לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

יש רגליים לידיעות כי יהודים התיישבו באזורי נאות המדבר של ערב בסוף ימי בית שני. זה לא היה דומה לסהר הפורה ולמצרים, בהם התנסו היהודים באותה תקופה או עוד קודם לכן, אולם פרנסה היתה שם, בעיקר בשיירות סחר ובמטעי תמרים. זהו דבר מבוטל לכאורה, אך לא כן אם נזכור את חשיבותו המרכזית של גידול תמרים והסחר בהם באיזור זה של העולם. שכן, תמרים יבשים הם המצרך האידיאלי ששוקל מעט יחסית, מאריך ימים בחום המדבר ולמרות זאת אוצר בתוכו ערך קלורי גבוה, כדי שישמש אספקה עיקרית בדרך השיירות הממושכת, שלו באו להעמיס על הגמלים מים ודברי מזון מגוונים לדרך, אזי לא היה נותר מקום למטען הסחר שבעבורו נוסעים. למותר לציין שמשעה שיהודים נטלו לידיהם סחר זה, הם התעצמו מאוד, וכך גם כוחם הפוליטי. כך, בתקופת היותו של מוחמד עלם צעיר, אי אפשר היה שלא להבחין בנוכחותם של יהודים בכל רחבי חצי-האי. הם היו לחלק בלתי נפרד מן הנוף, והגם שחיו בקהילות מלאות חיות משלהם, הם גם היו משולבים בחיי המקום, דיברו ערבית ואף נטלו חלק בתרבות הפואטית הג׳אהלית. הנה אב-הטיפוס המובהק, שמואל (סמוואל) בן עדיה, שהיה למשורר ידוע במתכונת הקדם-אסלאמית, כתב על אותן תֶמוֹת הנכללות במרווה, כלומר תכונות הגבריות הנערצות בחברה הג׳אהילית, ממש כבני דורו הערבים. אלא ששמואל, כמו יהודים אחרים, שמור היה לו בפולחנו ייחוד לאל האחד בורא עולם. מכאן שהטענה המוסלמית שהנביא הוא שהביא את הרעיון לערב לא כל כך עומדת במבחן הביקורת. יכולנו גם להפליג עוד אחורה במרחבי הזמן ולייחס את הקשר היהודי הראשון לחצי-האי ערב לזמנו של שלמה המלך ולפרשות אהבותיו עם מלכת שבא (דרום חצי-האי), בתחילת האלף הראשון לפה״ס, אך אז היינו נכנסים לתחומי אגדות קסומות וערבות לחיך שמי יודע אם יש בהן ממש.

 

שמואל בן עדיה ערבית: السموأل بن عادياء, א-סמואל אבן עאדיא), משורר יהודי שחי במאה השישית לספירה באזור חג'אז (בימינו בערב הסעודית) ומת בעיר תימאא בסביבות 560 לספירה. לשמואל בן עדיה מיוחס ספר שירים שכתוב בערבית שנחשב לאחד הספרים החשובים בחקר השפה הערבית הטרום איסלאמית וחקר התרבות היהודית בחג'אז.

תפקידו של בן עדיה כמשורר סייע לו רבות בהידוק קשריו עם מנהיגי השבטים הערבים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית. השירה הייתה אמצעי חשוב לבניית סטטוס חברתי ופוליטי חשוב ולהתקדמותו הפוליטית והחברתית של המשורר כאשר הייתה ההשכלה מוגבלת לשכבות מצומצמות בחברה. לפעמים ייחסו התושבים למשוררים כוחות על טבעיים בשל שליטתם בשירה. בצורה זאת הפך שמואל בן עדיה לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב כאשר הצליח לבנות מבצר גדול שנקרא בשם אל-אבלק. המבצר נבנה כדי לספק מקום הגנה חשוב הן למשפחתו והן לתושבי העיר תימאא, ולשמש כמקום שבו הופקדו כספים ונכסים רבים בידי התושבים על מנת לשמור אותם.

בספרות הערבית של ימי הביניים חוברו אגדות חינוכיות רבות סביב דמותו של שמואל בן עדיה. מטרת האגדות האלה הייתה להדגיש את ערכי המוסר של החברה בזמנו של מחבר האגדה בימי הביניים. אבן עדיה הוצג כדמות שמשקפת את האידאל של הנאמנות והיושר. אבן עדיה מוצג כאדם שהעדיף את הנאמנות ופעל נגד האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו כאשר סירב למסור את הפיקדונות של המשורר הערבי הידוע אמרוא אל-קייס שהיו ברשותו למושל עיראק מטעם הפרסים. אחרי שידע המושל העיראקי שאין בכוונתו של שמואל למסור את הפיקדונות הוא רצח את בנו של שמואל, שבו החזיק כבן ערובה. הנאמנות הזאת גרמה ליצירת הפתגם הערבי המפורסם "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל). סיפור זה הונצח בשירו של המוזיקאי והזמר, שי נובלמן, ״רץ ביפו״, שהופיע באלבומו, ״יומי הוא חלום״.

בעת החדשה היו זרמים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים שניצלו את דמותו ההיסטורית לצרכים אידאולוגים על מנת לגשר בין ערבים ויהודים. היו גם זרמים במיוחד מן הצד הערבי שניסו לטשטש את זהותו היהודית של שמואל בן עדיה ולהבליט אותו כדמות ערבית לאומית אשר חייתה לפני האסלאם. עם זאת שיריו והאגדות החינוכיות סביב דמותו נשארו כמקור השראה לסופרים ואנשי רוח ערבים רבים בעולם הערבי.

לשעה גברה ההשפעה היהודית על חצי-האי כאשר בראש הממלכה החמיארית שבתימן עמד יוסוף ד׳ו נואס (525-517), שנהרג בהודפו את הפלישה האתיופית הגדולה. תימן, ודרום ערב בכלל, היו קשורות אז בנתיב צפוני למכה ולמדינה ומשם לדרכי הסחר צפונה לסוריה ולביזנטיון, ומזרחה לפרס ולמפרץ ועוד הרחק משם של האוקיאנוס ההודי. הגם שבתימן האלילית היתה השפעת היהודים ניכרת, הם מעולם לא היוו יותר משבר קטן מן האוכלוסייה. כל הסיפורים הללו, אין ספק שהותירו משקע ורושם כה גדולים, עד כי גם בתרבות האוראלית שנשתמרה ברחבי חצי-האי הערבי, רבים איזכורי היהודים והעניינים המיוחסים להם, לרבות בשירה. למשל מילים ומושגים כמו שבת, כשרות ותורה, שאחר כך הועתקו לתוך הקוראן ואף נוצרה גירסה אסלאמית ״מקורית״ מהם, אין ספק מה מקורם וכיצד חדרו לערבית ואחר כך לאסלאם. גם רעיונות אחרים שבוטאו על-ידי היהודים בארמית ובמילים עבריות תוך כדי ערבובן עם הערבית השלטת, נקלטו והפכו לכלליות עד לבלתי הבחן. אגב, הוא הדין גם ביחס לנוצרים, כך שאין לטעון בשום צורה כי מוחמד הצעיר צמח בסביבה מבודדת ואנטיספטית לחלוטין, שאין לה דבר עם הדתות הגדולות האחרות שפשטו בחצי-האי, במידה ידועה,לפני בוא האסלאם. אין איפוא פלא, שכאשר הקוראן מערב מין בשאינו מינו ומספר את ההשתלשלויות כפי שמוחמד קלט אותן, זה הופך לנוסח המחייב, אפילו אין לו ידיים ורגליים, והאחרים (נוצרים ויהודים) שלא הולכים בתלם הסיפורת המוזרה והמומצאת ההיא נאשמים ב״זיוף״, רחמנא ליצלן, כי נביאו האחרון של אללה אינו יכול אלא להיות האמין והמדוייק ביותר. כך, למשל, דמותה של מרים משמשת גם ״בת עמרם ואחות אהרון״(כלומר אחותו של משה), וגם אמו של ישו, ומרחק 1200 השנים בין השתיים אין בו נפקא מנה לדידו של האסלאם. או, למשל, סיפורו של יוסף עם אשת פוטיפר, שהתנ״ך מספרו באורח די קצר וענייני, הופך למעשייה עסיסית המתאימה לעיתון נשים בימינו, בגירסתו הקוראנית. אין זה אלא שמוחמד הצעיר, שלא הבחין מה עיקר ומה טפל, מה מקרא ומה מדרש, עשה דייסה מעורבלת היטב וכך הציג אותה בפני מאמיניו כדברי אלוהים חיים, שבאו הישר מפי הגבורה, ולכן אין עליהם ויכוח כלל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר