COMO VINO A PUJARSE LA PAGA DE MOSICO
COMO VINO A PUJARSE LA PAGA DE MOSICO
Bohor el pasa era un buen buticario. En el echo le ayudava un empiegado ke le servia i de moso i de escrivano. Le pagava a 30 levos al dia i para ke no torne a caza las mediodías, le dava otros 10 levos para comer.
El amo i el moso estavan en un pleyto por la kestion de la paga. El moso demandava pujita, el amo le refuzava, asta ke un dia Moáico le propozo un compromiso i es, ke los 10 levos para comer, ke se los diera endjuntos con los otros 30 i ansi ke se le aredondeara un yunduluc de 40 levos. Bohor el pasa no keria ni sintir siendo sigun el, ke el moso ainda no lo meresia. Cuando la kestion se izo tema de cada dia, para convenserlo, el amo le conto un masal:
Un patrón de buena ventura tenia tres mosos
al uno le pagava 500 levos al mez,
al sigundo – 1000 i al treser a 1500
Un dia por delantre de la butica paso una araba i apozo en el han de Galata. El patrón mando al moso al ke le pagava 500 levos por ke entendiera ke es con esta araba. Torno i diso ke es una araba ke de Burgas se esta yendo para Yambol. Mando al sigundo moso i akel torno diziendo ke la araba estava encargada con halva i ke de Burgas se esta yendo para Yambol. Enfin, mando al treser moso, a akel ke le pagava a 1500
levos al mez. Este, despues de enfermarse bueno, bueno, le conto al patrón ke la dicha araba esta encargada con 500 cutis de halva de la fabrica de Burgas I la ropa la tiene ke resivir Mosonachi Panbayat de Yambol a 6 groses i medio por cutí i el pagamiento se ara para salida Sucot del mizmo anyo.
- Vites, vites Mosico, ke diferensia entre las tres repuestas! I como keres ke no le pagara al treser moso tres vezes mas ya ke con sus enformasiones le avria los ojos del patrón.
- Si — dize Mosico – ama i si al empiegado de 500 levos el patrón le pujava la paga i este se iva avrir los ojos en cuatro. Ma, sicomo vinimos en avias, ke me dese sinyor Bohor le contare i yo un masal.
- E, conta a ver.
Un cazalino prove i a la buena parte kito el cavayo al pazar con intision de venderlo porke no tenia el molde de mantenerlo. El dezmichado de cavayo paresia adeta un bostan corcusu, sarnozo i flaco ke se le contavan las custias. Ken pasava se riiva de la sevara del cazalino de kerer vender esta cranta, asta ke paso un ombre viejo i le diso:
- Chodjum, este cavayo no es malo, ma lo trusites en este hal solo de ambiertura. Tornalo atras ¡ mantienelo bueno asta ke le ampese a briar el pelo ¡ ke vaya kitando scumarajes de la boca. Estonsez torna al pazar i veras ke lo venderás con buen presio a tanto, ke lo ke gastates para aremeterlo sera una bagatela enfrente de la para ke tomaras por el.
- Es ansi Bohor chorbadji i con mi. Si i a mi me puja la paga vera ke maraviyas vo azer para servirlo mijor!
Bre mehoram de Mosico, saves ke me convensites! Ya ganates la partida – diso Bohor el pasa i de akel dia Mosico ampeso a tomar a 40 levos al dia.
מארק אליאני – האליאנס ויום הבחירה
מארק אליאני
האליאנס ויום הבחירה
אני זוכר את היום שאחותי הבכורה, סוזן, לקחה אותי לבית הספר אליאנס בעיר בני מלל. כאן למד אבי וכאן למדה אחותי, לפני שנסעה ללמוד בקזבלנקה, ללמדך, שבית ספר אליאנס היה קיים בבני מלל מימי נערותו של אבי, בסביבות שנות העשרים של המאה הקודמת!
אחותי מסרה אותי לידי חברתה, בת משפחת הראש, בתו של אליאס הראש, שלימים היה למנהל אליאנס, נדד בין כפרי האטלס, והקים שם בתי ספר, שחשפו גם את יהודי הכפרים לחינוך מודרני ולתרבות הצרפתית.
עד לאותו יום, נודעתי לכל בכנוי'חכם', שנקראתי על שם סבי מרדכי, ולא קראו לי בשמו כל זמן שהיה חי, לפי מנהג ספרד, אלא בכנויו: 'חכם'. והנה אני מגיע לבית הספר ואחותי מודיעה ששמי הוא 'מארק', השם שדבק בי ושרד את תהפוכות נדודי בעולם, בין ישראל לקנדה. נטבלתי אם כן לתרבות צרפת בשם חדש, שם צרפתי! אין ספק שלא הייתי היחיד שזכה לשם צרפתי.
משפחתי לא נשארה לגור בבני מלל זמן רב. אבי שהיה נשיא הקהילה, ליווה את העליה של יהודי הכפרים לישראל בתחילת שנות החמישים. ומשנתרוקנו הכפרים מיהודיהם, ולא נותרו לאבי שליחים שיפיצו את סחורותיו בקרב ערבי הסביבה, עברנו לקזבלנקה. וכאן, אחותי הבכירה, שידעה את קזבלנקה מימי לימודיה שם בבית הספר למינהל עסקים 'פיז'יה,' לקחה אותי שוב לבית ספר של האליאנס, הפעם על שם מויז נהון.,
למדתי שם עם ערב רב של תלמידים שנהרו לקזבלנקה מכל רחבי מרוקו, בדרכם לישראל. אחד ממורי הזכורים לטוב היה בנו של הרב מסס, שלמד בצרפת, התיישב בקזבלנקה ולימד אותנו חשבון שנה שלמה. איני יודע מה עלה בגורלו. היו שמועות שנשא עלמה צרפתיה והיגר לצרפת. אבל דוקא הוא נחרט בזכרוני, אולי משום שנתן לנו שוקולדים קטנים, כשסיפקנו לו תשובות נכונות. הייתי תלמיד טוב אצלו, וזכיתי לשוקולדים רבים.
למדתי בבית הספר'מויז נהון' חמש שנים. בסוף הכיתה החמישית עברתי מבחן, שמי שעובר אותו, לא נשאר ללמוד בכיתה הששית של בית הספר היסודי, אלא 'קופץ' כיתה ישר לתיכון. גם כאן אחותי הבכירה לקחה אותי ביומי הראשון לבית הספר התיכון. למדתי ב'פטי ליסה' בפלס ורדאן, שבימי נקרא 'קולז' איבן טומרט', איני יודע למה אחותי הבכירה לא רשמה אותי ללמוד בבית ספר תיכון יהודי של זרם האליאנס. למדתי שם שנה אחת, ובסוף אותה שנה עלינו ארצה, ישר לקרית שמונה.
למדתי בבית ספר מצודות בקרית שמונה. לפי גילי החליטו שעלי ללמוד בכיתה ו'. בכיתתי למדו תנ״ך, כשנכנסתי לכיתה. עקבתי אחר הקריאה בספר התנ״ך של הילדה שלידה ישבתי, הצבעתי על השורה בה אחד התלמידים קרא, והילדה קראה בהשתוממות ׳עולה חדש יודע לקרוא!' המורה קרבה אלי, ועודדה אותי לקרוא. קראתי בספר התנ״ך בשיעור הראשון שנכנסתי לכיתה בישראל! עברית למדתי במרוקו בשיעורים פרטיים ובמחנה הקיץ של 'תלמוד תורה,׳ עם סבי לפני עלייתו ארצה, ולאחר מכן עם אבי.
בכיתה ו' בבית הספר מצודות שבקרית שמונה, למדו שברים בשיעור חשבון ואילו אני כבר ידעתי לפתור משוואות עם נעלם אחד! תוך זמן קצר מורי נוכחו לדעת שרמת הלימודים בבתי הספר של אליאנס היתה טובה במרוקו. היו מורים שהמליצו להעביר אותי לכיתה ח'. אבל היה לנו מנהל שהקפיד על כללים יותר משרצה להבחין במציאות שלנגד עיניו. לדידו, עולה חדש חייב היה להצטרף לכיתה של ילדים שהיו שנה אחת מבוגרים ממנו, שלטענתו, זה נותן לעולה זמן להסתגל ללימודים בישראל. העובדה שתלמיד מבית ספר אליאנס במרוקו היה ברמה גבוהה יותר מבני כיתתו, לא הרשימה אותו. וכך הפכתי לעוזר הוראה בכיתתי ובכתות הבאות עד שעברתי לתיכון.
עברו שנים, למדתי ונדדתי ותוך כדי נדודי למדתי שממשלת צרפת, לא ממשלת ישראל ולא ארגונים יהודיים, היא שמימנה את רשת החינוך של בתי הספר אליאנס. ממשלת צרפת קנתה את נפשותינו בחינוך צרפתי מודרני. היא פתחה בפנינו דלתות וחלונות למרחב ההזדמנויות בעולם המערבי. היו בינינו שהמשיכו ללמוד בצרפת, בלגיה ושוויץ, מבין ארצות אחרות. צרפת קנתה השפעה בצפון אפריקה באמצעות יהודי המקום, שהיו למעמד הביניים, המעמד המגשר בין העולם המוסלמי לעולם המערבי. בתי הספר של האליאנס היו כלי להרחיב את השפעת תרבות צרפת בצפון אפריקה.
ואותם ימים היו ימי המאבק של ערביי מרוקו לעצמאות. היו מרוקאים שראו ברכה בחינוך הצרפתי. אולם רבים יותר היו לאומנים, שרצו בעצמאות מרוקו, ולא ראו בעין יפה את התפשטות תרבות צרפת במרוקו. יהודי מרוקו נמשכו בין שני קטבים, בין הכמיהה לחינוך מודרני גואל לבין נאמנות לארץ שהיתה ביתם מימים קדומים, ארץ שבה הברכה היתה מהולה בדכוי וימים קשים מעת לעת.
העובדה שמרוקו איבדה את יהודיה, מצביעה על הבחירה שעשו יהודי מרוקו. יש שתרמו למאבק העצמאות מרוקו. יש שבחרו להגר לארצות מערביות כגון צרפת, בלגיה, שוויץ וספרד. יש שהרחיקו לכת לקנדה ואמריקה. אחרים בחרו בדרום אמריקה, שם הצטרפו לעליות קדומות מימי ההתיישבות של מונטיפיורי בארגנטינה וציילי. אבל בסופו של דבר, רוב יהודי מרוקו בחרו בישראל. ישראל היתה משאת נפשינו מדורי דורות. לכאן עלו לרגל חכמינו וזקנינו לפני עצמאות ישראל. יהודי מרוקו שמרו על הגחלת בירושלים, צפת, עכו, טבריה ויפו, לפני העליה של חלוצי מזרח אירופה. יהודי מרוקו ישבו את הספר במושבים ועיירות פתוח, סללו את כבישיו ובנו את בתיו לאחר תקומת ישראל.
ביום הבחירה, יהודי מרוקו העדיפו את ישראל על פני ההזדמנויות שהאליאנס פתחה בפניהם בעולם המערבי ובמרוקו. כאן הם בחרו לבנות את עתידם, לגאול את עצמם ואת ישראל בו זמנית. מי יתן שישראל תשכיל להאדיר את תרומתם, לא בטכסים ומלים ריקות אלא בחלוקה יותר צודקת של משאבים וחינוך גואל, שיפתח בפני כולנו מרחב הזדמנויות לעולם הוגן יותר.
מידע חדש על קהילות אלקסר-אלכביר
במאה ה-20
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
כתב Daily Telegraphs בטנגייר דיווח בנובמבר 1907 כי יהודים מאלקסר אלכביר שהלכו לשוק לקניית חיטה נרגמו, וגורשו על ידי שבטים ברברים.
ב-26 באוגוסט 1908 נערך פוגרום באלקסאר דבר שפורסם ב-4 בספטמבר 1908 JCo
ב-1 באפריל 1910 פורסם בJC כי הקונסול של צרפת בפאס התבקש להזכיר לסולטאן עבד אלחאפט' ששלט בין השנים 1908-1912את ההבטחות שניתנו על ידי הסולטאנים קודמיו בדבר היחס ליהודים לבל ייפגעו.
נער יהודי שנאלץ להתאסלם באלקסר- הוחזר ליהדות
בדו״ח השנתי של 'אגודת אחים' ב- 1910-1909 עמ' 21 פורסם כי אירוע זה קרה באלקסר שבעקבותיו עמד על הפרק שהאגודה תפנה למשרד החוץ הבריטי. אבל הדבר לא היה דרוש, כי הפנייה הייתה ישירות לשגרירות הבריטית בטנגייר הוועדה המשותפת של 'אגודת אחים' וועד שלוחי הקהילות הביעה תודתה למשרד החוץ וכן לקונסול בריטניה בפאס מר MACLEOD על מאמציו המוצלחים יחד עם חברו נציג צרפת בהחזרת הנער למשפחתו. ב-1 באפריל 1910 פורסם ב־JCכי יהודים באלקסר הולקו. כתגובה פנתה קהילת טנגייר וכי״ח בפריס לשגריר צרפת במרוקו מר REGNAULTהוא ענה שפנה לקונסול צרפת בפאס, כדי שיביא את הנושא בפני הסולטאן, ולהזכיר לו את ההבטחה שנתן לשגריר צרפת הנ״ל בעת ביקורו בארמון. השגריר בטוח שהסולטאן נתן הוראות לנהוג ביהודים במידת הצדק. הטיימס הלונדוני מסר במאי 1911 כי היה פחד ברובע היהודי באלקסר בגלל שמועות כי שבטים מההרים שבדרום מזרח מהעיר, אמורים להתקיף את העיר. ננקטו צעדים להגנת התושבים.
בשנת 1909 סבלו יהודים באלקסאר מהאכזריות של המושל, ובין השאר הולקו יהודים ונאסרו.
לפי מברק שהגיע מאלקסאר ב-1911 נאסר בשבת מר אלמאליח יהודי יליד אלגייר, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס בהיותו בדרך לטנגייר.
באלקסאר גרים יהודים בצפיפות, כפי שכתב מבקר ב-1914. פגש בתים בהם שישה חדרים וחיים בהם ארבעים עד ארבעים וחמש נפשות, גברים, נשים וילדים. בממוצע גרים בחדר שש נפשות. גם תרנגולות מסתובבות בחדרים. היהודים המבוססים מאלקסאר עברו ללאראש, לטנגייר ולקזבלנקה .
בין התורמים להדפסת הספר של ר' יוסף בן דוד נחמיאס, יוסף חן, תוניס 1915 רשומים 12 שמות של יהודים מאלקצר, נוסף לתורמים מקהילות אחרות.
בימי מלחמת העולם השנייה
בשנת 1939 היו באלקסאר ובמקומות אחרים במרוקו, הפגנות נגד היהודים. המון ערבי פרץ בצעקות 'מוות ליהודים' ו'מות לאנגלים' כך ציין מנהל כי״ח בעיר לאראש ב-27 ביולי אותה שנה.
לאחר שבנות הברית ניצחו את האויב הגרמני במלחמת העולם השנייה, היו ניסיונות לפגוע ביהודים באלקסאר, בלאראש ובמקומות אחרים, על ידי חיילים וקצינים ספרדיים שתמכו בגרמניה הנאצית, אבל השלטונות סיכלו אותם והגנו על היהודים.
סוף המאמר
מהמם, מדהים, ערב לא נשכח! – דן אלבו
מהמם, מדהים, ערב לא נשכח!
מהמם, מדהים, גדול, ערב לא נשכח! ברכות לכל החברה המופלאים, בוזגלו, ברדה, בן שהר, בכר, אוחיון, מליקסון, אלונה, ורוביק. לא מדובר בכדור רגל. מדובר בערכי חיים, שיוויון, אחווה ואהבה. מדובר בעיקר בתחילה אפשרית של הבראה פוליטית ואנושית בארץ הלא קלה והשסועה הזו. מי יכול היה לשער, שהישועה תבוא מכדור רגל. נוכח השמחה האנושית המדהימה הזו, אין גבול לתקוות. לבאר שבע חסרה קבוצת כדור סל. באר שבע צריכה קבוצת כדור סל בסדר גודל אירופי. קדימה, זו הדרך היחידה ליצור עיר אטרקטיבית שתפתור את בעיית הדיור של המדינה הזו. ניתן להעתיק את הביקושים לדיור – לדרום, מתוך ידיעה, שיש בבאר שבע, אוניברסיטה מעולה, בית חולים, מקומות עבודה, אדמה ועוד אדמה. לא מדובר בכדור רגל (כדור רגל מעניין אותי כמו הקשקש האחרון שנפל ברגע זה מהקרקפת שלי!) אלא במותג באר שבע !!!! ובעיקר במושג הטעון והמבאיש הזה הקרוי כאן במחוזותינו "פריפריה". הניצחון של הפריפריה על תל אביב! לא ניצחון משפיל, ניצחון מכובד. בכל זאת תל אביב היא הערווה והזין של המדינה הזו.
בּוֹר וַחֹשֶׁךְ
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. (בר, לז:כט)
דן אלבו
בְּמָקוֹם בּוֹ אֵין חֶמְלָה
יֵשׁ בּוֹר
וַחֹשֶׁךְ
הַנֹּפֵל מַטָּה מָּטָּה אֶל קַרְקָעִית הַבּוֹר,
אֶל הֶחָלָל הֶעָמֹק בּוֹ חֹשֶׁךְ לֹא רוֹצֶה עוֹד לְהַחְשִׁיךְ,
וְאוּלַי בִּשְׂדֵה-צֹעַן אוֹ קוֹדֵם
בְּמִדְבָּרִיּוֹת הָחוֹל הַלְּבָנִים בַּדֶּרֶךְ מִצְרָיְמָה
תָּקוּם אַהֲבָה
וְיָדֵינוּ שֶּׁכְּבָר נֻגְּעוּ בְּחֶרְפַּת הַפַּחַד
יָהִינוּ בְּעֹצֶם לַחֲבוֹק
נִשְׁמַת כָּל חַי
וּכְמוֹ בְּתוֹך חֹרֶשׁ מוּאָר, הַצֵּל יִסֹּג
לִפְנִים עַצְמוֹ, יִבָּלַע בִּנְקֻדּוֹת הַטִּשְׁטוּשׁ
וְאָנוּ נְבַקֵּשׁ אַחַר יוֹסֵף, לְמַלֵּט אֶת אֲשָׁמֵינוּ
נְשַׁיֵּר לָכֶם אֶת שְׁתִיקֹתֵינוּ כַּאֲבָנִים, לִבְנוֹת אֶרֶץ חֲדָשָׁה.
דן אלבו
©