ארכיון יומי: 5 במאי 2016


הפטרת "מחר חודש" בנוסח יהודי מרוקו

הפטרת "מחר חודש" בנוסח יהודי מרוקו שמואל כ', א.

 

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "קדושים".

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "קדושים".Asilah

דברי התורה – לעילוי נשמתם הטהורה של אחינו 6 מיליון חללי השואה. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

״דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם: קדושים תהיו – כי קדוש אני הי אלוקיכם". (ויקרא יט, ב).

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו -קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" ( רבנו ״אור החיים״ הקי).

לדעת רבנו אוה״ח הק': אתה, את, אתם, אתן – כל אחד יכול להיות קדוש.

״דבר אל כל עדת בני ישראל״ –

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש״י, קדושים יט, ב).

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה בהקהל, מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה". את זה לומדים מהמילה "עדת" בפסוק "דבר אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני ה' אלוקיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי ה' אלוקיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תשא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכוי.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשיות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצוות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן. רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה", וזאת בניגוד לדרך בה נהג משה ללמד את האנשים לאחר שהקב"ה לימד אותו. משה לימד את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד תורת משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

"אחרי מות – קדושים אמור", או "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

"אחרי מות – קדושים אמור". רצף שלוש הפרשיות הנ"ל, יצר את הביטוי המפורסם שאחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש. אחת הסיבות לכך היא שאחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, לראות את כלל מידות האדם. "אחרי מות קדושים – אמור בהר". ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: אחרי מות אנשים קדושים, אמור בשבחם "בהר סיני". כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה.

"ואהבת לרעך כמוך ♦♦♦ (ויקרא יט, חי).

רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

אהבת ישראל – ללא תנאים מוקדמים.

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות, מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, צדק במאזניים {במסחר}, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה, וכן מצוות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצוות עשה לדעת רבנו "אור החיים" הק'. מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג רק מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל אב ואם וכוי.

"אני ה'": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם את המצווה. בפרשתנו מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

"אני ה' אלוקיכם": מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשיות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, וכך נפנים שהשכינה מרחפת מעלינו כדי לכוון את צעדינו בבחינת "מצעדי גבר כוננו", ואף… מצלמת את מעללינו. בעזהי"ת נשכיל ונצליח.

רבנו אוה"ח הק' אומר: המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו: "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות. מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך". מצווה ב': "לא תיקום ולא תיטור".

מצווה ג': "ואהבת לרעך כמוך…". (קדושים יט, יז- יח). רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם לא תשנא בליבך שום יהודי, לא תבוא לידי נקמה ונטירה, ואז תזכה לאהוב את רעך שזה כלל גדול בתורה.

רבנו אוה"ח הק' שואל מדוע אין הקבלה תחבירית בפסוק "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין ""תיראו" ברבים? תשובתו לכך היא שבמידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי. מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

קדושים תהיו – כי קדיש אני״.

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה? מיהו אדם קדוש?

אנו מרבם להשתמש במילה קדוש. לדוגמא, בברכות בהן אנו מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני.

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה.

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

לאור כל זאת, מהי קדושה, ומה כוונת הכתוב הפותח את פרשתנו "קדושים תהיו כי קדוש אני?" רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת – "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם". וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו… וגם ישמור פיו ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס….".

רבנו "אור החיים" הק' אומר שאם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצוות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצוות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצווה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

"קדושים תהיו — כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו". תשובתו לכך היא "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם, פירוש שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך הוא מסביר "כי כל העושה מצווה אחת, שמו יתברך הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה" והוא מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזוהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה "מה לתבן = בני אדם – לבר = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות לה' כאמור בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם". בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל חלילה יהיה מותר לחשוב וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה". בהמשך הוא טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו אוה"ח הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני ה' אלוקיכם". וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי – זולת אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה". לדברי רבנו "אור החיים" הק', כדי שיהיה לנו ביטוח מהקב"ה שנוכל לשלוט על מחשבותינו – עלינו לנהוג בשמירת העיניים וקדושת הברית בכך שנתרחק מראיות אסורות, ובפרט בדורנו המופצץ במחשבים וסמרטפונים השטופים זימה ותועבה, ובמספר קליקים יכולים לגלוש לשערי הגהינום על אדמות. כיום, גם לילדים קטנים, ההורים מחלקים חופשי סמרטפונים עם אינטרנט. "אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים, לכן שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזוהר הקדוש: "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא" = תרגום: בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב).

להלן עוד ביטויים מהזוהר בנושא שמירת העיניים וקדושת הברית.

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב״ה בשאר המצוות".

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב״ה לחדש את העולם.

ארבעת החכמים שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

לצערנו, חלוקת התארים "קדוש" ו"גאון" בימינו, ניתנת לכל דורש וללא חשבון, ולכן מן הראוי שנכתוב מלים ספורות על כל אחד שבאמת קדוש יאמר לו ע"י מרנן ורבנן.

א. רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש: המכונה רבנו הקדוש, חיבר את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, והמהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, ובסיס איתן להלכה עד ימינו.

ב. רבנו האר"י הקדוש:

הוא סלל את הדרך להבנת סודות הזוהר בספריו הרבים אותם כתב תלמידו רבנו חיים ויטל. כתבי האר", ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת. נפטר בגיל 38.

חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפסוק "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, ןהבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים". המשך הפסוק הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', רבים הסיכויים שהקב"ה יענה למשאלותיו.

ד. רבנו חיים בן עטר המכונה "אור החיים" הקדוש, על שם פירושו המפורסם לתורה:

בנוסף לפירושו לתורה, הוא כתב "חפץ ה'" על מספר מסכתות מהתלמוד, "פרי תואר" על שולחן ערוך יורה דעה, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" שכתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה ומועדים. הוא זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל. עד אז, הייתה בעיקר, עליית יחידים כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות", כדברי רש"י: שהשבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה". (כתובות קיא ע"א).

רבנו אוה"ח הק' עושה חשבון על תום ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (פרשת צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז") בעקבותיו החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכל החל הישוב היהודי בארץ להתבסס. ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו כספר יסוד לתורת החסידות. כנ"ל בארץ ישראל. זהו אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה. באבא סאלי למד את הפירוש בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר. כמו כן, רבנו חיים בן עטר זיע"א מפורסם כמלוב"ן, ורבים וטובים נושעו על ידו.

״אעשה נפלאות״

"ואהבת לרעך כמוך" – אהבת ישראל של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה.

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו" {מדברי חכם בך ציוך ע״ה}.

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו. כאשר הישיבה עברה לשכונת גאולה אחרי מלחמת העצמאות, הוא שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של הרה"ג חכם יהודה צדקה ע"ה ששימש בקודש כראש הישיבה. על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר לנו בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר טועמים תורת אלוקים חיים על כלל מקצועותיה, זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, ואף זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד. כאשר בהמשך האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפסוק: "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ג' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך הרב כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך שמחה והארת פנים כאילו הוא הראשון המתברך אצלו. באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, רבנו ביקש מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב ואברך את האנשים אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו"

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקויימו בו דברי חכמים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה וענוותנותו הרבה. על כך אומר רבי יהושע בן לוי בגמרא (סנהדרין מג ע"ב): "בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלוקים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט), ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר "לב נשבר ונדכה – אלוקים לא תבזה" (שם).

שבת שלום ומבורך ו״קדושים תהיו״ – משה שמיר

Shamir240298@gmai.com .0523-240298
לע"נ הצדיקות א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. לע"נ הצדיקים אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. הרב אברהם בר רחל ע"ה. המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

ד"ר ישראל בן דור-מחקרי היסטוריים

החיבור מתרכז בתיאור פרשת חייו ונדודיו של בן החכם באשי.אל-דאודי 3

בחלקו הראשון מסופר על בית אביו , ואפשר ללמוד ממנו על אורח החיים בערים, בעיקר על חייהם של בני העדה הספרדית. ההלק השני עוסק בתלאות שעברו על הכותב בחיי הנדודים בארץ, במצרים ובארצות צפון אפריקה. בחיבור מתוארים חיי הקהילות היהודיות בארצות שבהן עבר , וכן החיים בערים צפת, עכו , חיפה, טבריה, יפו וירושלים, שבהן שהה, ובמספר מושבות שבהן חי בתהילת המאה העשרים. אפשר ללמוד מן הכתוב על מנהגי עדות, על היחס לדת, על מעמד המשפחה, על היחסים בין יהודים לגויים ועל הריבוד החברתי והכלכלי בקהילות העירוניות בארץ – ישראל, במצרים ובצפון אפריקה. עם זאת זהו סיפור אישי למדי , של הכותב ושל משפחתו .

האירועים שעברו עליהם והיחסים ששררו ביניהם מתוארים באופן גלוי , ישר ואישי , והכותב גם חושף מה שניתן לכנות 'סודות משפחה' . הביקורת העצמית בסיפור האירועים מפתיעה לעתים בכנותה ועל כן נשמעת אמינה.

בתעודה המובאת כאן מתוך 'התועה בסבך החיים'  מוצגים שני אירועים שבהם פעל החכם באשי מכלוף אלדאודי  (בעזרת בנו ) למניעת התאסלמותן של נשים יהודיות.

מתור 'התועה בסבך החלום'

אחרי שעברנו לגור בדירה חדשה ברובע הנוצרים, כאמור לעיל, והנה ביום אחד בבקר בקרו בביתנו כמנין אנשים מנכבדי הקהל היהודי בחיפה, מהם רבנים וסוחרים שבאו מחיפה בכוונה לבקר את אבא ולבקשתו כי יעמוד לימינם בממשלה, להגן על עדתם משואה שהתחוללה על ראשיהם פתאום.

הערת המחבר : ' ומצאנו לנו בית יפה ומאורר ברחוב הנוצרים ב"האן אלאפ'ראנז'" ושכרנו אותו , שמו בערבית פונדק האירופים בקומה ג'. הבית סמוך לבית אלכמאר משפחה נוצרית נכבדה ידועה בעכו. בכל ימי שבתנו בבית זה לא אירע לנו שום תקלה מאתם, הם התימסו אלינו בכבוד ובכמוס גדול'

הם ספרו לו על המעשה שקרה ביום אתמול לפני בואם ויגידו לו כך: 'שתי בתולות יהודיות מחיפה, שאחת מהן ספרדיה וזהו אביה הבא עמנו, אשר הננו מציגים אותו לפני אדוני הרב, והשניה מעדת אחינו המערביים בעיר, היא משרתת בבית האיש הזה, אב הבת הספרדיה.

שתיהן ברחו אתמול בלילה ותסענה בעגלה ותבאנה לבית המופתי פה בעכו, להמיר את דתם בדת האיסלם, לרגלי הפיתוי שפיתו שני ערבים את המשרתת, שאם תוכל להשפיע על גבירתה הבת הספרדיה הנ"ל, והיא גם-כן תמיר את דתה עמה. אז הם השני הערבים יקחו אותן לנשים. ובכן אנו מבקשים את כבודו הרב החכם-באשי שיעמוד בכל תוקף להציל את הבנות הללו מן השמד. והננו מוכנים לשלם את מה שצריך בהוצאות על זה, כדי שלא יחולל כבוד ישראל בגויים. זאת ועוד אנחנו מעירים את כבוד אדוננו הרב מה שנודע לנו מאחורי הקלעים, כי ישנן עוד בתולות אחרות בחיפה הנוטות להתאסלם, והנן מחכות לתוצאות של שתי הבנות האלה. שאם תצלחנה במעשה זה ותשמדנה, אז תבאנה האחרות להמיר את דתם, ומה תגדל חרפתנו. לפיכך אנו צריכים להתקומם כולנו ולא נניח שיפשה הנגע בעמנו' אבא הקשיב לדבריהם ואמר: 'אני אשתדל בכל כח שחנני האל להציל את הבנות האלה בעזרת האל יתברך שמו.

הערת המחבר : תופעת המרת הדת לאסלאם הייתה שכיחה למדיי בסוף המאה התשע-עשרה. ההמרה הייתה בדרך כלל יזמת יחידים ולא אירוע קבוצתי, והיא עוררה מורת רוח רבה. המומרים הסתכנו בדחייה וברדיפה מצד הקהילה היהודית ובמורת רוח של הקהילה הקולטת, המוסלמית. גם המוסלמים לא ראו בעין יפה מומרים שבגדו בדתם. על פי החוק די היה שאדם הופיע לפני הרשויות והצהיר על רצונו להתאסלם. מרבית הממירים היו נשים, בעיקר בנות עניים הסרות נדוניה, שמועטים היו סיכוייהן לנישואים ראויים בקרב עדתן. חלקן נתפתו על ידי צעירים מוסלמים ונישאו להם, מה גם שההלכה המוסלמית מתירה למוסלמי לשאת יהודייה או נוצרייה בלי שתתאסלם. הילדים על -פי ההלכה המוסלמית יהיו מוסלמים. ראו : ל' בורנשטיין -מקובצקי , 'התאסלמות בקהילות העות'מאניות והתנצרות באיטליה ובגרמניה במאות הט"ז והי"ז' , פעמים, 57 )תשנ"ד( , עמ' 39

הורים וילדים בהגות חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן

הפלה גרמה להגבלות על חיי הנישואיןהורים וילדים

אשה שהפילה נפל ״ומאותו זמן נשתנו עליה סדרי בראשית״, ולא יכלה לחיות חיי אישות עם בעלה, כפי שכתב ר׳ שלמה אצבאן(׳ויאסוף שלמה׳, יור״ד, סי׳ יא).

הפלות חוזרות עלולות לגרום למשבר בחיי הנישואין, ודרישה על ידי הבעל לשאת אשה אחרת. ר׳ משה שתרוג, שכיהן בתוניס בשנות ה־20 של המאה ה־20, נשאל על:

מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ואין לו בנים ממנה, אבל האשה ההיא הפילה פעמים, ועכשו קרוב לשתי שנים הפילה בחדש ששי לעיבורה, וגם הבעל מודה, רק שרוצה לישא אשה אחרת וליתן לראשונה גט, ומה שיש לו קצת מכתובתה הוא נותן והשאר יהיה עליו חוב עד שימצא לידו… האשה אומרת שיתן לה כתובתה או יתן לה ערב שישלם לה מזונותיה ומדור לעצמה, ואחר כך ישא אשה אחרת (׳ישיב משה׳, סי׳ ה). 

בשנת תרפ״ז(1927) נשאל ר׳ כלפון משה הכהן על אשה שהיתה נשואה מעל עשר שנים ולא ילדה, ובעלה רצה לשאת אשה אחרת. ״ואשתו אומרת שמקרוב הפילה ויש נשים שאמרו שראו אותה קודם שהפילה שיש לה הריון״. הבעל מכחישה. השאלה האם סומכים על הנשים כדי למנוע מהבעל לשאת אשה אחרת. תשובת החכם כי עדותו עדיפה, וכיון שהוא מצווה על מצות פריה ורביה, עליו להציע לאשתו לבחור בין נשיאת אשה נוספת ובין גירושין (׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ה).

עקרות כתוצאה מהפלה. מעשה באשה בקזבלנקה במאה ה־20 שבחודשיים לאחר נישואיה נאלצה לעבור ניתוח באברי הלידה כתוצאה מהפלה, ונמסר לבעלה כי תישאר עקרה לכל ימי חייה. הבעל דורש לגרשה, כי היתה חולה כבר לפני נישואיו עמה, ונשא אותה בטעות. ר׳ משה מלכה פסק שהבעל רשאי לגרשה, אבל חייב לפרוע לה כתובתה (׳מקוה המים׳, ח״א, סי׳ מא).

מקרה דומה נדון על ידי ר׳ שלום משאש: מעשה בבתולה שנישאה, ואחרי שלושה-ארבעה חודשים התעברה והפילה. היא נאלצה לעבור ניתוח להסרת אברי הלידה, וכתוצאה מזה נמנע ממנה להיכנס להריון. לדברי הרופא, המחלה היתה לה עוד לפני נישואיה. ר׳ שלום משאש פסק שאם ירצה לגרשה, חובתו לפרוע לה כל מה שהתחייב בכתובה והתוספת, ולאחר מכן לישא בת בנים (׳תבואות שמ״ש׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ קב).

לפי חכם ממרוקו, המפילה נפל נוהגת כאשה שילדה ולד של קיימא, אם ילדה זכר – טמאה ארבעים יום, ואם נקבה – שמונים יום. כך ענה ר׳ שמואל מרצייאנו בקזבלנקה בשנת תשי״א (1951) (׳ויען שמואל׳, יור״ד, סי׳ י).

הבא אחרי נפל־בכור לנחלה. ר׳ יוסף ברבי מג׳רבה [רבו של ר׳ כלפון משה הכהן] כתב, שאם האם הפילה תוך שלושה חודשים וניכרת צורת הוולד, הבא אחריו בכור לנחלה. אבל תינוק שנולד לט׳ חודשים ונפטר, אין הבן שנולד מתענה תענית בכורות, כי התינוק הראשון היה בכור (׳בן פורת יוסף׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ לה).

ימי הטומאה אחרי לידת נפל. ר׳ כלפון משה הכהן ענה בכסלו תרצ״א (1931) על השאלה כמה זמן יושבת אשה לאחר לידת נפל, לפי המנהג בג׳רבה. תשובתו: ״פשוט שעיקר המנהג פה בנפל אינו אלא כא יום״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ב, יור״ד, סי׳ עז: בח״ג יור״ד, סי׳ רלא, ענה לשאלה דומה, כי אין הבדל אם הפילה זכר או נקבה: וכן בח״ז, יור״ד, סי׳ קסד, בהזכירו את הדין בשו״ע יור״ד, סי׳ קצד. אגב הוא כותב כי: ״מנהגי ארג׳יל [אלג׳יר] רובם ככולם כמנהגנו״. 

אשה שהפילה האם מתענה בערב פסח? ר׳ רחמים חי חויתה הכהן שירש את תפקידו של ר׳ כלפון משה הכהן בג׳רבה, דן באשה שהפילה בהיותה בחודש השישי להריונה, ואחר כך ילדה בת, האם היולדת מתענה בערב פסח. תשובתו חיובית (׳שמחת כהן׳, ח׳׳ז, או״ח, סי׳ כב).

הפילה מרצון

אם יש סכנה לאם או לתינוק – מותר לאם להפיל. ר׳ יהודה עייאש שמע על נשים

שמתעברין והן אינן רוצין לילד עוד ולא ירצו בעיבורן באותו זמן וקצת מהם אם יארע שיתעברו בימי ההנקה חוששין לעין הרע או לסכנת הולד היונק ועושין רפואות וסמים הידועים אצלם להפיל התינוק ויהיה נפל. יש לדקדק אם יש חשש איסור בזה. החכם הגיע למסקנה כי כיון שיש לחוש לסכנת הוולד היונק – ״מותרת לשתות סם המפיל״ (׳בית יהודה׳, ח״א, סי׳ יד).

אשה שהרתה לזנונים, פנתה למיילדת נוכרית לקבלת תרופה להפלת ולדה, לפי מקור משנת תקס״ד (1804) (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 426).

מעשה באשתו של יוסף חיון בפאס שהיתה בהריון, והפילה כתוצאה ממגע ידה של אשה על כתפיה. בעלה של האשה שהפילה תבע את האשה שגרמה להפלה. בפסק דין שכתב ר׳ ש״י אביטבול בפאס בשנת תקס״ו (1806), פטר את האשה הנאשמת, באשר אין הגיון בכך שהנחת יד גורמת להפלה, והתורה אמרה ״ונגפו אשה הרה״(שמות כא, 22) ופירש רש״י: ״אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה… ואפילו אם היתה הכאה גמורה על כתפה אינה כלום״. ודוקא אם היכה אותה על בטנה ולא על שאר איברים. החכם ציטט את הרמב״ם בהל׳ חובל ומזיק, פרק רביעי הל׳ א: ״הנוגף את האשה ויצאו ילדיה אף על פי שלא נתכון – חייב לשלם דמי ולדות לבעל ונזק וצער לאשה״. משמע נגיפה המוציאה ילדיה ולא נגיפה אחרת, ועוד בזמן הזה אין דנים אלא בשבת וריפוי. אבל במקרה הנדון אין לא שבת ולא ריפוי. ר׳ ש״י אביטבול היה בצפרו כשאירע המעשה, והתברר שהאשה בהריון גרמה לעצמה את ההפלה כי התרגשה על לא דבר (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ יו״ד).

מנהגי בחתונה היהודית בארפוד-ד"ר מאיר נזרי…תמורה פואטית בשירה העממית.

כיצד מרקדים לפני הכלה.ארפוד - חתונה

בחתונה המסורתית של הדור הראשון והשני לא נהגו לרקוד בפני הכלה בחופה לא נשים ובוודאי לא גברים. הדבר לא נחשב מכובד וצנוע. השמחה הייתה מסורתית ומאופקת ברוח התקופה השמרנית. כך כותב גם רש"א :

אתא לעניין מנהג דידן בתאפילאלת הלא מודעת זאת כי מימי קדם ושנים קדמוניות לא היו נוהגים לרקד בפני הכלה, אפילו אנשים הדיוטים וכל שכן תלמידי חכמים והדבר תמוה היאך היו מבטלים ולא היו מקיימים מצווה זו לרקוד לפני הכלה כעובדא דרבי יהודה בר אלעאי… שהיה נוטל בד של הדס ומרקד בפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה ?.

בהמשך הוא מביא את הסברה של מי שאומר שתלמיד חכם המרקד לפני הכלה זלזול הוא בכבודו, שנוהג קלות ראש בכבודו ובמנהג כשוטה..ואפשר משום הכי לא היו נוהגים בתאפילאלת ובתחילת ישוב עיר זו בצאר לרקד לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים וכל שכן תלמידי חכמים שהרי יש להם על מה שסיכמנו כדאמרן.

ואולם בזמן החדש חלו שינויים : בארפוד עדיין נשמר האיפוק בריקוד. היו רק נשים שרקדו. לפעמים נראה גם גבר מרקד, אבל נשמר המרחק בין גברים ונשים. לא כן בבצאר. כאן נפרצה רחבת הריקודים, והכול משתתפים בריקוד, אנשים ונשים. היטיב רש'א לתאר מהפכה זו בביקורתו בחן ובמליצה.

דעיר זו בתחילת ישובה לא היו בסוד משחקים ומרקדין לפני הכלה אפילו אנשים הדיוטים, עתה בעוונותינו הרבים בימים אלה נהפכה השיטה והתחילו לרקד לפני הכלה בחורים ובתולות, אנשים ונשים כלומר איש ואישה אפילו אינה אשתו הן הם מרקדים יד ביד רגל ברגל הולכים ושבים פנים אל פנים קטון וגדול שם הוא לא יתבוששו.

ביטול ה " גרון ".

טקס ה " גרון "ומנהג חבישת ה " גרון " – קישוטי שיער הראש בצורת קרניים – נתבטלו בסביבות 1950, וגם אלו שנישאו לפני כן הורידו אותם.

תמורה פואטית בשירה העממית.

בעידן החדש, שבו גם הבנות נצטרפו למעגל הלומדים בבית הספר, הותאמו השירים העממיים לרוח התקופה, והנשים המשוררות ידעו לשלב בשירתן שבחים לחתן ולכלה בהתאם לרוח הזמן, הכלה הבאה מבית ספר מחליפה את הכלה הרכובה על פני פרדה, משבחים את הכלה הנערה הלומדת בבית הספר, והנה כבר מצטיינת ביופי וגם בשכל, והמילה " ליקול " – l' ecole – בית הספר, מתחרזת עם " לעקול – שכל -. כך חודרות לשירי שבח לכבוד החתן והכלה גם מילים צרפתיות אחרות, כמו " קרטא " – קלפים או " דומינו ", ומעתה יזכה החתן לשבח על הימנעותו ממנהגי הקלפים, הדומינו והעישון.

ולאלא שתי זאיא מן ליקול

 ולכ'מיס עליהה יא אזין ולעקול.

תרגום : גברתי אסתר באה מבית הספר ( עודנה לומדת בית הספר ) / בלי עין הרע בעלת יופי ושכל

 

ובאבא שמעון יא לג'אלי לעזיז

מא ילעב קרטא ולא דומינו / ופאווק ישופו יחדר עינו

מא ילעב קרטא ולא יתמי / בבא שמעון תא יפרח קלבי.

 

ובאבא שמעון היקר והחביב

אינו משחק קלפים ולא דומינו / וכאשר הוא רואני ישפיל מבטו

אינו משחק קלפים ואינו מעשן / בבא שמעון משמח את לבי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר