מורשת יהדות מרוקו

 כהה״ר אהרן הלוי ז"ל

אחד מחכמי סאלי וראיתיו חותם עם מוהר״ר חייט טולידאנו ומוהר״ר יעקב ביבאס ז"ל באגרת נחומים בפטירת הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל לבנו מוהר״ר רפאל עובד ז"ל בשנת תקי״ג :

מו"ה אהרן הכהן

 ב״ר נחמיה זצ״ל א׳ מחכמי פאס והוא חתום עם חכמי פאם בהסכמה זמנה ש׳ הרפ״ז בענין נפי׳ הריאה כמ״ש בקונטרס עץ חיים למהר״ח גאגין:

 כהה״ר אהרן הכהן זצ"ל

 מחכמי פאס ומצאתי בס׳ דברי חכמים כ״י דרושים למוהר״ר דניאל בן צולטאן ז"ל וז"ל דרוש שדרשתי על החה״ש כהה״ר אהרן הכהן בז׳ ימי אבלו יום א׳ עשרה באדר שנת תפלטנ״י פ״ק, ומצאתי טופס פס״ד מש׳ תקע״ה פ״ק וחתומים כהה״ר אהרן בכהה״ר אליהו הכהן סקלי וכ״ר שלמה סירירו אולי הוא כהה״ר אהרן הז'.

מו"ה אהרן בן חליוואה זצ"ל

ב"ר משה ז"לל א׳ מחכמי מקנאס והוא הדפיס ס׳ פה לאדם שירים ופיוטים ובקשוה וקינות שחיבר אביו מהר״מ הנז' בשנה תרי״ג, החכם הנז׳ היה חריף ושנון והיה איש אלהים קדוש והרביץ תורה לימד תלמידים הרבה והיה מתענה כל יום חמישי ולומד תהלים במיתון רב ובכונה גדולה והיה שוהה בה מן הבקר עד עה המנחה, וכל זה סיפר אלי א׳ מתלמידיו:

מו"ה אהרן הסבעוני ב"ר ישועה ז"ל

אחד מחכמי סאלי חי במאה הה׳ והוא עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו, הוא חיבר ספר דרשות, וחיבר הגהות בסי היכל הקדש והוא תלמיד מוהר״ר יצחק אתורקי זצ״ל וראה מ״ש הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ח״ב ס׳ היכל הקדש, הרב הנז' חי במאה החמישית ונתבש״מ בש׳ תס״ז פ״ק, וראיתי שטר סידור טענות של יורשי מהר״א הנז׳ וכן כתוב שם יורשי מורינו ורבינו החה׳׳ש החסיד ועניו כמוהר״ר אהרן אסבעוני זלה״ה, הרב הנז׳ הניח ב׳ בנים ה״ה החכם כהה״ר ישוע' וכהה״ר יהוד׳ ז״ל:

מרה אהרן פרץ זצ"ל

אחד מחכמי פאס הקדמונים והוא הלך עם הרה״ג מוהריר שמעון לביא ז״ל והרה״ג מוהר״ר מסעוד אלפאסי זצ״ל להתיישב בא״י תוב״ב ובלכתו דרך תונס בא עד עיר ג׳רבא יע״א וימצא את אנשיה בלתי יודעים את התורה ואת דרכיה לא הכירו ויגמר אומר להתגורר בה ללמדם את התורה ויחבר שם ספריו ומהם נשאר פליטת קדש ס׳ בגדי אהרן :

 מו"ה אהרן אביחצי׳רא ז״ל בנו של הרב המפורסם מוהר״ר יעקב אביחצירא זצ״ל היה מו"ץ בתאפילאלה ונתבש״מ במחוז גלאווא בכפר תלאוות, והוא אביו של כהה׳׳ר ישראל הי״ו:

מו"ה אהרן הצרפתי ז״ל

א׳ מחכמי פאס חי במאה הרביעיה, ונודע אלי^, שראיתי בפס״ד אחד למוהר״ר שמואל אבן דנאן זצ״ל שכתב תשובה ארוכה למוהר״ר שמואל קורייאט זצ״ל ובתוך דבריו כ׳ לו בזה״ל והחה״ש רב במדינתכם יע״א הר׳ יהודה צרפתי ז"ל לא ידעתי מה היה נוהג כפי דעתי בני משפחהו הטבחים הידועים לנו בכאן החכם הר׳ אברהם ז״ל והר׳ אהרן צרפתי ז"ל לא התנהגו בכאן אותו המנהג שכתבנו כי גם הם קבלו ממנו ומאבותיהם ופנים לכאן ולכאן והמחמיר תבא עליו ברכות טוב והמיקל כפי העת והזמן לא הפסיד וכו', וזמן הפסק הנז' ש׳ שמוא״ל היא ש׳ שע״ז וכתב עליו ז״ל מוכח שהר״א הנז׳ היה בודק ידוע למובהק :

כהה״ר אהרן הכהן המכונה סקלי

זצ״ל מחכמי דבדו והוא זקנו של כהה״ר יוסף בר יצחק הנז׳ להלן הוא חי בחצי הראשון

מהמאה החמישית בהשערה:

כהה״ר אהרן הכהן המכונה סקלי

בכהה׳׳ר משה

הנז׳ באות מ׳ מן המערב חי במאה הו׳:

 כהה״ר אהרן ה״ן עלון זצ״ל

מחכמי המערב חי במאה הו׳ בהשערה :

 מו"ה אהרן הכהן ז״ל המכו׳ אלחדאד מכפרים שבמחוז מראקם וראיתי אגרות קיבוץ ביד אחד מזרעו וחתומים בה רבני מוגאדור ותארוהו בזה״ל אותו צדיק הרב המובהק המקובל האלהי חסידא קדישא ופרישא כמוהר״ר וכו׳:

מו"ה אהרן ה״ן סמחון זצ״ל

 אחד מחכמי מקנאם וביחס הכתובה תארודתו בזה״ל בלא״ץ חסידא קדישא ופרישא אבן הראשה, גברא רבה, סוה״ר, שמו נודע בשערים זקן ויושב בישיבה, החה״ש והכולל ענותן כהלל, אור גולל, בישראל להולל, גדול שמו, טעמו ונימוקו עמו כמוהר״ר אהרן זצ״ל, הרב הנז׳ חי במאה הששית, ויש ביד זרעו כרך גדול שחיבר ביאורים על תנ״ך וכמה מסרוות וקרא את שמו אם למקרא אם למסורת, ופירש כמה מאמרים, ומקצת דינים, וסגולות ורפואות, וביאורים על תהלים ופרקי אבות וביאור איזה מאמרים ממדרש רבא, וקונט׳ קרא שמו בגדי ישע ביאורים על התורה ודרושים למעלת השלום והאחדות וביאורי׳ על שו״ע או״ח ואיזה חידושים על איזה מסכתות ודרושים לשה״ג וכלה וכו׳ וקונט׳ קרא שמו פרחי אהרן על רש״י עה״ת, ם איזה בקשות ופיוטים וקינות, והכל עדיין בכ״י ביד זרעו

 מו"ה אורי הלוי במוהר״ר דור זצ״ל

 ראיתי ב׳ עלין ממנו בכ״י ישן נושן בחכמת הדיו והגויל וסדר הכתיבה בחכמה נפלאות ומליצה צחה למאד, ונראה שזה העלין נשמטו מאיזה חיבור שלו, ושם מזכיר איזזת פעמים משם מרנא ורבנא הזקן החסיד המופלא כמוהר״ר שלמה אבוהב זצוק״ל, לא ידעתי אם גם מהר״ש הנז׳ מן המערב או הוא מהר״ש אבוהב שזכר הגאון חיד״א זצ״ל בשם הגדולים מחבר שו״ת דבר שמואל וס׳ הזכרונות שהוא מויניצייא

מו"ה אליהו בן חיים זצ״ל

 הזכירו הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ושם כ׳ שרוב חיבוריו נאבדו ואני ראיתי כתב יד דרושי׳ כרך גדול ע״ס הפרשיות וזה מה שמצאתי כתוב בסופו, והשלמותי העתקרת הספר הנכבד זה שהם ליקוטים מהרב כמה״ר אליהו בן חיים ז״ל יום א׳ בשבת עשרה ימים לחדש תמוז משנת אני הצעיר זעירא דמן חבריא חירגא דיומא לא שמיה אלעזר בהלול ואפריין נמטיידת להאהוב הנערב, כמים קדים ביום שרב, הוא הנק׳ ראש חכמים ורב. כתר ראשי וידיד נפשי החד,״ש והכולל כהה״ר יחייא ארווימי נ״י אשר השלים חסדו ואמותו עמי בנותנו לי כחפצי ורצוני השם יגמלהו חסדו הטוב וקיים בעולם שכולו טוב ובעולם שכולו ארוך כמש״ה למען ייטב לך :

הקהילה היהודית של סאפי, שנותרה שמרנית ביותר, למרות פתיחותה לעולם החיצון בעקבות עיסוקי המסחר, הייתה עדה לכך שאחד מחבריה, מאיר בר ששת, ייסד את אגודת ״אהבת ציון״, בעלת אידיאולוגיה דתית בעיקרה, כפי שמוכיח המכתב שכתב בר ששת להרצל, בעברית נמלצת:

"יברכך אלוהים מציון וראה בטוב ירושלים! אף כי עירנו עדיין רחוקה מכל פרוייקט חברתי גראנדיוזי, ומכל רעיון מלהיב, ואף כי המצב הרוחני של תושביה שפל ביותר, הרעיון הציוני פועם בכל כוח בלבותיהם של רבים מאיתנו, הודות לקריאה בעיתונים "המליץ" ו״היהודי", ולא הניח לנו, עד אשר החלטנו להקים לנו אגודה אשר אותה קראנו בשם"אהבת ציון". לבנו אכן מתרחב עם הנחת אבן הפינה הזאת, אולם אנו רחוקים מן המטרה, ולעיוורים דמינו המגששים ליד חומה גבוהה, יען כי אין לנו שום רעיון ברור, ושום ידיעה מדויקה לגבי מהות הציונות. אין בידינו כל ספר שיוכל לסבר את אוזננו באשר לרעיונותיה. מילאנו את חובתנו ונרשמנו לשקל הקדוש, אולם קשה לנו להאמין שהציונות נבראה רק כדי להכריז על השקל, וכי התשלום השנתי של דמי החבר של השקל מספיקים, הם לבדם, כדי להתגנדר בכותרת האצילית של "ציוני", וכדי לכבוש לנו מקום בקרב הציונים ונושאי דגל האומה האציליים. לעניות דעתנו, הרעיון הציוני צריך לכלול גם תוכנית אצילית ומרוממת נפש עבור חיי עמנו. לכן אנו מעזים ומבקשים שתשכיל את מזכירנו, ותיידע אותנו בכל אשר עלינו לדעת לגבי הציונות, וכן שתשלח לנו את ספרך, "מדינת היהודים" בגירסתו העברית, וכן כל תעודות בעברית שיש בהן כדי להסביר לנו את דבר הציונות.״

הגם שהתנועה הייתה מוגבלת בתחילה לערי החוף, הרי בשנים הבאות כבשה את פנים הארץ, ותוך כך איבדה את אופיה המדיני. עצם הזכרת ציון הספיקה כדי לגייס לתנועה חברים, ואפילו מבין אלו שלא היה להם מושג ברור לגמרי לגבי האידיאולוגיה הציונית. דבר זה ניתן להסיק מן המכתב המרגש שכתב חבר ב״חיבת ציון״ במקנס, הרב הראשי למרוקו לעתיד, יהושע ברדוגו, למנהיגי הארגון הציוני, מכתב שבו ביקש הבהרות לגבי מטרות התנועה:

"לאחראים ולמנהיגים של המרכז הציוני בקלן!

ברכת שלום לכל אחינו אוהבי ציון!

אדונים יקרים, המזהירים כזוהר האיזמרגד!

מכתבכם המלא רגשות חיבה ואהבה, הגיע אלינו, ושמחנו בו מאוד.

אחים מקסימים, היו בטוחים שאנו מגוייסים על מנת להפיץ את הרעיון הציוני בקרב בני דתנו במאגרב.

אהה! כמה נעים הצליל של המילה הזאת בפינו! הלוואי שכל עם ישראל יידע לב אחד ודעה אחת, לאהוב ולהאדיר את האידיאל הנעלה הזה! וזה אשר שם מבטחו באלוהי הנצח, וטורח למען אדמתנו הקדושה, למען ציון, אהבתנו הרוחנית הגדולה ביותר, לא יתאכזב, אם ירצה השם!

וכעת, אחים, נבקשכם לשלוח לנו ספרים העוסקים בציונות, משום ששמענו שישנם כאלה, אבל עדיין לא ראינו כמותם."

הנהגת הפרוטקטוראטים, הצרפתי והמזרחי, ב-1912, ופרוץ מלחמת העולם הראשונה קטעו באיבה את הפעילות של הקבוצות הציוניות המרוקניות הראשונות, פעילות שהרשויות השריפיות כלל לא היו מודעות לה. ההיבט הדתי במהותו של הציונות הזאת, הסיר ממנה כל מיתאר חתרני ומהפכני שיכול היה להיות לה במרכז אירופה ובמזרחה, ותרם בכך לעמימותה, עד כדי כך שאחד מן האחראים של ה״אליאנס איזראאליט אוניברסלי׳ [ארגון ״כל ישראל חברים״], מנהל בית הספר שלהם בטאנג׳יר, י״ד צמח,יכול היה לכתוב:

"אני יכול לומר כעת, שאין ציונות במרוקו, מפני שאין כאן אינטלקטואלים. מובן מאליו שכל הדתיים ציונים על פי המסורת, אולם אין להם שום מושג לגבי התנועה הפוליטית הקיימת, ואיש אינו מסוגל להורות להם זאת… לכן, הציונות המרוקנית כיום היא חסרת ערך. היא לא תוכל להפוך לאקטיבית אלא אם יימצא תועמלן פעיל, שיהיה מסוגל ליצור קשר עם הציונות האירופית."

היהדות המרוקנית כלל לא שמעה על ״הצהרת בלפור״ מנובמבר 1917, שבה הממשלה הבריטית הבטיחה להקים, בתום מעשי האיבה, בית לאומי יהודי בפלסטינה. רק יהודי טאנג׳יר התעניינו בדבר, וזאת עד כדי כך שנשיא הקהילה המקומית שלח לעמיתו בקזבלאנקה, את המכתב הבא:

"אני שולח לך כמה עותקים מן ההצהרה שהגנרל אלנבי נשא באוזני תושבי ירושלים. שלחו לי אותם מלונדון, כדי לחלק אותם לבני עמנו. העותקים הללו כתובים באותיות עבריות. אנא חלק אותם לבני עמנו בעירך.״

למשלוח העותקים צירף חוברת, ״בריטניה הגדולה והיהודים״, בה הודגשה התמיכה של אנגליה בעניין היהודי, למן קרומוול ועד לורד באלפור.

יחיא זאגורי, שעבד באותה עת בקונסוליה הצרפתית – זוכה עיטור ״לגיון הכבוד״ משנת 1913, על התנהגותו בעת פלישת הצרפתים ב-1907, אדם המסור כל-כולו לאינטרסים של הפרוטקטוראט, נשיא קהילת קזבלאנקה והמפקח העתידי על המוסדות היהודיים – לא רצה להסתבך בנושא כה עדין, מבלי לבדוק תחילה, מה דעתה של ה״רזידאנס ז׳נראל״ [״הנציגות הכללית״] הצרפתית? וזו לא איחרה לבוא: הפצה של חומר תעמולה מעין זה תביא לתוצאות בלתי-נעימות בעליל.

מעבר לרעיון של החזרת הריבונות היהודית לקדמותה, דבר שעורר בליוטיי התנגדות עזה לציונות בכללותה, ולהתפתחותה במרוקו בפרט, ייצג הדבר את הבעייתיות אשר תנועה שכזאת עלולה להוות לגבי התוכנית הערבית הכוללת של צרפת. הוא כתב זאת לשר החוץ, אשר דגל מצדו בכך שלא להשאיר לבריטים את המונופול לגבי תמיכה בציונות:

"הקייזר, בן-בריתו של הסולטן הטורקי, נתפש כמגן האיסלם. הילידים במרוקו רואים אותנו צפים בערב הסעודית, שם האנגלים דוחקים אותנו הצדה, והצליינים למכה הוכו בתדהמה עקב כך. אבל הסתירות מופיעות בעיקר בפלסטינה, משום שהיוזמה האומללה של אמריקה ובריטניה הגדולה, גרמה לנו להיגרר אחריהם בכל הנוגע לפרשת הציונות, אשר מטרידה מאוד את המוסלמים כאן, ואשר גרמה ליהודים שלנו להרים ראש שלא לצייר, עד כדי כך שאני נאלץ לשמור מהם מרחק הרבה יותר. כל זה חסר פשר עד מאוד. יש לי תחושה מתגברת, שהיתרון הפרו־מוסלמי היחיד שלנו כאן מתגלם בנוכחותי בלבד."

התנגדותו של ליוטיי לציונות הביאה ב־1919 לסירוב מצד ה״רזידאנס״ להרשות את חידוש הפעילות של הסניף הציוני במוגאדור, ״שערי ציון״, סירוב שחזר מספר פעמים. מאחר שהציונים המרוקנים לא יכלו לפעול במקום, פנו לנחום סוקולוב, ראש המשלחת הציונית לקונגרס ורסאי, וביקשו את התערבותו. דבר שהוא עשה ב-24 ביולי 1919, במכתב שכתב לפקיד גבוה בקה ד׳אורסיי, מישבנו של משרד החוץ הצרפתי:

"מזה זמן מה שאני מקבל ידיעות מקהילות יהודיות שונות במרוקו, אשר בהן מיידעים אותי, שאין מתירים להן להקים אגודות ציוניות כרצונן. למיטב הבנתי, סיבות פוליטיות רציניות מנעו מן הגנרל ליוטיי להעניק לקהילות הללו את ההרשאות שהן ביקשו."