מארק אליאני – האליאנס ויום הבחירה

מארק אליאני

האליאנס ויום הבחירה

אני זוכר את היום שאחותי הבכורה, סוזן, לקחה אותי לבית הספר אליאנס בעיר בני מלל. כאן למד אבי וכאן למדה אחותי, לפני שנסעה ללמוד בקזבלנקה, ללמדך, שבית ספר אליאנס היה קיים בבני מלל מימי נערותו של אבי, בסביבות שנות העשרים של המאה הקודמת!

אחותי מסרה אותי לידי חברתה, בת משפחת הראש, בתו של אליאס הראש, שלימים היה למנהל אליאנס, נדד בין כפרי האטלס, והקים שם בתי ספר, שחשפו גם את יהודי הכפרים לחינוך מודרני ולתרבות הצרפתית.

עד לאותו יום, נודעתי לכל בכנוי'חכם', שנקראתי על שם סבי מרדכי, ולא קראו לי בשמו כל זמן שהיה חי, לפי מנהג ספרד, אלא בכנויו: 'חכם'. והנה אני מגיע לבית הספר ואחותי מודיעה ששמי הוא 'מארק', השם שדבק בי ושרד את תהפוכות נדודי בעולם, בין ישראל לקנדה. נטבלתי אם כן לתרבות צרפת בשם חדש, שם צרפתי! אין ספק שלא הייתי היחיד שזכה לשם צרפתי.

משפחתי לא נשארה לגור בבני מלל זמן רב. אבי שהיה נשיא הקהילה, ליווה את העליה של יהודי הכפרים לישראל בתחילת שנות החמישים. ומשנתרוקנו הכפרים מיהודיהם, ולא נותרו לאבי שליחים שיפיצו את סחורותיו בקרב ערבי הסביבה, עברנו לקזבלנקה. וכאן, אחותי הבכירה, שידעה את קזבלנקה מימי לימודיה שם בבית הספר למינהל עסקים 'פיז'יה,' לקחה אותי שוב לבית ספר של האליאנס, הפעם על שם מויז נהון.^,

למדתי שם עם ערב רב של תלמידים שנהרו לקזבלנקה מכל רחבי מרוקו, בדרכם לישראל. אחד ממורי הזכורים לטוב היה בנו של הרב מסס, שלמד בצרפת, התיישב בקזבלנקה ולימד אותנו חשבון שנה שלמה. איני יודע מה עלה בגורלו. היו שמועות שנשא עלמה צרפתיה והיגר לצרפת. אבל דוקא הוא נחרט בזכרוני, אולי משום שנתן לנו שוקולדים קטנים, כשסיפקנו לו תשובות נכונות. הייתי תלמיד טוב אצלו, וזכיתי לשוקולדים רבים.

למדתי בבית הספר'מויז נהון' חמש שנים. בסוף הכיתה החמישית עברתי מבחן, שמי שעובר אותו, לא נשאר ללמוד בכיתה הששית של בית הספר היסודי, אלא 'קופץ' כיתה ישר לתיכון. גם כאן אחותי הבכירה לקחה אותי ביומי הראשון לבית הספר התיכון. למדתי ב'פטי ליסה' בפלס ורדאן, שבימי נקרא 'קולז' איבן טומרט', איני יודע למה אחותי הבכירה לא רשמה אותי ללמוד בבית ספר תיכון יהודי של זרם האליאנס. למדתי שם שנה אחת, ובסוף אותה שנה עלינו ארצה, ישר לקרית שמונה.

למדתי בבית ספר מצודות בקרית שמונה. לפי גילי החליטו שעלי ללמוד בכיתה ו'. בכיתתי למדו תנ״ך, כשנכנסתי לכיתה. עקבתי אחר הקריאה בספר התנ״ך של הילדה שלידה ישבתי, הצבעתי על השורה בה אחד התלמידים קרא, והילדה קראה בהשתוממות ׳עולה חדש יודע לקרוא!' המורה קרבה אלי, ועודדה אותי לקרוא. קראתי בספר התנ״ך בשיעור הראשון שנכנסתי לכיתה בישראל! עברית למדתי במרוקו בשיעורים פרטיים ובמחנה הקיץ של 'תלמוד תורה,׳ עם סבי לפני עלייתו ארצה, ולאחר מכן עם אבי.

בכיתה ו' בבית הספר מצודות שבקרית שמונה, למדו שברים בשיעור חשבון ואילו אני כבר ידעתי לפתור משוואות עם נעלם אחד! תוך זמן קצר מורי נוכחו לדעת שרמת הלימודים בבתי הספר של אליאנס היתה טובה במרוקו. היו מורים שהמליצו להעביר אותי לכיתה ח'. אבל היה לנו מנהל שהקפיד על כללים יותר משרצה להבחין במציאות שלנגד עיניו. לדידו, עולה חדש חייב היה להצטרף לכיתה של ילדים שהיו שנה אחת מבוגרים ממנו, שלטענתו, זה נותן לעולה זמן להסתגל ללימודים בישראל. העובדה שתלמיד מבית ספר אליאנס במרוקו היה ברמה גבוהה יותר מבני כיתתו, לא הרשימה אותו. וכך הפכתי לעוזר הוראה בכיתתי ובכתות הבאות עד שעברתי לתיכון.

עברו שנים, למדתי ונדדתי ותוך כדי נדודי למדתי שממשלת צרפת, לא ממשלת ישראל ולא ארגונים יהודיים, היא שמימנה את רשת החינוך של בתי הספר אליאנס. ממשלת צרפת קנתה את נפשותינו בחינוך צרפתי מודרני. היא פתחה בפנינו דלתות וחלונות למרחב ההזדמנויות בעולם המערבי. היו בינינו שהמשיכו ללמוד בצרפת, בלגיה ושוויץ, מבין ארצות אחרות. צרפת קנתה השפעה בצפון אפריקה באמצעות יהודי המקום, שהיו למעמד הביניים, המעמד המגשר בין העולם המוסלמי לעולם המערבי. בתי הספר של האליאנס היו כלי להרחיב את השפעת תרבות צרפת בצפון אפריקה.

ואותם ימים היו ימי המאבק של ערביי מרוקו לעצמאות. היו מרוקאים שראו ברכה בחינוך הצרפתי. אולם רבים יותר היו לאומנים, שרצו בעצמאות מרוקו, ולא ראו בעין יפה את התפשטות תרבות צרפת במרוקו. יהודי מרוקו נמשכו בין שני קטבים, בין הכמיהה לחינוך מודרני גואל לבין נאמנות לארץ שהיתה ביתם מימים קדומים, ארץ שבה הברכה היתה מהולה בדכוי וימים קשים מעת לעת.

העובדה שמרוקו איבדה את יהודיה, מצביעה על הבחירה שעשו יהודי מרוקו. יש שתרמו למאבק העצמאות מרוקו. יש שבחרו להגר לארצות מערביות כגון צרפת, בלגיה, שוויץ וספרד. יש שהרחיקו לכת לקנדה ואמריקה. אחרים בחרו בדרום אמריקה, שם הצטרפו לעליות קדומות מימי ההתיישבות של מונטיפיורי בארגנטינה וציילי. אבל בסופו של דבר, רוב יהודי מרוקו בחרו בישראל. ישראל היתה משאת נפשינו מדורי דורות. לכאן עלו לרגל חכמינו וזקנינו לפני עצמאות ישראל. יהודי מרוקו שמרו על הגחלת בירושלים, צפת, עכו, טבריה ויפו, לפני העליה של חלוצי מזרח אירופה. יהודי מרוקו ישבו את הספר במושבים ועיירות פתוח, סללו את כבישיו ובנו את בתיו לאחר תקומת ישראל.

ביום הבחירה, יהודי מרוקו העדיפו את ישראל על פני ההזדמנויות שהאליאנס פתחה בפניהם בעולם המערבי ובמרוקו. כאן הם בחרו לבנות את עתידם, לגאול את עצמם ואת ישראל בו זמנית. מי יתן שישראל תשכיל להאדיר את תרומתם, לא בטכסים ומלים ריקות אלא בחלוקה יותר צודקת של משאבים וחינוך גואל, שיפתח בפני כולנו מרחב הזדמנויות לעולם הוגן יותר.