מורשת יהדות מרוקו

319 – בייתני פי פנדק בן עישיא

וצבחת פי נדק אל פחם

הלין אותי בארמון נסיכים

והתעוררתי בחנות פחמים

320 – אלי עבאהא קצירא, יסחאבלו סגירא.

הלוקח אישה נמוכה, יחשוב אותה לצעירה

                                               אמון בגידה בנישואין

321 – זוואג׳ ב־נייא ול־חרת ב־נּייא.

                                     הנישואין באמונה, והחרישה באמונה.

האהבה תחבר שני לבבות, אולם האמון לבדו מחזיקם יחד. (ספר המידות וי)

האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אוהלך. (יבמות סב׳)

באהבה יתחברו הלבבות, ובאמון יתלכדו. (משלי יהושוע. פרק מזי)

322 – זוואג' א-נייא-תטטוויל אל-עמאר

נישואין באמונה מאריכים ימים

323 לא תפדח סררךּ, וואכ׳א ל־מראתך.

אל תגלה סודך אפילו לאשתך.

אל תגיד לאשתך מה שאתה רוצה להסתיר.Pineaux) 86)

תן אהבתך לאשתך, וסודך ־ לאמך. (ספר פתגמים מקבילים)

משfבת חיקך, שמור פיך(מיכה ז׳ ה׳)

 324 אלי מא חדרשי פ־חבאלת מראתו,

   יחבלהא־לו א־שיטאן.

מי שלא נכח בהריון אשתו, תהיה הרה מהשטן

אשה, גם משטן יבולה להיכנס להריון. (פתגם ערבי)

      תודה לאל! נכחנו, נשותינו הרות, לא נבחנו נשותינו

הרות. (פתגם ערבי, ראה ביאור)

דומה שהנהגתו הרשמית של השם פלשתינה בפי הרומאים לשטחיה של נסיכות יהודה היהודית-לשעבר תחילתה לאחר דיכוי המרד היהודי הגדול של בר-כוכבא בשנת 135 לספה״נ… :נראה כי השם יהודה בוטל… ושם הארץ הוסב פלשתינה או סיריה-פלשתינה, מתוך… כוונה למחוק את זהותה היהודית ההיסטורית. השם הקודם לא נעלם לגמרי, ואפילו במאה ה־4 לספה״נ עדיין אנו מוצאים סופר נוצרי, אפיפאניוס, המדבר על ״פלשתינה, כלומר יהודה״

כמו שהטעימו רבים, ובהם הפרופסור לואיס, ״מאז קץ המדינה היהודית בימי-קדם ועד ראשית השלטון הבריטי לא היה השטח הקרוי כיום בשם פלשתינה ארץ ולא היו לו גבולות אלא תחומים מינהליים בלבד! היתה זו קבוצה של מחלקות־משנה חבליות, אשר בשום-פנים לא היו זהות תמיד, בתוך חטיבה גדולה יותר״^.

לשון אחר: נראה הדבר כי מעולם לא היתה פלשתינה מדינה בלתי-תלויה והערבים מעולם לא קראו בשם לארץ שעכשיו הם תובעים לעצמם זכויות עליה. רוב הערבים אינם מודים בגילוי־לב כה גדול ש״הזהות הפלשתינאית״ היא תמרון ״צרכים מדיניים בלבד״ כמו שהודה בכך זוהייר מוחסן. אבל עד לא מכבר שלל העולם הערבי גופו את תקפה של כל טענה לזהות ״ערבית-פלשתינאית מימים־ ימימה "

הערבים ביהודה שהיא גם פלשתינה נחשבו בני ״אומה פן ערבית״, קיבוץ מוסלמי, או, בתחבולה טקטית, ״בני סוריה הדרומית״. הסעיף הפותח באמנה ערבית משנת 1919, שהוצעה על־ידי הקונגרס הערבי בירושלים, קבע כי ״הארצות הערביות הן שלמות מלאה שאינה ניתנת לחלוקה, שכל החלוקות שנגזרו עליהן אין האומה הערבית מאשרתן וגם אינה מכירה בהן״.באותה שנה נקט הקונגרס הסורי הכללי את הדעה ההפוכה: הוא ביטא להיטוּת להדגשתה של זהות סורית סתגרנית( נוטה להסתגר, פורש מהציבור )  ״אנו מבקשים שלא יופרד החלק הדרומי של סוריה, המכונה פלשתינה…״ ההיסטוריון הערבי ג׳ורג׳ אנטוניוס תחם את תחומיה של פלשתינה ב־1939 כחלק מ"כל הארץ הקרויה כך [סוריה] והמפוצלת עכשיו לשטחי מנדט…״¹¹ אפילו בשנות רי50 היה עדיין דפוס סכיזואידי לדעותיהם של הערבים. בי1951 נאמר בתחוקה של מפלגת־הבעת׳־הערבית:

הערבים הם אומה אחת. לאומה זו הזכות הטבעית לחיות במדינה אחת ולהיות בת חורין לנצח על עתידה שלה… לקבץ את כל הערבים במדינה ערבית אחת, בלתי תלויה.^"

כעבור חמש שנים בלבד הצהיר ציר סעודי באו״ם כי ״מן המפורסמות הוא שפלשתינה אינה אלא סוריה הדרומית״. בי1974 הכליל אסד נשיא סוריה, חרף היותו מתומכי אש״ף, את שתי התביעות בהגדרה מופלאה:

…פלשתינה היא לא רק חלק ממולדתנו הערבית אלא היא חלק יסודי של סוריה הדרומית.

 הזהות היחידה שמעולם לא נתנו עליה את הדעת ברצינות עד למלחמת ששת הימים :׳1967 – וגם אז רק בחינת ״מכשיר״ – היתה זהות ״ערבית פלשתינאית״, והיעדר זה לא היה ענין שבהסח־דעת בלבד. ברור שלא היתה ״זהות לאומית״ כזאת מימים־ימימה או אף מדורי־דורות. לדברי הדין וחשבון של הוועדה המלכותית (הבריטית) לארץ־ישראל, בתקופה של אלף־ומאתיים השנים או יותר שעברו מאז הכיבוש הערבי נשרה ארץי שראל למעשה מן ההיסטוריה… מבחינה כלכלית כמו גם מבחינה פוליטית היתה ארץ־ישראל מחוץ לזרם העיקרי של חיי העולם. בתחום המחשבה, במדע או בספרות, לא תרמה מאומה לתרבות המודרנית. גרוע היה מצבה האחרון מן הראשון.

תעודה ה (כתב יד 1825.0097)

תעודה זו נחלקת לשני עניינים. בחלק הראשון – דין ודברים עם אלמן על ההוצאות לתכריכי אשתו. בתעודה מכתב לרב משה אביכזר בעניין ההוצאות! בחלק השני – הודעה על מעצרם של שניים מבני הקהילה, יעקב אחי־יצחק ואישה ששמה לא נזכר.

א. המכתב לרבי משה

[הכתובת:] החכם השלם כהה״ר משה אביכזר

וידא חב האד לחויזא דיאלו, יציפדלהא [וקימתהא] לוקייא – ויציפדהומלו [=ואם הוא חפץ בחפץ הזה שלו ישלח אותו ואת מחירו (בסך) אוקיה – והוא ישלח לו אותו]. בהו״ו – בעזרת ה' ובישועתו

יש אהב דבק מאח ה״ה [=האיש היקר] החכם השלם והכולל הדו״מ כמה״ר [=הדיין ומצויין, כבוד מורנו הרב] משה אביכזר, שלם לך ושלם לעזרך, ור״ש [=ורוב שלום] לאביך ולאחיך ולכל בני בניכם, כבכלל אמו״ר ואל״ש [=אדוני מורי רבי ושלום לאורך שנים]. מאת ה׳ ומאת אני הב״ח [=הבא חתום] אלפ [כך!] אלפי מנש׳ דשלמא ור״ש להי׳ יעקב בן משה. אחד״ש סבת שורות אלו למרס בדם אהבת כת״ר שלא יקרוש ח״ו. ועל א[ו]דות גלילי כת״ר שהגיעו לידי. ועל א[ו]דות אשתו של יעקב בן משה שנפטרה לב״ע ועשו לה תכריכין צרכי קבורה. והיטיב חרה לי די כמה דברים קשים שכתבו באגרת. ותעלם באץ ולוכאן עלמוני וערפית שאין פלכתובא מא נכליהו[ם]. ועמלולהא לחזאם דלחריר ???? והנא ענתא שהאל מן אוחדא די נפטרה לב״ע עמלונלהא] פתכריכין. ושחאל מן אוחדא מא כאן נעמלושי. והכל כפי נדבת ??? והאדאך לכלאם כתב כת״ר [=והלא תדע שאילו הודיעו לי, ואילו ידעתי מה ש(כתוב) בכתובה – לא הייתי מרשה להם. ועשו לה אבנט ממשי. ואנו אצלנו כמה מן הנשים שנפטרו לבית עולמן ועשו להן בתכריכין, ולאחרות איננו עושים ??? והכל כפי עניין ועל אותו עניין כתב כבוד תורתו].

האמת הוא תקנו חז״ל [.״].מיהו [אבל] כלל העולה: חייב הבעל ה[נזכר] לפרוע כל חצי התכריכין.

ומיהו היהודי שיאמר שלא יעשה תכריכי קבורה לאשתו? כי הזהירו חז״ל על התכריכין: שכל מי שעושה תכריכין למת מודה בתחיית המתים; לא כמו סברת הטועים שאומרים שהתכריכין הולכים לאיבוד. שהרי א[מרו] חז״ל ׳במה שהמת נקבר הוא עומד בתח״ה [=בתחית המתים]״/ המורם מכל זה חייב הבעל בחצי התכריכין כשמ״ך [=כמו שמצאנו כתוב] ???? קבדו לענייקאת – מחרוזות – דללוהום וקבד לבעל קימתהום [=קיבלו את המחרוזות, הכריזו עליהן, כלומר על מכירתן, בפומבי וקיבל הבעל את תמורתן]. והאדו לחוואייז די זברנא די לבעל, עפ״י השומא דמתא, קאמתהום [=ואלה החפצים שמצאנו של הבעל, על פי השומה של העיר מחירם (הוא)]: עמי ילו ועקו מסעוד:

יזאר כתאן [=סדין מבד] הם דת 7 ורבע 

נץ חאייךּ [=חצי(בד ל)סודר] הם דת 2 ורבע

כסא וזיף [=שמיכה וצעיף] הם 5 ורבע

 חליקאת [=לולאות]         הם 1 ורבע

וקאלי כוהא באיין עטאה לבעל יעקב, מתקאל ונץ, ושלפלו הווא מרנזרנא] בתאנמנת] מת׳ ותשעתאם [=ואמר לי אחיה שנתן, לבעל יעקב, מתקאל וחצי, והלווה לו מו(זונא) בשווי מתקאל ותשע עשרה (אוקיות)]. כסרו מנו מת׳ גיר מר [מהתא] בקא כמס אווק ??????? [=הוציאו ממנו מתקאל פחות מוזונא, נותרו חמש אוקיות ???????].

למצרו[ף] לדאבא רבע מת׳נקאל] ורבע די כסרו הנא ויקצמוהום [=ההוצאות עד עכשיו רבע מתקאל מעוד) רבע שהוציאו פה ויחלקום (ביניהם)]. וקאל כוהא באיין כסר מתקאלין ונץ, בין למסי דיאלו ולברא באס בראלהא חתא להנא [=ואחיה אמר שהוא הוציא שניים וחצי מתקאלים בבואו (לכאן) וב(סעודות) הבראה שעשה לה עד הנה].

סופ דברנו, אין תציבו בלברא – תזיה כמסא גיר חדאס מר, תטיח מנהא שתאם לוקייא ותשעתאס למו׳ מן תמנייאת די עטאה, ובקא תלת מת׳ גיר רבעתאס יציפדהאלהום – ולענייקאת פיהום. ויטייחולו, מנאין יקימוהום עפ״י השומא, יקימולו האדסי: נץ פיהום, ולבאקי יציפדהולהום. אס עבאה, לעוון [עלי]הום, ולמז׳ דיאלו מא [יע]טיש פיה הומה, לפי כבודו [=סוף דברינו כפי שתמצאו במכתב, הוא חייב חמישה מתקאלים פחות אחת עשרה מוזונא, תפחית מזה שש עשרה אוקיות ותשע עשרה מוזונה מ״השמיניות״ שנתן לו – ונותר, שלושה מתקאל פחות ארבע עשרה – ישלח אותה והמחרוזות בכללם. ויפחיתו לו כאשר ישומו אותן על פי השומה ישומו את זה: חצי (מן ההוצאות) מהם, והיתר ישלח להם (לפירעון). מה לו, העוון עליהם, ולפי מזלו(הוא) לא צריך לתת לפי כבודו]. ״זאת תהיה תורת המצורע״, ע״ה ישועה.

השירה העברית במרוקו

חיים זעפרני

חיבורו החשוב של פרופ׳ חיים זעפרני ממלא חלל גדול בחקר השירה העברית של יהודי מרוקו במאות השנים האחרונות. במהדורתו הצרפתית, שנדפסה ראשונה, כלל הספר פרקים נרחבים העוסקים בתולדות השירה העברית בכלל, פרקים שהיו מיועדים לקורא הצרפתי שאינו קרוב לתחום זה, ובמטרה להעמיד את השירה העברית במרוקו במסגרת היצירה העברית לדורותיה.

במהדורה העברית שלפנינו הושמטו פרקים אלה בעיקרם, שכן מצויים חיבורים רבים בעברית העוסקים בנושא זה. עם זאת, השתדלנו לשמור על רוחו המקורית של החיבור מבחינת הרעיון של ׳שרשרת השיר׳. אין צריך לומר, שהפרקים העוסקים בשירה העברית במרוקו עצמה, ובייחוד במה שנוגע לזיקותיה של שירה זו לחיי הרוח ולחיי החברה במרוקו ולבחינותיה המוסיקאליות, הובאו בשלימותם. כן הוספנו במהדורה זו נספח של שירים לדוגמא מתוך קובץ השירים ׳עת לכל חפץ׳ לר׳ יעקב אבן־צור, שנכללו באופן חלקי בגוף החיבור במהדורתו הצרפתית.

תודת העורך נתונה למחבר — פרופ׳ חיים זעפרני — על האימון שנתן בו בעריכת ספרו, לראשי מכון בן־צבי פרופ׳ נחמיה לבציון ודר׳ מיכאל אביטבול, ולמזכיר האקדמי של המכון מר מיכאל גלצר, על שיתוף הפעולה והמסירות בהוצאת הספר ללא עיכוב, וכן לגב׳ אסתר פלדות שסידרה את הספר בצורה נאה.

אדר א, תשמ״ד