סיון תשט"ו – 2.6.1955

פעילות חינוכית מגוונת.

תחרות כדור סל במסגרת כי"ח

דרמה בנושאים יהודיים, מקהלת נוער ואף מופע מוסיקלי שימשו אמצעים נוספים להעברת מסרים יהודיים ותרבותיים, ובמיוחד במה לביטוי מקורי ולחיזוק הביטחון העצמי. קברניטי " שרל נטר " שמחו לגלות שחקנים חדשים בעלי יכולת ביטוי, משחק וביצוע. בשנת 1949 הציגו שחקני החוג לדרמה של " שרל נטר " את מחזהו של סטפן צוויג " הדרך הנצחית " ואת מחזהו של המשורר והמחזאי היהודי עמנואל היידו " הקורבן ". לעתים ארגנו ב " שרל נטר " פעילויות בעלות תוכן תרבותי כללי, כמו העלאת מחזה של מולייר או קונצרטים של מוסיקה קלאסית.

עבודה, מלאכת כפיים ופרודוקטיביזציה היו סממנים מובהקים של המשנה החינוכית של כל ישראל חברים, אורט ו " שרל נטר ". נשיא אורט, ליאון מייס, מיטיב לבטא ערך זה באומרו " היהודים נולדו חקלאים, הם נולדו למלאכה אדם לעמל יולד. אנו נחושים להשיב לערך העבודה את מקומו היאות, ערך שלא היינו צריכים לנטוש. העבודה מכבדת את בעליה, העבודה מכבדת ומעצבת את בעליה, מרוממת את האדם לפסגות חברתיות ".

הכוונתם של בני נוער ללימוד מקצועות ומלאכות הייתה דבר יום ביומו. " הנוער היהודי המרוקאי לא נמשך רק למסחר ולמקצועות חופשיים, אלא אף למלאכת אומנות. בעבורם להפעיל מכונו אינו בבחינת סוד ". הם ראו לנכון לעודד מגמות פרודוקטיביות אלה : בכל שנה הוענק פרס על שם יום טוב צבע לתלמידים מצטיינים בבתי ספר מקצועיים במרוקו. אחד המפעלים המיוחדים של אורט הוא הקמת בית הספר הימי במרסיי בשיתוף פעולה עם הליגה הימית היהודית. Ligue Maritime Juive.  בעלת הסמל שך עוגן ומגן דוד בתבעי כחול לבן במרס 1947.

נלמדו שם מקצועות דוגמת מלחים, נגרים ימיים ואף צוללים, טכנאי קשר וקציני צי הסוחר. מבין 37 הנערים שלמדו שם בשנה הראשונה, נקלטו 16 בני נוער מ " שרל נטר ". בשנת 1946 התחדשו השיעורים באנגלית, בחשבונאות ובקצרנות – שיעורים שהמלחמה העולמית השנייה קטעה באבם.  בינואר 1946 נחתו במרסיי שלוש קבוצות נוער מתנועת " שרל נטר " והופנו לחוות חקלאות בלארוש, ולטירות במסגרת אורט. עבודות טבחות, גננות, חקלאות, חליבה, רפת ולול שימשו בערבוביה באווירה ארץ ישראלית, יהודית ותורנית. כמו כן התקיים שיתוף פעולה של " שרל נטר " עם האגף להכשרה מקצועית של תנועת הצופים.

זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

כשם שלא היה סדר בכיתות הלימוד, או שמא יאמרו חכמי תורת החינוך כי גמישות פדגוגית הייתה שם, כך היו מיושנות דרכי ההוראה ומוזרים תוכני הלימוד, ואך בנס יצא מאתנו מה שיצא. המורים קראו ללוח דווקא את החלשים שבנו ותבעו מהם לפתור סוגיה כלשהי באלגברה, מן הסתם בידיעה כי לא תצלח דרכם. שקט מתוח השתרר בכיתה המוכה פחד מן הבאות, היות והכול ידעו את הצפוי, ידעו שהכול בידי המורה המזרה אימה חוץ מיראת המורה השמורה לנו. התלמיד המסכן עמד רוטט כעלה נידף ומזיע, ופחד משתק הניס ממוחו גם את המעט שידע. ומיד עם פליטת השטות הראשונה, שאחריה תבאנה כמצופה רבות נוספות, החל מטח סטירות ואגרופים נוחת על התלמיד ההמום, וגם אם ציפה להם, התקשה להיענות לתביעה הדוחקת להשיב תשובה, לכאורה שיפרו המהלומות את דרכי חשיבתו או פתחו את אורחי הבנתו שנסתמו.

ויותר מן הכאב, ההשפלה והביזוי, והעמדתו כך חסר אונים במערומיו הנפשיים והשכליים, הייתה חרפתו, כי הרי אלה הם בני גילו שאתם הוא אמור להתרועע, לשחק או לכתוב שיעורים. כללו של דבר, ספק אם תורה כלשהי חדרה למוחו של תלמיד בדרך אכזרית זו, ולולא אימת המעמד והלך הרוח של בורות וכניעה, ששאב לא מעט מן הד'ימה, השלטת, היו המורה והנהלת בית הספר ראויים לעמוד לדין על התעמרות בילדים הנתונים למשמרתם. אין ספק כי המורים שהיכו (לא כולם היו כאלה), ממש כמו מלמדי ה״חדר״ שהיו בורים, פרימיטיביים וחסרי כל מצפון אנושי ומצפן חינוכי, באו לבית הספר לפרוק מטענים של סדיסטיות על ילדים חסרי ישע, שהוריהם לא ההינו להלין על איש, אלא נשאו בשקט ובהכנעה את קלון בניהם. ״חוסך שבטו שונא בנו״ שיננו באוזנינו, אך לא נתנו את דעתם כי שימוש־יתר במקל בלא קלח גזר בצדו, אין בו מועיל.

היה גם צד אחר לפדגוגיה הנפסדת הזאת, חיובי וחייכני לכאורה אך הרסני ומשחית בסופו של חשבון. בכיתה העשירית והאחרונה שהובילה לבחינה לקראת התעודה הנכספת, לימד המורה מר שמחה (קראנו לו מר סימה). איש רחב מידות ובעל קרחת מבהיקה היה מר שמחה, מוצאו מיוון, והוא קילל ללא הרף את מזג האוויר ההפכפך שלא הזכיר לו במאומה את המוצאות אותו בארצו. היות והיה רציני, לקח על כתפיו ברצינות תהומית את העול והאחריות להכין אותנו לבחינת הסיום שלמענה עמלנו שנים רבות כל אחד לפי כוחו, סבלנותו ומזלו, כמנהג בחינות הבגרות בימינו. מר שמחה היה פוסע בין מכתבות התלמידים בפסיעות גדולות שהדגימו בקול דרמתי וקולני על בואם הממשמש של מועדי הבחינות. מנהגו הפסול, שאז היה לי מקור גאווה חסרת שחר של עלם מתבגר שלא בשל, היה למסור בידי את בחינות ההכתבה של תלמידי הכיתה, עם עטו שטבלה בדיו אדומה, כדי שאתקן אותן, אתן עליהן ציונים, וכך הייתי למין עוזר הוראה שלו. לעולם לא אדע אם עשה את מעשהו הנלוז כדי לפטור עצמו מעול מחברות, או ראה בכך אקט חינוכי – לרומם את תלמידו בפני הכיתה כולה, או להעמיד מופת לשאר התלמידים. אז, רבה הייתה גאוותי על שדמיתי למורה ואפילו קולמוס אדום בידי, והייתה בי העצמה לגזור ציוניהם של חברי לכיתה, בהם אחי הבכור, ולכן במופלא ממני לא דרשתי. היו מחברי שבאו והתחככו עמי כדי לדלות פיסת מידע על ציוניהם, אך תמיד עמדתי בלחצים עד שלמדו להניח לי. כל התרגיל המשונה הזה, שלא ראיתי או שמעתי כמוהו, היה לשגרה מובנת מאליה, כאילו כך היה מעולם וכך יהיה לתמיד. תמיד שאלתי את עצמי כיצד מהין המורה האחראי הזה להחזיר את המבחנים הבדוקים לבעליהם בלי לבדוק בהם או לערער עליהם, שמא טעיתי. אבל הוא היה ככל הנראה משוכנע כי אם לא מצא פגם במחברתי שבדק בעצמו קודם לכן ורשם לה ציון, חזקה שגם בשאר התיקונים ובחלוקת הציונים לא יהא דופי. כך קיבלתי אימון מוקדם ולא צפוי בתיקון בחינות, אך לא חדלתי מאז משאול את עצמי על תקינות השיטה או על השחתת מידותיו של נער בן 13 שעלול היה להגדיל בערך עצמו.

עוד פאה ברחבה הגדולה הייתה לגן ציבורי מוריק, ואילו חלקה העיקרי במרכז, שהיה בימים עברו תחנה לאוטובוסים, למוניות ולכירכרות, נשלט עתה על ידי רוכלים שהציעו מרכולתם ברעש ובהמולה. לא יכולתי שלא להיזכר במרכבות, שעל סרנן האחורי טיפסנו ולפרקים גם הוצלפנו, ובאוטובוסים שהסיעונו לכל אתר ברחבי המדינה: בימי הקיץ לחופשות אצל דודי בקזבלנקה, לקברות הצדיקים, לאתרי הנופש באיפראן, בספרו ובנותיהן, למחנה קיץ עם הצופים, או לביקורי מכרים או משפחה. כל נסיעה כזו הייתה מלווה בהכנות ממושכות שבהן נאפו מיני כעכים ומציות, עוגיות ושאר דברי מתיקה, צידה לדרך – כאילו יצאנו ליבשת אחרת ולא לנסיעה של שעות אחדות. זכור לי כי בימי המלחמה והמחסור החמור בחומרי דלק, היו שופכים פחם שחור בדוד ההסקה שבצדי תא הנהג, שהיה אמור להספיק להביאנו למחוז חפצנו. אלא שלעתים קצרה נשימתה של הגרוטאה המרופטת שבה יצאנו לדרך, והנוסעים נדרשו לרדת ולסייע בדחיפת העגלה במעלה הגבעה. במיוחד התרשמנו, אנו הילדים, מחזיון הנוסעים חסרי הפרוטה, שבמחיר זעום עלו עם מטלטליהם, בעלי החיים שלהם ובני ביתם לגג האוטובוס שהיה גדור במעקה, ושם עשו את דרכם יישובים ברוח, בגשם או בשמש היוקדת. אבל מסתמא הגיעו לתעודתם. ועוד בצדה של הכיכר היו המלון ״גרנד הוטל״, שידע ימים ושנים טובים יותר, ובית הקולנוע ״אפולו״ שבזמנו נחשב בעינינו לפסגת הבידור והשעשוע; שם, כזכור, התרחשה פרשת המכות שהפליאו בנו הערבים, שהאיצה בכמה נערים להניף את נס המרד וללכת לארץ ישראל. היו גם בתי עסק של יהודים בפאתי הרחבה, בהם של מיודעו של אבי שסחר ביין ובנה ממלכת יינות גדולה ומכניסה. ולידו, וכאן היה שיא ההתרגשות – שער הכניסה הראשי אל המלח, אותו שער שהופקדו עליו השומרים הסנגלים להגנתנו.