עמידה בעשרת הדיברות.שבועות במרוקו – הלכות ומנהגים
חג שבועות
הרב אסולים הי"ו
הקדמה. חג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקיים. ולכן הפליגו חכמי
הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל. ברכת שהחיינו לנשים.
נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט. וכתב ר' דוד עובדיה זצ"ל בספרו
נהגו העם )שבת אות ז(, ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי )פרשת במדבר ש"א ה"א(, ופה עירנו
נוהגות הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך
טולידאנו הלכות יו"ט )סימן תסב(, נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך
שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון )ח"ג פ"יח אות ב(, שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה )מפי חתנו רבי אברהם מוגרבי(. וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. )סידור עוד אבינו חי(.
סדר לימוד הלילה.
נהגו להיות ערים בלילה ולקרוא מהספר "קראי מועד". וכתב החיד"א בספרו לב דוד )פרק לא(. שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.
פתיחת ההיכל.
בעת פתיחת ההיכל קוראים הציבור את הכתובה. החתן – הקב"ה. הכלה – עם ישראל. והתנאים – התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי שעם ישראל מתייחד עם התורה. ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר כשמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.
עמידה בעשרת הדיברות.
בעת קריאת עשרת הדיברות נהגו בקהילות ספרד לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד. וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין )סימן יא(, דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדיברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום
אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע, ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בעשרת הדיברות,נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעיני ההמון נראה כמזלזל וכו'. וראה בספר נוהג בחכמה )עמוד קמג אות ט(, להגר"י בן נאים. ועוד כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת )ח"א סימן יג(, ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה. וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן )ח"א סימן נז(, גם אם מצוים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בעשרת הדיברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. וכך כתב רבי רפאל ברוך טולדנו בספרו קיצור ש"ע )הלכות חג שבועות ה"ט(, ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות מעין דוגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דוגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים. ושמעתי
מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי
ובעת עשרת הדיברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה )סימן א אות ו(. וכן בספר
עלי הדס )פ"ו אות לג(, מנהג יהודי תוניס. ובשו"ת דיברות אליהו אברז'ל ח"ז סימן יח(, כתב שגדולי תימן נהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדיברות, כמובא בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל )ח"ב פרק ששה עשר סימן יד(, וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף )ח"ב מנהגים סימן ב(, כתב וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדיברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, דבשעת קריאת עשרת הדיברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה
וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי )ח"ב סימן א(, נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשי לביירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידינו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב ח"א עמוד שטו(. כתב נהגו לעמוד בעשרת הדיברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.
בית משפחת שושנה – חלק מהבניין בדוד המלך 10- שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
בית אבו תנא (מיעו) ־ המערבים 16
מחנה ישראל
הבית נבנה בשלב השני להקמת השכונה. לבית חצר ובוסתן, ויוסף קרוצ׳י וחבורתו ניגנו בו במפגשי צוותא עם מוסלמים, עם נוצרים ועם יהודים. המפגשים היו מופת לרעות, לסובלנות ולדו־קיום.
אבו חנא ומשפחתו עזבו את הבית עם פרוץ הקרבות של מלחמת העצמאות ובכך הצטרפו לפליטים הרבים, קרבנות של מלחמות ושל אירועים מדיניים. ב־1948 נכנסה לבית משפחת רוזיליו מטורקיה, ולאחר מכן התגוררה בו משפחת שטראוס. בני משפחת שטראוס, מוזיקאים, עברו לתל אביב, ואת הבניין רכשה מהם ב־1997 משפחת פרידמן מארצות הברית. המשפחה בנתה שם בניין פאר גדול תוך שמירה על האופי האדריכלי המקורי של הבניין, וכל תוספות הבנייה תואמות לאופי זה ושומרות בקפדנות על הוראות השימור והתכנון. בניין זה תורם רבות ליפי השכונה, לפיתוחה ולשימור עברה.
בית משפחת שושנה – חלק מהבניין דוד המלך 10
בית זה נבנה בשלב השני להקמת השכונה, ולו חצר, פטיו ודירות צפופות בחצר ובקומה השנייה. בדירה הענקית (שמורכבת מכמה דירות שאוחדו) עמד המקווה שטבל בו הרדב״ש, בונה השכונה, והתגוררה בו משפחת שושנה. הסב שלום שושנה הגיע לשכונה עם משפחתו ב־1929 במנוסתו מהפרעות ומהטבח של חברון.
בני משפחת שושנה משתייכים לשושלת רבנים רבת־יוחסין, ובניה פזורים בארצות שונות. מוצאם מן העיר מרקש. הענף הארץ ישראלי של המשפחה נוסד כאשר אביו של החכם שלום, רבי שמואל שושנה, שהיה מקובל ידוע, הגיע לחברון בראשית המאה ה־20. כאשר נעשה הטבח ביהודי חברון, ברחו כאמור השושנים לירושלים ובסיוע ועד המערבים השתכנו במחנה ישראל. חכם שלום שושנה הקים כאן בית כנסת ששמו ״ישמח ישראל״ מעל חורבות הבניין שנבנה בשכונה ואשר שימש בית כנסת של מייסדה הרדב״ש.
בטבח חברון נורה למוות בכורו של שלום. בנו השני נפצע קשה, והצעיר מאיר חטף כדור ביד שמאלו. מאיר בן העשרים הוביל את הוריו ואת אחיו שמואל ויוסף מגיא ההריגה עד מחנה ישראל. הם התמקמו במבנה ישן והרוס בשטח ההפקר שבצל החומות, על גבול ממלכת ירדן, נתונים לחסדיהם של צלפי הלגיון. שם הקים האב בית כנסת ״כדי להטביע ייסוריו בתפילה״, כדבריו.
כיום מתגוררת שם משפחת עמר. האישה אסתר היא הנכדה של חכם שלום ובתו של רבי מאיר שושנה. הם מתגוררים במערך חדרים גדול המשתרע על כל האגף הדרום-מזרחי של הדיוטה העליונה. בכניסה לחצר מימין ממוקמת מסעדת ריאנזי.
מרכז " גשר " – דוד המלך 10 פינת דוד בן שמעון
חלק מהם נצפים למבקר מתוך הלובי של הבניין, מבעד למחיצות זכוכית שהותקנו בחלונות המקוריים, הכפולים והקשותים. מבעד להם נשקף אולם מוארך הנתמך בקשתות לרוחבו וחלונות מוארכים בצדדיו. בחזיתו ובכתליו נשתמרה אבן הבניין המקורית.מרכז ״גשר״ הוקם ב־1993 על חורבות בתיה של מחנה ישראל שנבנו בשלב הראשון והשני להקמת השכונה. בבנייה שולבו ישן וחדש תוך שימור חלק מהכתלים, מהטרקלינים, מהקשתות, מהמבואות הקשותים ומהתקרות של הבתים המקוריים של מחנה ישראל.
מרכז ״גשר״ בירושלים הוא מרכז תרבות ואירוח המקיים מפגשים חברתיים וסמינרים ומדגיש את הערכים התרבותיים והדתיים המשותפים לכל ישראל, על קהילותיו השונות. תנועת ״גשר״ נוסדה ב־1970 ״במטרה לקדם הבנה וסובלנות בין הצבור הדתי והחילוני בארץ ולטפח מגע אמיתי ומשמעותי בין אנשים בעלי דעות שונות״.
מנזר האחיות רוזרי ־ אגרון 14
מנזר האחיות רוזרי הוא מסדר של נזירות קתוליות שבשנות ה״80 של המאה ה-־19 החלו לפעול בירושלים. את המסדר ייסד בנצרת טאנוס, כומר ערבי־נוצרי, יליד עין כרם. המנזר נקרא גם מנזר ״אחיות המחרוזת״ על שם מחרוזת התפילות הקדושה של מריה, אם ישו. על שער המנזר מקובע דגם של מחרוזת בצורת M המנזר נוסד סמוך למועד ייסוד המסדר, ותכנן אותו אדריכל ששמו סנסור על שטח של 8.5 דונמים.
עוד מנזר הקימו נזירות המסדר ב־1910 בעין כרם. הבניין העיקרי באגרון הוא עגול, בנוי ככנסייה יוונית־־אורתודוקסית, מתנשא לגובה של עשרים מטר וקוטרו חמישה עשר מטר. בראשו צלב ברזל. במנזר נמצאות נזירות שרובן ערביות־נוצריות ישראליות העוסקות בחינוך ילדים. למנזר זה נמלטו עם פרוץ מלחמת העצמאות פליטים נוצרים ממחנה ישראל, וביניהם משפחת אבושר הנ״ל. חלק מהם חזרו לשכונה בתום המלחמה.
בניין הקונסוליה האמריקנית – אגרון 16
בניין זה הוא מהבתים הפרטיים הראשונים בירושלים. בנה אותו ב-1868 פרדיננד וסטר, מיסיונר גרמני לותרני שבא לארץ ב־1853, והוא שימש בית פרטי לו ולמשפחתו.
הקונסוליה האמריקנית ששכנה בסוף המאה ה־19 ברחוב הנביאים 48, עברה אליו כעבור שנים (1910?).
מנזר לזארוס – אגרון 20
המנזר נקרא על שם אלעזר, שישו הקים לתחייה לאחר מותו(יוחנן יא, 1). זהו המבנה הראשון בסביבה. הוא נבנה ב־1866 ושימש בית מצורעים. ב־1887 נבנה בית מצורעים גדול יותר במושבה הגרמנית (כיום רחוב מרכוס 17), וחולי המנזר הועברו לשם. מאז פינויו הוא שימש מנזר לכמרים קתולים, וכיום מחזיקים אותו שני כמרים בלבד. הנכס שייך לוותיקן.
בשנת 1999, לאחר פינוי הדיירים המוגנים ששכנו שם, הוחל בשיפוץ ובבנייה במקום.
בין הדיירים היה זוג מיוחד במינו שהתגורר תחילה באגף התחתון של בית לורנצו, בשכירות אצל עפיפי לורנצו. נולדו להם שלושה ילדיהם, ובספטמבר 1959 הם עברו למנזר לזארוס. האישה, יהודייה אשכנזייה, עזבה את בית הוריה החרדים במאה שערים כדי ללכת אחר אהובה המוסלמי ולהינשא לו. הוריה קרעו עליה קריעה וישבו שבעה. בעלה אהב אותה אהבה ללא מיצרים. הוא היה נהג בקונסוליה הצרפתית, ואביו היה ״קוואס״ (מלווה הצועד לפני אישיות חשובה ומכריז על בואה) של השגריר שם.
הבעל המוסלמי נהג ללכת למחנה יהודה ולקנות לאשתו היהודייה בשר כשר, ובפסח קנה לה מצות. לימים זכתה האישה לביקורים גנובים של אחותה. בני המשפחה זכו לאהדת השכנים משום אופיים השקט, נדיבותם, סובלנותם, נימוסיהם ויחסי האנוש המופלאים שלהם. הבעל נפטר לפני זמן רב, והאישה נותרה באלמנותה וגידלה שלוש בנות ובן – כולם משכילים, מחונכים ומסודרים. את הבניין היא עזבה ביוני 2000
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
זקני תלמידי חכמים
בהיות הרב חיים פינטו בן ד״ף (84) שנים, ביקשו חכמי הדור לבחון אם לא נס ליחו ואם עדיין בקיא הוא בהוויות אביי ורבא. שלחו אליו את אחד מתלמידי החכמים עם דיבור קשה במיוחד של בעלי התוספות על הגמרא, כדי לראות מה תהיה תשובתו ואם יוכל לפרש לו פשט. כשנכנס התלמיד אל הרב רעדה אחזתהו: פני הר״ח האירו כלפידים מאירים וכמו קרן עור פניו. ״במה אוכל לסייע למר? מה סיבת בואך אלי?״ – שאל הר״ח את אורחו הצעיר. ״להקביל את פני רבנו באתי״, כיזב לו התלמיד.
חייך הר״ח חיוך רחב ואמר לו: ״לו יהי כן. אבל, האמת היא כי נתקשיתם בישיבה בדיבור קשה של התוספות, והחלטתם כי זאת הזדמנות נאותה לבחון אותי ולראות אם בילבלה הזיקנה את חושי וכוחותי. האם נעלם מעיניכם המאמר על זקני תלמידי חכמים, שככל שמזדקנים דעתם מתיישבת עליהם? ובכן, בוא ואסביר לך פשט בתוספות״. פתח לו את הגמרא, וישב ופשט לו קשיים ופתר לו בעיות. בסוף השיעור הפרטי הודה התלמיד לר״ח על שהאיר את עיניו בתורה, וביקש סליחה על כך שביקש להעמידו במבחן.
שלושה שהם אחד
חברותא משולשת וקבועה היתה לרבנים אברהם קורייאט, חיים פינטו הגדול ודוד בן חזאן, זכר צדיקים לברכה. השלושה, שראשי התיבות של שמותיהם הם ״אחד״, הרכיבו את בית הדין היחיד והמיוחד של העיר מוגאדור.
הרבנים חיים פינט ודוד בן חזאן זצ״ל הסכימו ביניהם, כי מי מהם שיתבקש ראשונה לישיבה של מעלה ישוב ויתגלה לחברו, כדי ללמוד את פרשת השבוע עם פירושו של האלשיך. שכן, כך היה מינהגם מדי ערב שבת, לעיין בפירושו של הגאון על התורה.
רבי דוד בן חזאן נלקח ראשון לבית עולמו. בשבת שלאחר פטירתו המתין הרב פינטו זצ״ל לבואו, כפי שסוכם, אך זה בושש. הרב קרא לשמשו, וביקשו כי יילך לבית הרב דוד בן חזאן זצ״ל וישאל את אשתו מדוע הוא לא מגיע ללמוד. השמש חשב שהוא לא שומע טוב, והרב חזר על הדברים שנית. הבין השמש כי מדובר בדברים הגבוהים ממנו, ויצא לדרכו.
בבית הרב בן חזאן פתחה האלמנה את הדלת, וכשאמר לה השמש כי הרב חיים פינטו שואל מדוע הרב בן חזאן לא מגיע לשיעור – היא נדהמה. ״מניין הוא יזדע שהרב נמצא בבית?״ – שאלה את השמש.
עוד באותז לילה ניגלה הרב בן חזאן זצ״ל לידידו, והסביר לו מה קרה. מתברר, כי הוא הבטיח גם לאשתו כי יגיע בערבי שבתות לקדש על היין, ומשום כך לא יוכל להיות בשני מקומות בעת ובעונה אחת. משום כך, הבטיח, יתגלה אליו בהקיץ, ואל אשתו, שגילתה את הסוד – רק בחלום.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
וכאן יש להוסיף עוד, שמלבד הדרושים שדרשו השלוחים עצמם בשבח א״י, דרשו רבני הקהילות לטובת שליחותם. עוד בראשית המאה השש־עשרה מתפאר אחד מחכמי דמשק שהוא דרש בקהילתו לטובת שליח הישיבה בצפת, והוא כותב לנגיד רבי יצחק הכהן שולשאל: ״כששלח [ר׳ משה הדיין, ראש ישיבה בצפת] לדמשק ולכל הגלילות לקבץ מעות על שם הישיבה, אז עמדתי באהבה וחבה, ומשכתי את הקהל במתק אהבה ודרשתי בכל קהילות דמשק, ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה שנים עשר זהובים״. ר׳ משה אלמושנינו דרש בשאלוניקי בשנת שכ׳׳ח (1568) דרוש לטובת שליחותו של ר׳ יוסף ארזין (תלמידו הראשון של האר״י), שנשלח מטעם התלמוד־תורה אשר בצפת.
ר׳ יהודה מוסקאטו, מרבני ויניציאה, דרש שם ברבע האחרון של המאה השש־עשרה דרוש מיוחד ״להודיע לבני האדם גבורת הצדקה הנעשית לצורך עניי ארץ־ישראל״, ויש להניח שהדרוש נדרש בהזדמנות בואו של שליח מארץ־ישראל. וכבר בדרוש זה מובע הטעם לחיוב העזרה בזה שתושבי א״י הם שלוחי בני הגולה לקיום מצות ישוב א״י והמצוות התלויות בארץ! ״אין ספק שתועיל התפלה שיתפללו בעדנו העניים הנז׳ בארץ הקדושה מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה, כי שלוחי מצוה הם וידם כיד המחזיקים בם לשמור משמרת המצות במקום עיקר שמירתן, ופיהם כפי המחיה נפשם לשאת בעדם רנה ותפלה בארצות החיים מן הכלל שבידנו! שלוחו של אדם כמותו, כי זה היה משפט תקון המעמדות…על כן אנכי מצוך לאמור! פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך… ונרמז בו שעם היותנו מטופלים בעניי עירנו אין לנו להעלים עין מאביוני א״י, וזאת אומרת! ולאביונך בארצך, כי היא הארץ המיוחדת לך באמת…
באותה ויניציאה דרש דור אחד לאחר־כך, בראש השנה של שנת ת״ד (1644), ר׳ עזריה פיגו דרוש ״על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב״ב״, ובו תבע מאת קהל־שומעיו ״להרים מפלט לעניים המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב״ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על סך גדול ונורא הוכרחו גם הם לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם, להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות״. וכן דרש שם פעם אחרת ביום ראשון של פסח לטובת ״נדבת הברוך, ״אשר חננו אלהים והזמין לידינו ביום זבח חג הפסח הזה״. ויש לשער ששני הדרושים נדרשו בהזדמנות בואם של שלוחי ירושלים וחברון לויניציאה.
כשבא הרב חיד״א בשליחות חברון לאנקונה בשנת תקי״ד (1754), דרש הוא עצמו בשבת הראשונה לבואו, ובשבת השניה דרש לכבודו ולכבוד שליחותו רב העיר ר׳ יחיאל ב״ר יעקב הכהן. ר׳ יוסף נחמולי דרש בשנת תקכ״ב (1762) בעיר טראפוליצה ביון לטובת שליחות טבריה. גם בספר־דרושיו של ר׳ יצחק פראנסיס, מרבני שאלוניקי במאה השמונה־עשרה, אנו מוצאים דרוש ״למעלת א״י״, ויש לשער שנדרש בעת בוא שליח א״י לשם.
אנקונה באיטלקית: Ancona היא עיר בת כ-100,000 תושבים במחוז מארקה באיטליה, לחוף הים האדריאטי. אנקונה היא בירת הנפה והמחוז. חשיבותה של העיר התבטאה בעבר בנמל שלה.
אנקונה שוכנת 210 ק"מ צפונית-מזרחית מרומא ו-200 ק"מ דרומית-מזרחית לבולוניה. העיר בנויה במדרונות של שלוחות הרי האפנינים : מצדה האחד היא משתרעת על מדרונות מונטה קונרו (Monte Conero) ומונטה אסטניו (Monte Astagno), שם שוכנת מצודת העיר; ואילו מעברה האחר מתנשא מונטה גואסקו ( Guasco; 150 מ' מעל פני הים), עליו ניצבת הקתדרלה העירונית, הדואומו. הקתדרלה מקודשת ליהודה קיריאקוס, הקדוש המגן של העיר. נטען[דרושה הבהרה] כי הקתדרלה הוקמה על חורבות מקדש עתיק לאלה ונוס.
מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף – יוסף טובי
מסמך עברי על קופת הצדקה של קרקעות העניים מארכיון אלצראף
יוסף טובי
א. ארכיון אלצראף!
המסמך המשמש נושא למאמר זה מצוי באוסף של כאלפיים וארבע מאות מסמכים, אוסף שהיווה ארכיון מסחרי של משפחת אלצראף בפאס., משפחה זו הייתה עד הדור האחרון מן המשפחות החשובות והנכבדות בקהילה המקומית. כבר שמה מעיד על עושרה, שכן יש להניח ששם זה ניתן לה על שם אחד מאבותיה הקדמונים שהיה צראף, בלשון המקורות העבריים שולחני(חלפן, ובלשון ימינו בנקאי) או טובע מטבעות מטעם השלטון המקומי. יצוין, כי על פי כמה עדויות הנוגעות לקהילת צפרו הייתה מלאכת הטבעת המטבעות (אלטאבע) נקנית על ידי צורפים (צַיַּאגין) יהודים. על פי הידוע גם מקהילות ישראל האחרות קרוב לוודאי, שאותו צראף היה מקורב לשלטונות המוסלמיים בשל עושרו ועיסוקו בכספים. על כל פנים, עיקר הארכיון הוא כאלפיים ומאתיים מסמכים מסחריים הכתובים ערבית באותיות ערביות, והם מתעדים את הפעולות הכלכליות של משפחת אלצראף במשך שלושה דורות, בין השנים 1930-1850 לערך. יתרת מאתיים המסמכים כתובים עברית והם נוגעים לענייניה הפנימיים של הקהילה, לאו דווקא אלו של המשפחה. היות רוב המסמכים כתובים ערבית מעידה בוודאי על כך שהעסקות הכלכליות המתועדות בהן היו בין משפחת אלצראף ובין מוסלמים. יתרה על כן, המסמכים כולם נכתבו בידי סופרי בית הדין השרעי המוסלמי.
האוסף נרכש על ידי בשלמותו בשנת 1997בחנות למכירת עתיקות שבעליה מוסלמים בלב המדינה דהיינו העיר העתיקה של פאס, בלא שהיה להם כל מושג על חשיבות הארכיון. כל המסמכים היו שמורים בארגז עץ מאובק, מונחים ללא סדר, כל אחד מהם מקופל לרוחבו בקיפולים רבים, כשהטקסט הכתוב כלפי פנים. שיטת קיפול זו אמנם משמרת את הכתוב במסמך בתוכו, אבל היא מקשה על זיהויו ועל איתור מסמך מסוים. כדי להתגבר על קושי זה נרשמה תמצית המסמך בערבית יהודית על גבי הקיפול האחרון, הגלוי כלפי חוץ. למרבה הצער קיפול זה הוא הראשון שהיה נתון לשיני הזמן והלחות, ובעיקר לקרני האור. אבל על הרוב לא נקרע ולא בלה קיפול זה, ובמאמץ לא רב אף ניתן לקרוא את הכתוב על גביו. חלק נכבד מן המסמכים היו מאוגדים באגדים ומהודקים בחוט, בין עשרה לעשרים בכל אגד, בוודאי משום שהיה עניינם אחד. בדרך כלל נשמרו המסמכים במצב טוב מאוד וקיפוליהם נפתחו ללא קושי ובלא שייגרם להם נזק כלשהו. רק כעשרים מסמכים היו במצב חסר תקנה, כאשר הקיפולים דבוקים זה לזה מן הלחות ומחלחול הדיו.
לא יכולתי להציל מפי בעלי חנות העתיקות במדינה של פאס, כיצד הגיע אליהם הארכיון. לדבריהם החנות עצמה הייתה בית כנסת קודם צאת היהודים מפאס, אבל לא מצאתי כל סימן לכך. אף המקום רחוק למדי מן המלאח שבפאתי ה״מדינה״, היא העיר העתיקה של פאס (פאס אלבאלי), ומן השכונה היהודית בעיר החדשה (פאס אלג׳דיד או פאם אלעליא) הסמוכה אל המלאח. אפשר כמובן שמשפחות יהודיות מועטות התגוררו מחוץ לתחומי השכונה היהודית. אך ראוי לציין, כי בחנות העתיקות היו לא מעט פריטים יהודיים, בעיקר כלי נחושת שונים המאפיינים את יהודי מרוקו, וכן ספרי דפוס מאוחרים, רובם סידורי תפילה וחומשים שאין להם כל ערך מדעי או מוזאולוגי. נראה לי שהארכיון, אולי בלא המסמכים העבריים שבו, ניטש על ידי בני משפחת אלצראף, אפשר בשגגה ומתוך שכהה, בעזבם את עיר מולדתם לפני עשרות שנים מעטות, ולאחר גלגול כלשהו הגיע עם פריטים יהודיים רבים אחרים אל חנות העתיקות. אף נראה, שהמסמכים העבריים צורפו אל הארכיון הכלכלי של משפחת אלצראף על ידי בעלי החנות. אגב, אלה היו מודעים היטב לכך, כי יהודים מישראל ומארצות אחרות מגלים עניין בחפצים יהודיים.
ממדי הגיליון שעליו כתוב בנסמך הם 25.5/37 ס"ם. והוא גדול בממדיו מכל המסמכים האחרים באוסף יש בו שני מעשי בית דין שעניינם אחד, כפי שיפורט להלן. המסמך הראשון, הכתוב על פני חלקו העליון והמרכזי של הגיליון, הוא העתקה של מסמך מי״ג בכסלו תר״א (1840). האישור על העתקו המדויקת ועל אימות החתומים עליו נעשה בכתב כמה ימים לאחר שהועתק, בכ״ט בטבת תר״ד (ינואר 1844), שכן תאריך המסמך השני הכתוב בחלקו התחתון של הגיליון ושנכתב לאחריו הוא מן השליש הראשון לחודש כסלו תר״ד(דצמבר 1843). המסמך כולו על שני חלקיו יש בו כדי ללמד על מוסד דתי ייחודי שתפקידו היה לפעול למען עניי הקהילה.