השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני

הקדמההשירה העברית במרוקו

תרומתי הצנועה להכרת הגולה במרוקו, ראשיתה במחקר אודות החינוך היהודי המסורתי במרוקו, שתוצאותיו נתפרסמו תחת הכותרת ׳החינוך היהודי על אדמת האסלאם׳(צרפתית), ובסידרת מחקרים על השפות היהודיות ועל הספרות שבעל־פה בערבית־היהודית ובברברית־היהודית.

עבודות אלו ראו המשך במפעל נרחב, המקיף את מכלול החיים האינטלקטואליים היהודיים במרוקו מסוף המאה הט״ו ועד תחילת המאה העשרים. לשם כך ערכתי רשימה מפורטת של כל החיבורים והעמדתי אותם לבדיקה שיטתית, בהגבילי בשלב הראשון את המחקר לעולמה של המחשבה המשפטית ולחוק המיושם. חקירותי בתחום זה איפשרו לי לשחזר במידה מה את חיי התפוצה הזו של העולם המוסלמי המערבי ולגלות בהם צדדים נעלמים עד כה, הנוגעים לסביבה החברתית, הכלכלית והדתית. מחקר זה, שהוא ביסוד ספרי ׳יהודי מרוקו: החיים החברתיים, הכלכליים והדתיים׳(צרפתית), מהווה חלק ראשון בסידרת מחקרים על ההגות היהודית במרוקו ועל מכלול אופני הבעתה. חקר השירה מהווה חלקו השני.

זו האחרונה היא, למעשה, אחד מאופני ההבעה הפורים ביותר של ההגות היהודית במרוקו, אחת הבחינות החשובות ביצירה הספרותית של רבני מרוקו.

אביא בראשונה את ההקדמה של ר׳ משה אבן־צור לאנתולוגיה של חיבוריו השיריים ׳צלצלי שמע׳. זהו מאמר רב־היקף על המניעים והדחפים המיסטיים להלל את אלוהים בשיר. הקדמה זו היא מעין תקציר של מחקרי המעובד והשלם יותר, מעין מבוא לעבודה שיטתית של אופן הבעה זה. היא בוחנת את המודעות השירית של המשוררים, לבטיהם ומניעיהם: את שימור המסורת הספרותית של האבות; את הסוגים והתבניות: את דרכי היצירה ודרכי הניסוח: את זיקות הגומלין של השירה למדרש ולאגדה, לקבלה ולמיסטיקה, להלכה, לתורת־המוסר, לליטורגיה ולמוסיקה. לאחר מכן ייבחנו יצירותיהם של המשוררים בני משפחת אק־צור מן המאות הי״ז והי״ח, שהיוו מעין שבט של משוררים. אחר כך תובא רשימה מפורטת של מכלול היצירה השירית בעברית והפרוזה הספרותית.

ברצוני לחלוק כבוד לכושר השיפוט וההבחנה של מורי ורבי ג׳ ויידה ז״ל, שבמופתו הראה לי את הדרך. הוא עקב אחרי כל שלבי עבודתי ועמד על התועלת והעניין שבה. לעומת זאת לא זכיתי לתגובה מעודדת בפגישתי עם פרופ׳ ח׳ שירמן (ז״ל) מן האוניברסיטה העברית בירושלים. מומחה רב־מוניטין זה בשירה העברית בתור הזהב בספרד ובפרובאנס — שבעבודותיו הראויות להערכה מיוחדת אני מרבה להיעזר — הטיל ספק בעניין שיש במחקר מסוג זה, שכן כדבריו, יוקדש לתקופת ירידה ושקיעה של היצירה האינטלקטואלית היהודית בכלל והיצירה הפיוטית בפרט. בגישה זו, האופיינית לכמה וכמה אנשי אקדמיה יהודים, בא לידי ביטוי יחס של זלזול ואדישות כלפי המורשת התרבותית של תפוצות המזרח, שחקר הגותן בארבע מאות השנים האחרונות הוזנח, וסופו שנגזרה עליו השיכחה. אין להכחיש כמובן את עצם קיומה של שירה זו ואת העובדה שהזינה וסעדה — אולי ביתר חיות מאשר במקומות אחרים — את הקהילות המכונות ׳מזרחיות׳. יהדותן של אלו בהווה מעידה על עבר שיש לחושפו כדי להבינו. ׳לא די לדעת מה הם הדברים, אלא גם כיצד לבשו את צורתם, כפי שהיא קיימת היום׳.

שירמן עצמו מסכים במקומות אחדים, שיש מקום לחקור יצירות פיוטיות מן התקופות המכונות ׳דקאדנטיות׳, ולו רק בזכות ערכן התיעודי — אם לא האסתיטי — והעניין ההיסטורי שהן מייצגות. כך, למשל, בהקשר לסופר בן קשטיליה, שמואל בן־יוסף אבן־ששון, בן המאה הי״ד, כותב שירמן על קובץ שיריו:

ערכן הפיוטי של היצירות המכונסות אינו רב, אבל גם ההיסטוריון וגם חוקר הווי הסופרים בדור ירוד זה ימצא בהם עניין. בספר ׳אבני שוהם׳ יש, למשל, שירים על שני החצרנים היהודים, יוסף בן־שבת (או די־אסיחה) ושמואל אבן־וקאר, שתחילה עלו לגדולה, אבל בסוף הוצאו להורג! על מאסר הנכבדים היהודים…

שירתו של אבן־ששון מגלה לנו, שגם בדורו המדולדל נמצאו עוד בערים הקטנות קצת אנשים, שהתענגו על דברי שירה…

דברים אלה ניתן לומר על מרבית היצירות הספרותיות — ויהיו מקורן והתקופה שנכתבו בה אשר יהיו! העניין בהן הוא מעבר לערכן הספרותי־האסתיטי, ואפילו בשטח זה יש להיזהר מלחרוץ משפט סופי.

במקום אחר בהקשר ליוסף אבן סולי (טולידו, המאה הי״ד), שחי גם הוא בתקופת הירידה של שירת ספרד, אנו קוראים: ׳…עלה בידו לשמור את גחלת המסורת המעולה של המשוררים הראשונים׳. גם במרוקו היו המשוררים היהודים נוטרי המסורות השיריות של קודמיהם ומוריהם, פייטניה הדגולים של ספרד.

מומחים לשירת העבר כופים עליה בדרך־כלל את הרגליהם האסתיטיים ואת סולם הערכים שלהם עצמם! הם משעבדים אותה לכללי הביקורת, המקובלים עליהם והנהוגים בזמנם. הם מעריכים אותה בעזרת משפטים חרוצים ופסוקים, בלא לתת את הדעת לכך שיש לטפל ביצירה גם כבתעודה חברתית בסביבתה המיידית, שהיא לכאורה קפואה, אסירת שמרנות עקרה, אך לאמיתו של דבר היא מציאות חיה, משתנה ובעלת דינאמיקה פנימית. הדינאמיקה הזו מתבררת ונעשית מובנת מאליה רק למי שחקר בנבכי הנשמות, ברזי הלבבות הנסתרים, המתגלים דווקא ביצירות אלו (הקשה מכל הוא לשוב ולחשוף ודאות שאבדה). יש עדיין לרדת אל חִקרן ותעודתן, גם אם אין בהן כל מקוריות, כפי שמתפתים בנקל לחשוב.

מומחים אלה נוטים להתחלף כצנזורים ולחרוץ משפט סובייקטיבי תחת לתאר ערכים שרירים וקיימים של היצירה. הם שוכחים ש׳בחלל הספרות הנצחי, יש והגמורים שבמתים זוכים לחיים חדשים; והאהובים ביותר על בני זמנם ייעלמו בספריות השיכחה׳.

מקווה אני, כי יהיה בעבודתי משום תרומה ראויה להכרת המורשת התרבותית היהודית המגוונת (ואני מצמצם בכוונה את גבולות הדיון למדעי־היהדות המסורתיים ולספרות הרבנית בכלל), ולו רק בשל שתי המטלות הראשיות שהיא נתבעת להן: איסוף ושימור מכאן, יצירתיות והבעה רגשית מכאן.

אקדים כאן את המאוחר ואומר מה שציינתי ביעף כבר במקום אחר — בסקירה החפוזה על ההגות היהודית במרוקו ועל אופני הבעתה השונים — שדווקא בתחום השירה, יותר מאשר בכל יתר הצורות הספרותיות, מתגשמות שתי התכליות הנזכרות במלואן. עוד אחזור ואדון בכך וביתר הרחבה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
רשימת הנושאים באתר