ארכיון יומי: 16 במאי 2016


אכילת מצה בפסח שני.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים

אכילת מצה בפסח שני.

הרב אסולים הי"ו

הרב אסולים הי"ו

נוהגים ביום י"ד באייר שהוא פסח שני לאכול מצה שנשארה מחג המצות, זכר לפסח שני. ומובא בסידור היעב"ץ שגילו לו מן השמים שקדושת הפסח והמצה נמשכת עד פסח שני לפי שכשיצאו בני ישראל ממצרים אכלו מהמצות שלקחו עמם עד ליל ט"ו באייר. וכתב החיד"א בספר מורה באצבע (אות רכב), דירבה בשמחה קצת כי קדוש היום. והוסיף הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ז אות ו), שמי שחננו ה' בעושר יהיו על שולחנו תלמידי חכמים וצנועים ומקיים כל דכפין כבפסח ראשון. אודות המנהג במרוקו שמעתי מהגאון רבי יוסף שרביט. וכן מידידי הרב מאיר אסולין שכך ראה שנהגו בבוגמז, במראכש וכן נהגו בתוניס, ברית כהונה (ח"ב אורח חיים מערכת פ). הילולת רשב"י. ביום ל"ג בעומר, הילולת רשב"י עורכים הילולא רבתי וקוראים אדרא רבה וזוטא, ומרבים בשבחי רשב"י כמובא בזוהר והש"ס ועורכים סעודת מצוה ויש שמסיימים הזוהר. תספורת וגילוח בימי ספירת העומר.

אין מסתפרים בימים אלו מפני אבלות, שהסתלקו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ומנהגנו הוא שחסידים ואנשי מעשה אין מסתפרים עד ערב חג שבועות ובספר מורה באצבע (סימן ח אות רכא), כתב דלפי דעת האר"י מה שאין מסתפרים בימים אלו, אינו מטעם אבילות כאשר כתבו הפוסקים, אלא על פי הסוד. וכתב השולחן ערוך )סימן תצג(, דאין להסתפר אלא עד ליום ל"ד בעומר. וכתב הרמ"א בהגה דנוהגים להסתפר ביום ל"ג. כתב הגאון הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע )ח"ד יו"ד סימן ב(, דהלכה רווחת אצל יהודי מרוקו להסתפר ביום ל"ג בעומר בבקר כדעת הרמ"א, זולת איזה תלמידי חכמים שמחמירין

ולא מסתפרין עד יום ערב חג השבועות. בסוף ספר מגן אבות (עמוד תלא), כתב הרה"ג שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בעיר פאס, שמנהג עירם להסתפר בל"ג בעומר. וראיתי בחוברת זכר דוד (עמוד כט), מסתפרים ביום ל"ג בעומר דלא כמרן שמתיר רק בל"ד בבוקר, ובספר וזאת ליהודה (סימן צט) כתב שיש שנהגו להסתפר ביום ל"ג, כי דבר זה מתורת מנהג הוא והכי קבלו עליהם שיסתפרו ביום ל"ג. ובספר עטרת אבות (ח"ב עמוד שיא), הביא בשם שו"ת שואל ונשאל (ח"א סימן סו), דלפי הנשמע בתוניס מל"ג בעומר ואילך מסתפרים. וכן כתב הגאון רבי רחמים חי חוויתה בספר שמחת כהן (סימן תצג), שמנהג תוניס להקל כבר ביום ל"ג בעומר. ומנהג יהודי ג'רבא להחמיר בזה עד ערב חג השבועות כמו שכתב בספר ברית כהונה (מערכת ע עמוד קלד), ומנהג יהודי תימן כתב בספר שולחן ערוך המקוצר (ח"ג סימן צב אות ו), דיש מבני תימן שנהגו שלא להסתפר עד ערב חג השבועות, ויש עד ל"ג בעומר כמו שכתב הרמ"א ודעת מר"ן בזה לא נתפשט אצלם וכו'. ובספר נחלת אבות (מנהגי הספירה אות יא), כתב שכן נהגו יהודי לוב להקל להסתפר ביום ל"ג בעומר.

שבחי צדיקים בערבית יהודית מגרבית- מעשה ו'

רבי יצחק בנאיים ז"ל

רבי יצחק בנאיים ז"ל

שרשור זה מוקדש לעילוי נשמתו של רבי יצחק בן חיים זצ"ל, חמי זצוק"ל, שהיה איש ענו וישר, כל ימיו בלימוד תורה, בנוסף למלאכתו לפרנס את משפחתו הענפה, כהרגלם של יהודי מרוקו, אשר שילבו בחכמתם הרבה גם עבודה וגם לימוד תורה ביחד

מעשה פואחד ראזל די מסא לואחד לבלאד בעידה באם יסרי סי סלעה וכאנו ענדו 500 פראנק פולוניז (זהובים) פואחד צררא מצרורין האדאך ראזל כאף לאמא יסופו סי חד בא־ין ענדו לפלוס ויסרקוהמלו אס עמל מסא לואחד למודע מכבבי ועמל ואחד לחפרה פלארד ויכבא פיהא האדיך צררא דלפלוס ומסה פחאלו.

מעשה שאיש אחד שהלך לעיר רחוקה  על מנת לקנות סחורה והיה ברשותו 500 פראנק זהובים בצרור אחד צרורים המה. האיש פחד שמא מאן דהו יראה אותו ויראה שיש ברשותו סכף ויגנוב לו אותו. מה עשה האיש הלך למקום מחבוא וחפר בור באדמה ושמר בו את הצרור והלך לו לדרכו

וקדדאם האדיך לחפרה באן ואחד להאייט מסגדלהא ולחאייט באנת פיה ואחד תקבה סגירה. פהאדיך סאעה רגב מול לחאייט מן האדיך תקבה וכאן ינדר אס תא יעמל מול האדיך צררה .  מנורא מה מסה מול צררה מסה האדאך ראזל מול לחיט וסרקלו לפליסאת די נזזל פהאדיך לחפרה.

וליד הבור הזה היה קיר אחד לעומתו. ובקיר היה בו חור קטן. באותה שעה, הציץ בעל הריק מהחור הנזכר וראה את אשר עושה בעל הצרור. אחרי שהלך בעל הצרור, הלך לו האיש בעל הקיר וגנב לו את הכסף שהונח בחור ההוא..

 מן בעד סי ייאמאת זא מול לפלום באס יזבד פלוסו ומה צאב גיר ידו וצחרה האדיך סאעה קאם ותגבבן בלא קייאץ וקאל אס נעמל דאבה לאיין נמסי ולימן נטלב פלוסי רפד עינו ונדר הנא והנא ושאף באיין כאיינא ואחד תקבה פלחאייט די לוזה להפרה די פאיין עמל פלוסו מסה ענד מול לחאייט וקאלו שמעת עליך די נתי ואחד ראזל חכם ותא תעטי ראייאת למלאח נטלב מנך פאבור תעטיני סי ראי מליח פואחד לחאזה.

כעבור כמה ימים בא בעל הכסף להוציא את כספו ולא מצא רק ריק ויובש.באותה שעה התעצב האי לאין קץ ואמר מה נעשה כעת ולאן אלך ולמי אבקש כספי, נשא את עיניו הנה והנה וראה שיש חור בקיר אשר מול הבור שבו טמן את כספו. הלך לו האיש אל בעל הקיר ושח לו, שמעך הגיע אלי שאתה איש חכם והנך מייעץ עצות טובות, אבק ממך טובה תייעץ לי היטב בקושייה אחת.

 נקולך באיין זית להאד לבלאד באס נסרי סי סלעה וזיבת מעאייא זוז דצראיר וחדא די 500 זהובים ותאניא 800 זהובים ומן די זית להינא מא כונת נעארף חתא ואחד די נעטיה לפלוס באם יחדיהומלי אס עמלת מסית לואחד למודע מכבבי וחדית תממה ואחד צררא די 500 זהובים וצררא תאנייה באקייה מחדייה פידי ומה נערף ואם נחדיהא פלמודע די פאיין חדית צררא לוולא אוו נחדיהום ענד סי ואחד די הווא נאמן פלבלאד קאללו האדאך מול ראייאט אידה תשמע לראיי דיאלי מה תעטיה להתה ואחד גיר די תעמל הווא תמסי ותכביהום פלמודע די פאיין כבביתי צררא לוולא חדי חתא תאנייח

אספר לך שבאתי לעיר אחד על מנת לקנות סחורה, והבאתי אתי שני צרורות של כסף, צרור אחד היה בו 500 זהובים והשני 800 זהובים. וכשהגעתי לכאן לא הכרתי ר=איש שאוכל למסור לידו את הכסף שישמור לי אותו. מה עשיתי, הלכתי למקום מוסיים מוסתר, שמרתי צרור אחד של 500 זהובים והצרור השני עדיים שמור עמי בידי. ולא יודע אם אשמור אותו במקום שבו החבאתי את הצרור הראשון או שאמסור לשמירה אצל שהוא נאמן בעיר…ענה לו בעל העצב, אם תשמע בקולי אל תתן לאף אחד , ומה שתעה רק שתשמור את הצרור במקום שהבאת את הצרור הראשון, היכן ששמרת את הצרור הראשון תשמור את השני.

האדאך אראזל די תא יעטי ראייאת הווא כוואן וכמם פכאטרו באין מן די ימסי.האדאך מול לפלוס להאדיך לחפרא ומה יציב לפלוס די כבבא פיהא מה יכבבי פיהא מאזאל ואלו פלוס גיר אס נעמל נמסי ונרד צרירא לוולא די כונתלו למודעהא ומנאיין ימסי ויכבבי צרירא תאניא נמסי אנא ונרפדהומלו בזוז. מסא האדאך לכוואן ורד האדוך לפלוס די כאן סרק לווליין למודעהום הווא מסא באס יתכבבא התא האדאך מול לפלום יטרח לפלום פהאדיף לחפרא וימסי הווא ירפדהום בזוז דצראייר פהאדיך סאעה מסה מול לפלום ללחפרה וצאב פיהא פלוסו לווליין די כאן כאנלו האדאך די תא יעטי ראייאת ומול לפלוס בארך ברוך מחזיר אבדה לבעלה :

האיש הנותן העצות הוא למעשה גנב וחשב לעצמו כשהאיש בעל הכסף ילך לבור ההוא ולא יצמצא את כספו ששמר , לא יוסיף עוד לשמור בבור הזה עוד כסף , ומה אעשה אלך ואחזיר את הצרור הראשון שגנבתי לו למקומו , וכשישמור את הצרור השני , אלך אני ואקח את שניהם. הלך הגנב הזה והחזיר את את הכסף שגנב מקודם והחזירם למקומם, הוא הסתתר עד שבעל הכסף יגיע לבור וימצא בו את כפסו הראשנים שגנב לו האיש בעל העצות, ובעל הכסף בירך " ברוך מחזיר אבדה לבעלה.

מן האד למעשה נפהמו באיין שי״ת יודע תעלומות ותא יכון ירגב עלא כול ואחד אס תא יעמל לאיין לוכאן האדאך לכוואן יעמל פבאלו באיין שי״ת תא יסופו מה כאן לאזמו יעמל האדוך תחבולות. ביהא בנאדם מה יכון יקול באלאך נעמל לעבירה ומה יסופני חד והקב״ה הווא מלא כל הארץ כבודו ביהא ואחד די יכון יעמל לוזהו דימה באיין הקב"ה תא יסופו עממרו מא יעמל חתה עון ה׳ יצילנו ויצילכם מגניבה ומגזל אכי״ר :

 מוסר המעשה הנ"ל, נבין שהשי"ת יודע תעלומות ומודע ( מסתכל )  על כל אחד מה מעשיו כיוון לו הגנב הזה היה חושב שהשי"ת היה רואה אותו, לא היה נוקט בחבולות. ועל כן בן אדם יאמר אעשה עבירה  ואיש לא יראני, והקב"ה הוא מלא כל הארץ כבודו יכוון תמיד שהקב"ה רואה אותו, לעולם לא יעשה עון, ה' יצילנו ויצילכם מגניבה ומגזל אמן כן יהי רצון…..

מסימטאות המללאח יעקב אלפסי

עיירת הולדתי – אָזִימּוּרמסמטאות המללאח

אזימור היא עיירה השוכנת על חוף האוקיאנוס האטלנטי, סמוך לשפכו של נהר אום אֶ־רְבִּיע כ־10 ק״מ צפונית למאזאגן – אלג׳דידה וכ־73 ק״מ דרומית לקזבלנקה – דאר אלבידה.

במבט מעל הגשר שעל נהר אום א־רביע, נראית העיירה הפורטוגזית העתיקה על חומותיה האדמדמות, צריחיה העגולים, ותותחיה המחלידים המבצבצים מחרכי הירי. ואילו העיירה החדשה מאופיינת בבתיה המסוידים לבן.

מקור השם אזימור בשפה הבֶּרְבֶּרִית ופירושו זית־בר. יש הסבורים שמקור השם במלה ״אזמה״, בה כינו יורדי הים הקרתגים את מושבת הים הקטנה. המוסלמים נטו לקרוא לה ״מולאי בושעַיְב״, על שמו של הקדוש, פטרונה של העיירה.

הגרעין הפורטוגזי שוכן בגדה הדרומית של נהר אום א־רביע, הוא מוקף חומה מכל עבריו ובה קרועים שני שערים. תחת שלטונם של הפורטוגזים נודעה אזימור כבירת מחוז דוכָּאלָה.

נהר אום א־רביע נחשב לגדול שבנהרות מרוקו ואורכו כ־500 ק״מ. הוא מנקז את מימיהם של נהרות ויובלים רבים הזורמים מהאטלס הגבוה וסופם שהם נשפכים סמוך לעיירה אל האוקיאנוס האטלנטי.

המים עשירים בדגה והדג הרווח שבהם הוא ה״שאבל״ שעונתו מתחילה בחודש דצמבר ומסתיימת בחודש מרס. יהודים התענגו עליו והעלו אותו על שולחנם בשבתות ובמועדי ישראל. טעמו משובח וחסרונו – שהוא משופע בעצמות רבות.

שמו של הנהר, כך מספרים הקדמונים, בא לו משפעת מימיו המשקים את עשב השדה – רָאביע בערבית ופרושו ירק, עשב. אחרים נוטים לקשור את שמו לארבעים, יען כי גודלו ורוחבו ברוחבם של 40  נהרות. ״עם הארץ״ נוטים לספר את האגדה שהנהר תבע כל שנה 40 איש שהיו מוצאים את מותם בטביעה במימיו.

זרימתו של הנהר היתה מתעצמת עם הפשרת השלגים הראשונים בהרי האטלס הגבוהים וצבעו, בשל הסחף הרב היה נוטה לאדום.

ההיסטוריה של אזימור לוטה בערפל. התיעוד העיקרי השופך אור על קדמותה של העיירה הוא בעיקר מהמאה ה־15.

תחילתה של אזימור כנראה במושבה פיניקית לחוף האוקיאנוס האטלנטי בדומה לאחיותיה: מוגאדור, ארזילה, לאראש ואגאדיר.

בסוף המאה ה־15 נמנו באזימור כ־20,000 נפש, מרביתם מוסלמים, לצד קהילה יהודית גדולה שמנתה כ־2,500 נפש. יש הטוענים שהיה זה המספר הגדול ביותר של יהודים שחיו באזימור בכל הזמנים.

אזימור ששכנה בלבו של נתיב מסחרי חשוב, בו נעו שיירות מסחר, אשר הובילו סחורות מן הים לתוככי היבשת, הפכה עד מהרה יעד חשוב במלחמותיהם של שבטים ברברים על נתיבי המסחר. מחד גיסא, עם גילויה של אמריקה ב־1492, נתיבי המסחר בים התיכון וביבשת אפריקה להודו ולמזרח ספגו מכה קשה ומאידך פרחו נתיבי המסחר הימיים שהקיפו את יבשת אפריקה בדרכם למזרח הרחוק. ציי הים הספרדים והפורטוגזים שעמדו על השינוי החלו לכבוש מושבות ימיות לאורך החוף האטלנטי של אפריקה וביניהן גם את אזימור. בסוף ימיו של אלפונסו החמישי, המכונה ״האפריקני״, לאחר תקופת הכנה ארוכה ובנסיבות הנוחות של האנדרלמוסיה שהשתררה לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי, נפלה אזימור בידיהם בשנת 1513. אזימור נכבשה על־ידי הפורטוגזים ללא שפיכות דמים. תושביה החליטו להיכנע הודות להסכם שנערך ונחתם בין היהודים לפורטוגזים על כניעה תמורת שלום. עם כיבושה של העיירה, היא בוצרה על־ידי הפורטוגזים בחומות אדירות. האגדה מספרת שאת החומה בנו הפורטוגזים במשך לילה אחד, וכאשר הקיצו התושבים משנתם היתה העיירה מוקפת חומה. יתכן שמקורה של אגדה זו, בחריצותם ובכושרם של הפורטוגזים בבניית ביצורים. סמוך למלאח היהודי הם בנו את ה״קישלה״ – מחנה מבוצר לחיל המצב הפורטוגזי. לימים, הוא שימש כבית הסוהר המקומי.

ב־1542 גירשו השריפים הסעאדים את הפורטוגזים מאזימור. עם עלייתה ופריחתה של מאזאגן, היא אלג׳דידה, כנמל חשוב החל תהליך דעיכתה של אזימור.

בשנות ה־50 של המאה ה־20 חיו באזימור כ־13,000 נפש ובתוכם קהילה קטנה של כ־400 יהודים וכן מספר קטן של אירופאים.

אוכלוסייתה של אזימור מונה כיום כ־40,000 תושבים והיא מהווה עדיין עורף חקלאי למישור דוכאלה הפורה.

עליית המוסלמים-מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון

עליית המוסלמיםמפאס לירושלים

בערב, קם מוחמר נביא האיסלם, ובהנהגתו וביחוד בהנהגת יורשיו הכליפים, יצאו הערבים המוסלמים למסע כיבושים, והקימו ממלכה אדירה ברוב אסיה הקדמית והתיכונה, בצפון אפריקה כולל מצרים עד המגרב, וגם בקצה אירופא והאיים בים התיכון. בראש ממלכה זו עמד הכליף, אשר ישב בתחילה בדמשק ואחר כך בבגדד. ב628 מוחמד כבש את מקומות היהודים בכיבר בתימן, והכריח אותם לעזוב את ערב. חלק גדול מהם הגיע לעבר הירדן והתפשטו למגרב אל אקסה. שם במרוקו הצטרפו ליהודים הברברים ומסרו להם את מנהגיהם ומחשבותיהם מבחינה דתית.

מלחמות הברברים והערבים

לפני השתלטות המוסלמים, הרבה משבטי אפריקה כגון שבטי נפוסה, מדיונה, בהלולה, פזאז ופנדלואה הושפעו מקרבת היהודים וקיימו את המצוות. מקורות הברברים אינם מדברים עליהם, מכיוון שהם לא עזבו לגמרי את המסורת היהודית על אף שהיו קרובים לברברים.

הזראוה והזרורה תופסים מקום חשוב אצל אבן ח׳לדון כשומרי מצוות. לדעתו הזראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהדו, סיפקו את המלכים לשבטים הברברים מענף הברנס כגון הכהינה, שאבן ח׳לדון מביא את קורותיה עד הדור השמיני. אשה זו בעלת שם ממקור עברי או פניקי, דהיה או דמיה, היתה מלכת הברברים והתפרסמה כנביא שחזתה את העתיד. אנו נחזור ונדבר עליה יותר מאוחר.

יש אומרים שאצל הברברים, הנבואה נתנה לנשים. עד היום מוצאים אצל הברברים מקומות קבורה של נשים קדושות שהם מעריצים. נחום סלושץ מצא בעצמו בביקורו באפריקה, בנפוסה, מקום כזה שהיה שייך לאשה בשם אום אל גריב ממקור יהודי.

המלחמות בין הערבים והברברים בכיבוש צפון אפריקה, תפסו את כל מחצית השניה של המאה השביעית.

היהודים הרומים שישבו שם בזמן קדום, עזבו את אפריקה מפני המלחמות והשערוריות, ובמקומם יהודים רבים, מצרים, אסינים או תימנים, הצטרפו לכובשים הערבים ותפסו את הערים שנעזבו על ידי התושבים היוונים או הרומאים.

כל השבטים הברברים שהזכרנו לעיל, חיכו זמן רב למנהיג שיאגד אותם כפי שעשתה זאת הכהינה, כדי להקים אמפריה יהודית ברברית על ההריסות של האמפריה היוונית רומית. יהודים אלה דיברו שפה אתיופית. החל מהמאה השמינית רובם עוברים לדבר ערבית מבלי לשכוח את השפה העברית.

בסוף המאה השביעית חסן אבן נומאן יוצא נגד הכהינה, כדי להשלים את כיבושה של אפריקה ו-80 קצנים נשארו בידיה של הכהינה. היא החזירה את כולם מלבד אחד כליד אבן יזיד אל קאסי שהיה יפה ואמיץ, ואומץ על ידה יחד עם שני בניה. אותו בן מאומץ בגד בה, והיא נהרגה במלחמה נגד חסן בין 704־703 ליד באר שעוד. בזמנו של אבן ח׳לדון, קראו לה ביר אל כהנה. לאחר מכן שבטי יהודים ערביים ויהודים ברבריים, הצטרפו לערבים בכיבוש ספרד, וקיבלו ערים שהתרוקנו מנוצרים כדי ליישב אותן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר