פנטזיה מרוקאית-גבריאל בן שמחון
אף פעם לא הייתי חולה וכל איברי שלמים, הייתי אומר, ששם בשק הייתי מעט יותר צעיר ויותר חזק, בגיל שלושים וחמש עם רעמת שיער מלאה יותר וצעירה יותר בהשוואה לקרקפת שלי עתה, ששערה התחיל להידלדל. בסופו של דבר תוך אימוץ כוחותי הצלחתי להרים את השק בשתי ידי. יכול הייתי להרימו אך מעט מעל הרצפה, וכך ללכת עמו בצורה מוזרה, כשאני גורר רגל אחר רגל דרך המסדרון עד למעלית. הנחתי את השק ליד המעלית, לחצתי על הכפתור לקרוא לה, חזרתי והבאתי את האופניים ואת תרמיל הכתף שלי. כשהגעתי המעלית כבר חיכתה פתוחה. הכנסתי את האופניים קודם, אחר כך את השק בזהירות, ובהרגשת הקלה לחצתי על הכפתור, והמעלית התחילה לרדת.
לא נזקקתי לעזרת אשתי למטה, ודי בקלות הרמתי את השק על האופניים והתחלנו ללכת שלושתנו. הרחוב היה שקט, פחי האשפה עוד מלאים, השמים בין גורדי השחקים היו רחוקים מאוד אך בהירים, ובאזורים פחות מוצפי אור נצנצו בהם כוכבים. הלכנו ר שלווה ברחובות ריקים לחלוטין. ידה של האישה ביד הילד מימין ואני לשמאלה, דוחף את האופניים, כשהשק על המושב האחורי, מתקין אותו מפעם לפעם שלא ייפול.
הילד גמר את הבייגלה שלו תוך כדי הליכה, ואני ואשתי החלפנו מילים על פרסומת הטלוויזיה מאתמול: אישה זקנה למדי קירבה סנדיויץ׳ של מקדונלד לפה. רגע לפני שנעצה בו שיניים, החליטה לפתוח אותו, והנה אין כלום בפנים. ?Where is the beef היא לחשה לעצמה עם חיוך של מי שתפש את המוכר במרמה. שעה אחר כך בפאנל של מועמדים לבחירות לנשיאות כבר ניצל מועמד הדמוקרטים את הפרסומת, כשפנה למתחרה שלו כאל מישהו שמבטיח מדיניות חסרת תוכן ואמר לו: ?Where is the beef הרעיון של הפרסומת מצא חן בעינינו, בעיקר שהזקנה היתה מאוד אנושית, נעימה ומעוררת אמון.
חצינו את מדיסון אווניו ללא קושי מיוחד. כמעט ולא עברו מכוניות חוץ מטכסי צהוב אחד או שניים, שחלפו במהירות בלי לתת עלינו את הדעת. החנויות היו עדיין סגורות. גם הבארים שקטים, העיר נמה עדיין את שנתה. בהצטלבות פיפט אווניו עם העשרים וארבעה אני פניתי עם האופניים מזרחה והאישה עם הילד המשיכו ישר. ידעתי שהם יגיעו. הם היו הגיוניים ובעניינים כאלה אפשר היה לסמוך עליהם.
רחוב העשרים וארבעה מזרח היה פתוח עם תעלה לכל אורכו, תילי עפר מצד זה ומצד זה של התעלה. פה ושם גשרי עץ קטנים או מחסום משטרה עם פנסים דולקים לאזהרה.
הלכתי לצד התעלה מהרהר, אם פה זה המקום הנכון להיפטר מהגופה. באיזה קטע של התעלה לזרוק אותה. איש לא נראה בשטח, אבל תמיד ייתכן, שמישהו ייצא מפתח ביתו בדיוק ברגע שאניח את השק, ויבוא לעזור לי להרים אותו, או אולי אתקל באחד העובדים, או שומרי הלילה.
בסרטי הקולנוע הדברים האלה תמיד מסתבכים, ואני רציתי לגמור את זה בלי סיבוך. זריקה לתעלה, חשבתי, זה לא דבר חכם. נכון, אתה נפטר מהמשא, אבל המשא מתגלה מיד עם בוקר. הפועלים הראשונים שיגיעו, יגלו את השק, יפתחו ויגלו את הגווייה, ויזעיקו את המשטרה. נכון, בסך הכל במה הם יכולים להאשים אותי? לא פגעתי באיש. אני עצמי חי ובכל זאת. גווייה היא גווייה.
כך המשכתי ללכת עם השק על האופניים, עד שהגעתי להצטלבות העשרים וארבעה עם השדרה השנייה ופניתי דרומה והתעלה נשארה רחוק מאחור.
השמים התחילו להתבהר, צפצוף ציפורים נשמע ואוטובוסים כבר נראו דוהרים על הכבישים. אט־אט התמלא הרחוב המולת חיים, חנויות נפתחו וילדים נראו מהלכים עם ילקוטים על הגב. הרגשתי שלא אוכל להמשיך ללכת כך עם הגווייה בתוך עיר הומייה, בקלות ניתן עכשיו להבחין שהחבילה מכילה גוף אדם. ואגב, אופניים זה לא רכב תובלה מקובל במנהטן, הדרך המקובלת פה היא מונית, אבל חבילה כזאת היתה מעוררת חשד אצל כל נהג.
המשכתי להסתובב תוהה, עד שלפתע ראיתי שהשעה כבר מאוחרת והתלמידים בטח כבר מחכים לי בכיתה. אני תמיד מדייק ומעולם לא נעדרתי משיעור. הם ודאי יתמהו, כשייכנסו לכיתה ולא ימצאו אותי. כמה זמן הם יחכו? מה יהיה? האם יפנו למזכירות? חסר שאצטרך להגיע עם השק לכיתה. תמיד אני מסביר להם שסרט טוב מתחיל כשמישהו פותח את הדלת ועל הסף מונחת גווייה – ואז צריך רק להתחיל לחפש מי הרוצח, כך אני אומר להם תמיד, אבל עכשיו אני רק מופיע, ומיד נפלטת הגווייה מהשק, ושל מי הגווייה, אם לא גווייתו של המורה העומד לפניהם, עד כדי כך הדמיון שלהם לא היה מעיז להמריא. אולי אצלצל ואודיע שאני לא מרגיש טוב? אני נזכר שלא לקחתי את הסלולרי, אבל הנה טלפון ציבורי קרוב, אני ניגש אליו, אבל הידיים קשורות לאופניים, אי אפשר להשעין את האופניים על הקיר מחשש שהם יפלו עם השק והכל יתגלה. זה מתחיל להיות קשה ומסובך מדי, חשבתי, לבד אני לא יודע להסתדר. אין ברירה אלא לחזור עם השק הביתה.
עברתי שוב את השדרה השנייה. ברחוב עשרים וארבעה פניתי שמאלה וחציתי את השדרה השלישית והרביעית בהצטלבות מדיסון אווניו, במקום שנטשתי את האישה עם הילד, פניתי ימינה והמשכתי עד ה־:STREET 31, עליתי במעלית. הגעתי לקומה השלוש־עשרה, פתחתי את דלת הדירה והכנסתי את האופניים עם השק.
שמחתי שאיש לא ראה אותי לא בירידה ולא בעלייה. נעלתי מהר את הדלת מאחור, וישבתי על הכורסא לנוח, השק מוטל לפני בפינה, בה היה מונח קודם לפני יציאתי.