רוטוויילר- הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-גבריאל בן-שמחון

רוטוויילר

כל יום הייתי יוצא מהבית לטיול בוקר בגני האוניברסיטה. אהבתי את הגן עם השבילים הנקיים והמסודרים ליד הנחל השקט, שכולו מדשאות מטופחות ופינות שמש וצל. הולך הייתי באותו מסלול רגוע על גדות התמזה, שספסלי עץ חדשים וישנים זרועים לאורכו, תרומתם של אזרחי אוקספורד שנפטרו שבעי ימים ומודים בכתובת קטנה החרוטה עליהם על העונג שהיה להם בטיילם בשבילי הגן.

יום אחד עייפתי לחזור על אותו מסלול ונתתי חופש לרגלי להוביל לאן שרצו. וכך מצאתי את עצמי חוצה גשר קטן, עובר שער ברזל והולך לאיבוד בתוך שטחי מרעה ירוקים אין סופיים שאבדו לתוך יער עבות. השמיים היו נקיים ללא טיפת ענן והשעה שעת צהריים, אבל איש מלבדי לא נראה שב וככל שהרחקתי לתוך היער החלו חששות לנקר במוחי, האב אדע לחזור? עננים יכולים להציף לפתע את השמים ולשטוף

את האזור בגשם, ובכלל האם השקט הזה לא מסתיר בחובו סכנה? ולפתע לאחר עיקול השביל במרחק מה ממני הבחנתי בדמות. בהתחלה חשבתי שזה נער צעיר שהתרחק תוך כדי ריצת התעמלות, אך מקרוב ראיתי שזאת נערה ותהיתי מה היא עושה לבד ביער. אוקספורד היא אמנם עיר שקטה של אוניברסיטה, לפעמים אתה תוהה איפה תושביה האמיתיים, כי היא מלאה בעיקר סטודנטים ופרופסורים, היא לא עיר של דרמות ואתה יכול לחיות בה חודשים בלי לראות חתונה, לידה או מוות, האנשים כל כך שקטים שנראה שהם חיים לבד, מתחתנים לבד ומתים לבד, אבל בכל זאת מסוכן לאישה לשוטט לה ככה לבד רחוק כל כך מהעיר, אני עצמי, פרופסור אורח לקולנוע, עושה זאת לצורכי כתיבה, אינני יכול לחשוב אלא אם אני נמצא בתוך בועה של שקט, מנותק לגמרי מהמולת החיים, אבל מה יש לאחרים לעשות פה? היא בטח תעתה, חשבתי בלבי. כשהתקרבתי יותר ראיתי פנים בעלי תווים יפניים, שיער חום מתוח לאחור וקשור בסרט אדום, חייכה אלי ואמרה: היי! עניתי: היי! וכדי שלא אפריע לה בהתבודדות לא התעכבתי והמשכתי ללכת. ביני לבין עצמי חשבתי: איזה עונג יש לה? היא בטח חוששת מכל גבר שיזדמן בדרכה, קיוויתי שלא הפחדתי אותה ושאלתי את עצמי, אם יש אפשרות שניפגש שוב באחד השבילים, היא אמנם בכיוון הפוך בדרך חזרה, אבל ייתכן והיא תבחר במסלול ארוך יותר משלי או תלך בקצב איטי משלי ונצטלב שוב, אני רק מקווה שבמקרה כזה היא לא תחשוב שחיפשתי אותה, או שאני עוקב אחריה, לך דע אחרי כל הסיפורים הנוראים שמתפרסמים כל יום בעיתונים ובטלוויזיה על מעשי אונס ורצח בדרכים ובגנים. כל גבר חשוד, עד שלא יוכיח שהוא זכאי, חשבתי והמשכתי בדרכי, נושם את אוויר היער כשאני הוגה שוב בסיפורי, שוכח אותה לגמרי.

חלפתי ליד שערים נעולים ונכנסתי מאזורים מוצפי אור לשבילים מוצלים, עם עצי ענק מזה ומזה שצמרותיהם נפגשות, מעצבות מעין מערות ומנהרות ירוקות שמובילות לשטחי פרא. שם, לא רחוק ממולי, בהצטלבות של שבילים סמויים, כמעט לא

נראים, היא נתגלתה שוב, יוצאת מצד שמאל של החורש וממשיכה ימינה, קיוויתי שלא ראתה אותי והמשיכה בדרכה בלי שתאבד את השקט שלה, נעצרתי לזמן מה, עד שתתרחק ואז המשכתי, כשהגעתי לנקודת ההצטלבות ראיתי אותה מחכה ליד אחד העצים, חשבתי שאולי היא מתכוונת לחזור על עקבותיה ותהיתי איך אני צריך להתנהג, והחלטתי למהר הלאה לדרכי, כדי שהיא תשאר אחרי ולא תרגיש מאוימת. לפי התווים הרכים של גופה מבעד לחולצת הקיץ ומכנסי הג׳ינס, היא צריכה להיות סטודנטית לאמנות, אם היא מוזיקאית ומנסה להתרכז בקולות ובצלילים המתנגנים לה בראש מי אני שאפריע את שלוותה? לכן שמחתי לשמוע את צעדיה מאחרי והבנתי שהיא רגועה, הרגשתי שהיא אפילו מאיצה את הליכתה, ואכן היא חלפה על פני, כשהיא מתחככת בי ומהמהמת משהו ביפנית, משאירה אחריה ניחוח רענן של בושם לא מוכר. אחר כך היא האטה את קצב ההליכה, עד שנאלצתי לעצור, כי היא חסמה לי את הדרך. יש לך כלב? היא שאלה בחיוך שחשף שיניים מושלמות ויפהפיות. לא, למה? שאלתי, כי הכלב שלי נהיה פראי ומשתולל כשהוא רואה כלב אחר, אין פה שום כלב, אמרתי. איפה את רואה כלב? אתה מתבדח? היא אומרת. אני?! אני שואל בתמיהה, למה אתה צריך להתחכם? אם אין לך כלב, אין לנו על מה לדבר. לך יש, אני מבין, אלא מה? היא אמרה, רוטוויילר כזה, היא מסמנת ביד בגובה מותניה, סוס כמעט, הוא משתולל כשהוא רואה כלב אחר, איפה הוא? שאלתי, הוא משוטט, ענתה והצביעה על היער מסביב, ככל שעיני רואות ואוזני שומעות אין שום סימן חיים בחורש חוץ ממנה. הוא מסוכן? שאלתי. אני מציעה לך לא ללכת לבד, לך איתי זה יותר בטוח. למה את משחררת אותו? התעניינתי בעודנו הולכים צד בצד. לא כדאי להחזיק אותו ברצועה? אם אני לא משחררת אותו, הוא לא משחרר אותי, אני לא באה לפה כדי להיות קשורה לכלב, אנשים קשורים לכלב אני לא סובלת. טוב שאין לי בעיות כאלה, אמרתי. אני לגמרי משוחרר, הרצועה שלך למה היא קשורה? היא שאלה, אין לי כלב, אמרתי. אין דבר כזה,

היא אמרה, איפה הרצועה? באמת שאין לי, אז אני אתן לך אחת, היא אמרה והוציאה מהתיק שלה רצועה אדומה וארוכה עם אבזם זהוב. קח קח, היא אומרת, שיהיה לך, לי יש הרבה רצועות, כל יום אני מחליפה לכלב שלי, שירגיש טוב, אבל אין לי כלב, אני חוזר ואומר, את יכולה לשמור לך על הרצועה. קח, היא אמרה, אל תתבייש, מי שיש לו רצועה, יש לו כלב, קח ושתהיה בריא. עודה מדברת ונביחות רכות נשמעות ופודל חום וצמרירי עב סרט שחור מסביב לצוואר מתקרב, מתכרבל בין רגלי ומטפס על מכנסי כאילו הכירני. אתה רואה, היא אמרה, טוב שיש לך רצועה והיא לוקחת את הרצועה מידי, קושרת אותה לצוואר הכלב, נותנת את הקצה בידי, עכשיו נחכה לכלב שלי, היא אמרה ונוכל לחזור הביתה.

בעוד אנחנו מתקדמים אני רואה אישה קשישה עם בגד אדום ממהרת לעברנו, כשרצועת כלב בידה ופניה מודאגות. שושו! שושו! היא קוראת, שולחת מבטים ימינה ושמאלה לעבר השיחים. כשהיא רואה אותנו עב הכלב נפתח בפניה חיוך של רגיעה ואומרת לנו תודה. הייתי בטוחה שאיבדתי אותו, היא אומרת, הוא היחיד שיש לי. את מתכוונת לפודל? שואלת הצעירה שלצידי, זה עתה הוא עבר לידנו והמשיך לכיוון ההוא, היא אומרת לה ומורה בידה למעבה היער מימין. אה! עונה הזקנה, הייתי בטוחה שזה הכלב שלי, סליחה, הכלבים היום כל כך דומים, כולם אותה תסרוקת, כולם אותו סרט, היא מפטירה וממהרת הלאה, נעלמת בין העצים. כל מי שיש לו רצועה, חושב היום שיש לו כלב… נו… באמת… מסננת הצעירה מבין שפתיה, כשהיא גוררת בכוח את הפודל הנובח המתעקש למשוך לעבר האישה באדום, עד שכמעט נחנק, הואיל והיא החזיקה ברצועה ניתקתי את ידי ואמרתי לה: טוב, אז אני הולך.

הי, ומה עם הכלב? היא אומרת, את יכולה להחזיק אותו, אני אומר, סליחה, אני לא אשמור לך על הכלב שלך, היא אומרת, מצידי את יכולה לשחרר אותו, אני אומר, ואז הכלב שלי יטרוף אותו, היא אומרת, הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר

בשטח, הוא יעשה ממנו קציצות מהפודל שלך, היא אומרת, יותר טוב תחזיק אותו, מי שיש לו כלב לא מפקיר אותו כך ביער, לפני שהספקתי לענות ראיתי איש קשיש עם מגבעת מתקדם לעברנו וכלב ענק, אריה ממש, מושך אותו בכוח. סופי! סופי! התחנן האיש לכלב, אך זה לא שמע ולמרות המאמץ, הוא לא יכול היה להשתלט עליו, לוע החיה פעור, הניבים ארוכים וחדים והקולות שיצאו מגרונו מאיימים. הרמתי את הפודל הקטן והצמדתי אותו לחיקי מפחד, אתה רואה, היא אמרה לי, מזה בדיוק פחדתי, מה נעשה עכשיו? שאלתי בדאגה. יש ברירה? היא המשיכה, התקרבה לאיש ושלפה מידו את הרצועה, זה גדול עליך, היא אמרה לו, תודה, אמר לה האיש ונפל על האדמה, מוחה את הזיעה מעל פניו, מתנשם ומתנשף ואילו הרוטוויילר העצום נהיה עכשיו שקט כמו פודל, הכל עניין של טעם וריח, היא אומרת, צריך לתת לו את מה שמתאים לו, וכל אחד צריך להכיר את גבול יכולתו, הוא חושב שהוא עוד נער צעיר, היא מצביעה לכיוון האיש הקשיש המוטל על הקרקע, כלבים בגודל הזה לא לפי כוחו. בגיל מסוים צריך להחליף את הכלב, במקום שהוא יסחוב את הרוטוויילר, הרוטוויילר סוחב אותו, אבל עכשיו כדאי לך להיצמד אלי, כי אם תנסה להתרחק עם ריח הפודל הוא יטרוף אותך יחד עם הפודל. לך לצידי, בלי מתח, תשתחרר, תרגיש נוח, כל זמן שאתה רגוע הוא רגוע, אם תתחיל לעשות תנועות מיותרות הוא יזנק עליך.

הלכתי אחריה עד שהגענו לשער הברזל המוביל בחזרה לגן האוניברסיטה, השוער עם מגבעת ציידים כבר עמד שם וזרז אותנו לצאת, שאל אם יש עוד מישהו שם ביער, כי הגיעה השעה והוא עומד לנעול, אין שם איש, היא אמרה לו, אתה בהחלט יכול לסגור. הוא חייך וליטף את הרוטוויילר. יש לך כלב? היא שאלה אותו, למה? הוא שאל. כי הרוטוויילר שלי מסוכן, כשהוא רואה כלב זר הוא מתחיל להשתולל. לא גבירתי, אמר לה השומר, לי אין כלב. אז תיזהר שלא יהיה לך אחד. גן האוניברסיטה היה כבר ריק, הדייגים שהיו בצהרים עם

החכות הארוכות שלהם נעלמו, הערב כבר רד ושום סירה לא שטה, רק ברבורים צחורים שחו על המים, יצאנו מהגן והתחלנו ללכת ברחובות הירוקים של אוקספורד, התכוונתי להיפרד ממנה וללכת לדרכי הביתה, אלא שרצועת הפודל היתה בידי והוא משך אותי אחרי הרוטוויילר עד שהגענו לבית לבנים אדום בפינת וודסטוק וסטיבנס קלוז. שם, בחצר, היא קשרה את הרוטוויילר ליד הכניסה, פתחה את הדלת והפודל זינק מידי ונעלם. עכשיו שהם בפנים ואני בחוץ הושטתי יד להגיד שלום ולהיפרד, קח, קודם את הכלב שלך, היא ביקשה. ידעתי שזה לא יעזור אם אגיד לה שוב שאין לי כלב ונכנסתי פנימה. הכלב קפץ על הספות והשתולל בין הארונות, טיפס לקומה העליונה וירד ולבסוף נחת על הספה והתכרבל בתוכה, הזנב ליד הפה, נובח עלי ולא מתכוון בכלל לציית לי. אם אתה רוצה לשתות משהו, שמעתי את קולה מלמעלה, תפתח את המזווה ותמזוג גם לי כוסית ויסקי. נכנסתי למטבח ומצאתי את ארון המשקאות, מזגתי לשתי כוסיות וישבתי על הספה ליד הפודל מגלגל את הוויסקי על לשוני, קול של מים זורמים נשמע מהמקלחת ואחרי זמן מה היא הגיעה עם שיער רטוב, התישבה לידי נודפת ריחות יער נדירים, נותנת לי את גבה שאעזור לה לרכוס את החולצה, אבל אני הייתי מבושם ובמקום לרכוס ליטפתי את הפלומה שעל צווארה ונישקתי את עורפה, היא הורידה את הכתפיות והסתובבה אלי, החולצה כבר למטה ושני שדיים זקופים התפרצו לעברי כשני רוטוויילר דוהרים.

אותו רגע הדלת נפתחה והרוטוויילר שנראה כמפלצת ענק נכנס פנימה דוהר על טלפיו לכיווני, פותח את לועו, ונוהם לעומתי באיום. מרוב פחד נלחצתי אליה. יש לך כלב? היא לחשה לאוזני. כן, אמרתי. אז תיזהר, היא לחשה. כי הכלב שלי משתולל כשהוא רואה כלב אחר בסביבה. בעוד אני בין שדיה לבין הלוע המאיים של החיה, קלטה אוזני קול צעדים בחצר. הפודל כבר ליד הדלת מרחרח, מי זה יכול להיות? לחשתי. אני לא יודעת, היא אמרה ולחצה את פיה אל פי. דפיקות נשמעו בדלת, ומיד אחריהן קולה של האישה הקשישה מהיער: שושו! שושו! זה אני! זאת הזקנה,

אמרתי, איך היא הגיעה לפה? אולי צריך להחזיר לה את הכלב? זה הכלב שלך! עונה לי הנערה ברטינה ואתה תשמור עליו! בשום אופן אל תוותר! בשום אופן! כעבור זמן נשמע קולו המייבב של הזקן: סופי! סופי! איפה את? איך הם הגיעו? תהיתי. איך ידעו איפה אנחנו, איך יצאו מהגן? מי פתח להם את השער?

סופי מתוקה שלי, המשיך הזקן ליילל מבחוץ, איזה מזל יש לי! כולם בוגדים בי היום, רק את נאמנה לי, כולם רוצים אותך, אבל את תמיד חוזרת אלי! בואי אלי סופי שלי! הנערה לא יכלה לעמוד בדברי התחנון, קמה ופתחה את הדלת, הזקן נכנס והרוטוויילר זינק עליו בפראות, מטפס על האיש הקשיש, מפיל אותו לארץ והם מתגלגלים בחיבוקים וליקוקים של אהבה. בעקבותיו הסתננה גם הזקנה, רצה מיד לפודל, לוקחת אותו לחיקה ומנענעת אותו כאילו היה תינוק אהוב.

אין לך מה לדאוג, אמרה לי הזקנה, אתה יכול להישאר פה, אם זה טוב בשבילך. לא נפריע לכם, אמר הזקן, מצביע על הנערה שכבר נחרה על הספה. הוא הוציא שמיכה מאיזה מקום, הושיט לי ונעלם עם הזקנה באחד החדרים. פרשתי את השמיכה על הנערה וישבתי על קצה הספה, חושב אולי זה הזמן להסתלק ולחזור הביתה, כשדפיקות נשמעו בדלת, מי זה עוד יכול להיות? הכלבים ניתרו וכבר היו על הדלת שורטים, נושכים ונובחים בקולי קולות. מי שם ? אני קורא, זה אני, עונה הקול הצרוד של שומר הגן שאי אפשר לטעות בו. הכל בסדר? כן, עניתי. הכל בסדר. הזקנים חזרו? כן, תודה, אמרתי. אני יכול ללכת לישון? כן, כן, אמרתי. כבר מאוחר. אז לילה טוב, הוא אומר. לילה טוב, אני עונה ונכנס מתחת לשמיכה, נצמד לשדיה הערים של הנערה הישנה.