ארכיון יומי: 26 במאי 2016


Lettre juif et musulman au Maghreb – Haim Zafrani

חיים זעפראניL'ordination ne semble pas avoir pris un caractère formel au Maroc. Nous avons, en effet vainement cherché le texte écrit d'une semikhah le-rabhanut. Il ne faut du reste pas confondre celle-ci avec l'aptitude aux fonctions de shohet (habilitation à immoler rituellement la volaille et les bêtes de boucherie) conféré par un titre appelé aussi semikhah (ordination, consécration, licence 'ijaza dans la terminologie juridique musulmane), délivré par le patron —- shohet et ratifié généralement par le bet-din (tribunal rabbinique). Le texte de la semikhah est sensiblement le même partout, rédigé en hébreu ou araméen. L'examen de quelques spécimens permet d'en donner, comme suit, une traduction analytique- type: "S'est présenté devant moi le nommé tel, fils de tel; il a répondu aux questions de halakhah de façon parfaite. Il a préparé un couteau et l'a examiné comme il convient, décelant le moindre défaut. Il a ensuite procédé au sacrifice d'une bête conformément à la loi, avec dextérité et maîtrise. L'ayant reconnu apte, je lui donne l'autorisation de sacrifier, autorisation que nul n'a droit de lui contester…. Date et signature".

Aspirant à la notoriété de l'écrivain, le lettré suivra l'itinéraire intel­lectuel habituel qui le conduira sur la voie d'un genre littéraire corres­pondant à ses préoccupations essentielles, réunissant dans un ou plusieurs recueils le fruit de son érudition ou le résultat de son expérience, se faisant un devoir quasi sacré de laisser à la postérité un ou plusieurs hibburim "compositions, dissertations littéraires" où l'on trouvera le reflet ,fidèle à maints égards, de la science rabbinique acquise et de sa casuistique: un ouvrage de doctrine halakhique ou de jurisprudence, une compilation de responsa ou de dissertations homilétiques, un com­mentaire mystique du Zohar ou des textes liturgiques, des hiddushim "novellae" bibliques et talmudiques et, souvent aussi, un diwan plus au moins épais contenant les compositions poétiques de son cru, celles glanées dans diverses anthologies piyyutiques ou mémorisées durant les veillées sabbatiques et les séances d'études. Il faut y ajouter la littérature orale qui s'exprime dans les dialectes locaux; en bonne partie, elle sert d'auxiliaire à l'enseignement et à la communication (directe ou allusive) des autres disciplines rabbiniques traditionnelles; c'est aussi le théâtre privilégié pour les manifestations de la vie religieuse, populaire et folk­lorique.

Prolongeons ce chapitre, essentiellement consacré à la pédagogie du heder et de la yeshibah, ainsi qu'à ses finalités, par un appendice où l'on notera brièvement quelques éléments d'information sur l'enseignement traditionnel musulman donné dans le msid et la madrasa maghrébins et qui, par ailleurs, a fait l'objet de maintes études basées le plus souvent sur le propre témoignage des auteurs maghrébins eux-mêmes qui, dans leurs faharis (singulier, fahrasa "traite bio-bibliographique"), indiquent d'abondantes listes d'oeuvres et procèdent à l'énumération de maîtres et de disciples

Cet enseignement ne diffère guère de celui que reçoivent les étudiants des autres pays musulmans. Il est, pour ce qui concerne plus spéciale­ment ses méthodes, comparable à l'enseignement pratiqué dans les socié­tés juives voisines.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים

בקבוצה הראשונה, שהיא הגדולה מכולן, נכללים תשעים קדושים יהודים שמוסלמים מעריצים, והם (השם הידוע בפי המוסלמים מופיע בסוגריים):

הערת המחבר : אצל וואנו קבוצה זו כוללת 55 קדושים והם כולם מופיעים גם ברשימותינו. בנוסף לכך רשימתנו זו כוללת 9 קדושים, המופיעים אצל וואנו בקבוצה שיהודים ומוסלמים טוענים לבעלות עליהם וזאת מפני שקדושים אלה הם במפורש יהודים. מדובר בר׳ אהרון כהן (דוכאלה), ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יהודה זבאלי, ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ יצחק ישראל הלוי, ר׳ ינאי מול למכפייא, ר׳ משה מימון וסידי יעקב. כמו כן נכללו כאן שלושה קדושים שמעמדם לא היה ברור לוואנו — ר׳ מכלוף בן־יוסף, מערת אופראן וספר תיסליט, וקדוש שוואנו הציג כמוסלמי והוא בעצם לאלה רבקה מבני משה.

 

ר׳ אברהם אווריוור (סידי בראהים),

ר׳ אברהם טולידאנו, ר׳ אברהם כהן(מולאי מאתיל),

 ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ אברהם מכלוף בן-יחייא,

ר׳ אהרון הכהן מדמנאת (סידי הארון או סידי מול לברכאות),

 ר׳ אהרון כהן מדוכאלה (סידי קאדי חאז׳ה),

 אולאד זימור, איית אל־כהן באימיני, איית אל־כהן בתאמנוגאלת,

איית אל־כהן באמזרקו, איית אל־כהן בתאלאת, איית בו־ אהרון,

ר׳ אליעזר טורי־זהב, אל־כוואתאת, אמין ווא מומן, ר׳ דאווד, ר׳ דוד בן־ברוך מאזרו נבאהאמו,

 ר׳ דוד בן־ימין (סידי כרוויעה),

 ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ דוד ומשה (ר׳ דאוויד ומושי),

ר׳ דוד נחמיאש (ר׳ דאוויד חמיאש),

ר׳ דניאל השומר אשכנזי (סידי דניל),

 ר׳ חביב המזרחי(מולאי תדוט או נוואר שמש),

חזן אל־חילי, ר׳ חיים (סידי כירא או מולא כירא),

 ר׳ חיים בן-דיוואן(מול אנראז),

ר׳ חיים המזרחי(סידי חיים),

 ר׳ חיים לשקר, ר׳ חנניה הכהן (ר׳ אמיניה כוהין),

 ר׳ יהודה בן־באבא, ר׳ יהודה בן־ישראל הלוי (מוואלין תאסאבראנט),

 ר׳ יהודה וראובן (באבא יהודה ורוביז),

ר׳ יהודה זבאלי (סידי בל־עבאס),

ר׳ יונה דאוודי, ר׳ יוסף באג׳איו, ר׳ יוסף פינטו מוארזאזאת,

 ר׳ יחייא בן־יחייא (סידי קאדי חאז׳ה), ר׳ יחייא לחלו (אבאר),

ר׳ ימין צבאח, ר׳ ינאי מול למכפייא, (איית בו־חלו או תאבוחאלות),

 ר׳ יעקב אשכנזי(מול אנמאי),

ר׳ יעקב ברדיעי, ר׳ יעקב נחמיאש, ר׳ יעקב רושדי, ר׳ יצחק בן־ וואליד,

 ר׳ יצחק ישראל הלוי (סידי מחמד אל־משזוז, סידי מחמד אל־מוכפי, מול אל בארז׳),

 ר׳ יצחק לוי, ר׳ ישראל אביחצירא, ר׳ כליפא בן־מלכא, לאלה מרים,

לאלה סול הצדיקה (סול חשואל או סוליכה),

לאלה סעדה בנת־אשקלוח (סעדה בנת אשקלך),

 לאלה רבקה מבני משה(סידי בל־עבאס),

מוואלין אל־גומרא, מולאי איגגי, מולאי אינגירד, מולאי תאמראן, מול אזאדה,

מול אז׳בל אל־כביר(מול אז׳בל אל־כדאר),

מול אל־בית, מול טרייא, מול תימחדארת (נוואדאיין),

ר׳ מכלוף בן־יוסף (סידי מול אל־קנטרה),

ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא (באיו),

ר׳ מסעוד (סידי מוחמד עבוד), מערת אופראן,

ר׳ מרדכי תורג׳מן,

ר׳ משה בן-זוהרה (מולאי תוואבית)

ר׳ משה כהן(מול אמגדול או סידי סדיק),

 ר׳ משה מימון (סידי מימון או סחיב אל־ג׳נון),

 ר׳ ניסים בךניסים, סידי אברהם, סידי יעקב(סידי יעקוב),

סידי מוסא (סידי מוסאם),

סידי משה(סידי מושי),

 מידי סייד, ר׳ סלימאן אבאיו, ר׳ סעדיה דאדס (ר׳ סעדיה דאטסי),

ספר תיסליט, ר׳ עמרם בן-דיוואן, צדיק אזרו, קאייד אל־גאבא (סייד אל־יהוד),

ר׳ רפאל אנקאווה, ר׳ רפאל הכהן (מול אשבארו),

ר׳ שאול הכהן (ר׳ שאוויל),

ר׳ שלמה בךלחנס (מול אסגין),

ר׳ שלמה עמאר, ר׳ שמעון כהן (סידי איכרכורן או תיקי אל־בור) ותוקשושת.

מכתביהן של אלמנות יהודיים שהועסקו בשירות הדיפלומטי-אליעזר בשן

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

תעודה מס׳ 1

Nov[ember] 9, 1885

Draft

Sir J. D. Hay Tangier

I transmit to you herewith a letter and its inc[losures] which have been rec[eived] from Mr Sangero, widow of a late servant of the British V[ice] Consul at Rabat with regard to the settlement of certain claims of her late husband, and I have to request that you will furnish a report on the matter.

[FO 99/223]

תעודה מס׳ 2

Extract of a letter from British Vice Consul at Rabat to Sir John Drummond Hay, dated December 13,1885

I have received your letter of the 23d ultimo, relative to the petition which has been forewarded to the Foreign Office by the widow of the late Samuel Sangero, who was formerly employed in this Vice Consulate.

On searching the archives of this Vice Consulate, I have found the enclosed   16 documents which appear to relate to debts owing to Sanjero. The debtors I believe are long since dead and I should think the recovery of my part of these debts hopeless. Mulay Hamed, the Sultans uncle, for whose alleged debt I can find only the enclosed memorandum, is I hear now in Egypt.

I am

(signed) John Frost

תעודה מס׳ 3

Tangier December] 21 1885

His Majesty's Secretary of State for Foreign Affairs My Lord,

I have the honor to acknowledge the receipt of Your Lordship's despatch N° 11 Consular of 9th ultimo, transmitting a letter and its enclosures which have been addressed to Your Lordship by the widow of a Moorish Jew. who had been in the service of several British Vice Consuls at Rabat, with regard to the claims of her late husband and directing me to furnish a report on this matter. On a reference to the Archives in this legation I have not been able to find on record any note, or other communication, addressed to this Government regarding Sanjero's claims, but I have some recollections that during a visit to the Moorish Court in 1861, I had brought forward Sanjero's claim against a brother of the late Sultan. Mulay Hamed, who was half witted, and that the Sultan had replied that, as repeated warnings had been given that His Shereefian Majesty would not be responsible for debts incurred by Mulay Hamed, the claim could not be entertained. The matter was then stopped, and I have no recollection of my further step having since been taken regarding the late Sanjero's claims.

In pursuance of instructions I had given to Vice Consul Frost, when he touched at Tangier this month on his return to Rabat, he has transmitted a bundle containing 17 Arabic Documents regarding moneys owen to Sanjero… These papers appear to have been deposited at the Vice Consulate in 1866.

Mr Frost observes in letter of which I enclosure an extract, that the debtors "he believes are long since dead" and that he thinks "the recovery of any part of the debts hopeless". Mulay Hamed, he has heard, is now residing in Egypt.

I have no recollection of these claims except that against the brother of the late Sultan, having been brought by me under the notice of this Government. I concur with Mr Frost in thinking, that it is hopeless to expect that these old debts can be recovered, and I consider that no beneficial insult would ensue if I was to move again in this matter.

Claims of the British Subjects are the source of endless trouble and correspondence, and the greatest difficulty is experienced in obtaining settlement. If the claims of widows and families of the defunct servants of consular officers are also to be pressed on the notice of this government, it would give rise to vexations, questions and much embarassment.)

With reference to that passage in Mrs Sanjero's petition, where she states that she was driven from the door of this Legation, by the soldiers and Interpreter, I have enquired of these persons whether they had done so. They assured me they had not, but one of the Interpreters informs me that some months ago I had told him to say to Mrs Sanjero it was to be regretted that nothing could be done for her. I have no recollection of her ever having applied to me for the restitution of her papers, nor was I aware of their having been deposited at the Vice Consulate at Rabat, until a few months since, when Captain Rolleston spoke to Her Majesty's Consul on the subject, and I was informed that as Mr Frost was absent on leave, it was necessary to wait until his return, when he would be directed to search the Archives for the missing documents.

(Captain Rolleston, to whom it would appear she had appealed for support, is a humanitarian who occupies himself in taking up the cases of Moorish Subjects who apply to him to intervene in their behalf at Foreign Legation or consulates to obtain redress. His motives are praiseworthy, but his intervention in cases of litigation at Foreign Legations has given rise to complaints both on the part of this Government and of Foreign representatives.)

I have caused to be delivered to Mr Sanjero the 17 Documents, for which a receipt will be taken, and she has been informed that without directions from Her Majesty's Government, I do not feel authorized to take any step regarding these claims, and that even if I did so I felt pursuaded it would lead to no beneficial result.

I have the honor to be with the highest respect My Lord

your Lordship's most obedient very humble servant J. D. Drummond Hay Her husband was not in the service of H. M.s Go[vernment] but only the

v[ice] Consul's Servant

מרוקו ב. האירוסין במרוקו במאה הט״ו והט״ז-משה עמאר

מרוקו ב. האירוסין במרוקו במאה הט״ו והט״זמשה עמאר 22222

במאה הי״ב בעקבות פרעות האלמוואחידון נחרבו המרכזים היהודיים בצפון אפריקה, ונתמעטו המקורות על היהודים עד למאה הט״ו. במאה הט׳׳ו הגיעו מספרד לאלג׳יריה פליטי פרעות קנ״א(1391), וביצירותיהם השתמרו ידיעות חשובות על הקהילות היהודיות בפזורה זו. משאלה ששאל ר׳ מימון נג׳אר את ר׳ שמעון ב׳׳ר צמח דוראן, אנו שומעים על מאמצי קהילת קונסטנטין שבאלג׳יריה במחצית המאה הט״ו להנהיג שמתן הקידושין יהיה אך ורק בשעת החופה:

שאלת עיר שיש בה תקנה שלא יקדש אדם אלא בשעת הנישואין ופירשו בתקנתם שאם קדש שלא יהיו קידושיו קידושין. ואם עבר וקדש שלא בשעת הנישואין מהו, אם יש כח בתקנת הציבור להפקיע הקידושין, וכתבת שכן מצאת בתשר הגאונים ז״ל דכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש.

להחלטה זו נתנו תוקף של תקנה, ולאכיפתה השתמשו בסנקציה של הפקעת קידושין. השואל מצא לסנקציה זו תמיכה בדברי הגאונים, וכנראה התכוון לסברתו של רב יהודה גאון, הנזכרת לעיל, שניתן לתקן תקנה המפקיעה קידושין. בתשובתו אין ר״ש ב״ר צמח דוראן שולל, להלכה, את סמכותה של קהילה לתקן תקנות המפקיעות קידושין, אבל הוא נרתע מפסיקת הלכה למעשה. זו למעשה התקנה הראשונה מהפזורה היהודית הידועה לנו בנושא זה. מתשובת ר׳ יוסף ששפורטש ור׳ שלמה ב״ר שמעון דוראן, אנו שומעים כי בתקופה זו כך היה נהוג גם בתאפילאלת: לאחד את מתן הקידושין עם החופה. וכנראה זה היה הנוהג הנפוץ בכל הקהילות במרוקו במאה הט״ו וייתכן שגם בתקופה קדומה יותר.

תקנת המגורשים בפאס בשנת רנ״ד

בעקבות גירוש היהודים מספרד בשנת רנ״ב(1492) מדידתם ממקומותיהם החדשים בגלל קשיי קליטה נגרמו זעזועים קשים לזיווגין ולנישואין. זעזועים אלו הביאו לידי תקלות חמורות בדיני אישות ולפרצות במבנה המשפחה, ונדרש תיקון למצב. חכמי המגורשים בפאס ישבו על מדוכה זו ותיקנו בשנת רנ׳׳ד (1494):

תיקנו ח״ק [=חכמי קאשטיליה] ז״ל ששום בר ישראל לא יקדש לשום ב­ישראל, כי אם דוקא במניין עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר הנפרעים מהקהל או דיין מדייני העיר וכן בכניסתם לחופה. ואם יהיה באופן אחר אנו מפקיעין אותם הקידושין.

התקנה קובעת סדרי קידושין ונישואין ומטילה פיקוח עליהם בנוכחות רב המקבל את משכורתו מהקהל. התקנה גם גורמת לפרסומם בשל חיוב נוכחותם של עשרה גברים יהודים. חיזוק התקנה נעשה על־ידי הפקעת הקידושין בהעדר התנאים הללו.

את המשפט בלשון התקנה ״וכן בכניסתם לחופה״ אפשר לפרש שני פירושים (א) נוכחות עשרה, ובתוכם חכם מחכמי העיר, דרושה בין למתן קידושין ובין לכניסה לחופה, אם עשו את שני הטקסים בנפרד; (ב) הקידושין יהיו בשעת כניסה לחופה. ולא לפני כן. בספרות הפסיקה של חכמי מרוקו, הדנה במקרים שונים של נתינת קידושין בפני שני עדים שלא בשעת חופה, לא מצאתי מעולם שהפוסקים העירו שהמעשה מנוגד לתקנה, ומכאן שהם הבינו את לשון התקנה על־פי הפירוש הראשון. ואולם דומה שחכמי מראקש במאה הי״ט פירשו את התקנה כמו הפירוש השני,  שככתבו בפסק בעניין ספק קידושין: ״ועוד שיש לנו מקדמונינו ז״ל, שכל מי שמקדש שלא בשעת החופה מפקיעין הקידושין אם יהיו צרופים טעמים אחרים״. נראה שב״קדמונינו״ הכוונה לתקנת המגורשים, והם מפרשים את המשפט ״וכן בכניסתה לחופה״ שהקידושין יהיו בשעת החופה.

גם אם נאמר שהם לא התכוונו לתקנת המגורשים, אלא למה שהנהיגו חכמי מראקש הראשונים, ניתן להסיק מדבריהם שמתקופה קדומה קיים המנהג במראקש לקדש אך ורק בשעת החופה. וכן כתב ר׳ יעקב אבן צור [ = היעב״ץ], שהמנהג בפאס שאין מקדשין אלא בשעת החופה. גם ר׳ יצחק בן ואליד, מחכמי תיטואן, כותב בשנת תקצ״ח (1838) ״מנהג העולם שעושים הקידושין עם החופה״ ודומה ש״העולם״ פירושו אזורים נרחבים במרוקו, ולא רק אזור העיר תיטואן. כבר הזכרנו שזה היה המנהג באזור תאפילאלת, וכנראה כך נהגו בכל קהילות מרוקו.

מפטיר והפטרה פרשת בחוקותי בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת בחוקותי בנוסח יהודי מרוקו

Le Mouvement Sioniste au Maroc-Michel Knafo

Le Mouvement Sioniste au Maroc

Quand Théodore Hertzel a fondé le mouvement sioniste, il manquait au judaïsme nord-africain les éléments qui avaient poussé les juifs d'Europe à se ranger sous son drapeau: la virulence de l'antisémitisme – symbolisée par le procès Dreyfus et les persécutions actives, les pogromes dont les juifs d'Europe Orientale étaient victimes. Au Premier Congrès Sioniste à Bâle, le judaïsme nord-africain était représenté par M. Attali de Constantine, en Algérie.

Au Maroc les premières cellules sionistes n'ont fait leur apparition qu'en 1900.

Qu'est le sionisme? une lettre à Hertzel

Le rabbin Léon Halfon avait fondé à Tétouan la société "Shivat Sion". Dans une lettre du 29.8.1900, adressée à Théodore Hertzel, le rabbin annonçait la fondation de la société et d'une bibliothèque hébraïque dans sa ville. Il demandait à recevoir du matériel d'information en hébreu et en ladino. Une semaine plus tard, le 4.10.1900, le négociant David Bohbot l'informait de la création de l'association "Shaaré Sion" à Mogador et des progrès de la diffusion du "Shekel" au Maroc. En Mars 1903 fut fondée à Safi la société "Ahavat Sion", sous la direction de Méir Barchéchet et de Yaacob Marciano. Dans une lettre en hébreu, en caractères Rachi – dans la tradition rabbinique nord-africaine de l'époque – adressée "à son Excellence le Haut Président, aimant son peuple dont il est la gloire, l'émissaire de Dieu, Théodore Hertzel", ils lui annonçaient qu'ils avaient pris connaissance de l'existence du mouvement sioniste de la lecture des journaux juifs d'Europe, Hamélitz et Hayéhoudi et ajoutaient: "Nous n'avons pas encore une claire idée de ce qu'est le sionisme. Nous ne possédons aucun livre qui puisse combler nos lacunes sur cette essence, la nature du sionisme et les bases sur lesquelles il se fonde. Nous en avons seulement entendu le nom, ainsi que celui du Shekel sacré que chacun se doit d'acquitter. Mais ne pouvons croire que ce serait seulement pour recueillir le Shekel que le sionisme a été fondé, et qu'il suffit d'acquitter chaque année cette contribution pour mériter la haute appellation de "sioniste" et faire partie des sionistes, les porteurs de l'étendard de la nation"… Dans la suite de leur lettre, ils écrivent qu'ils ont appris que "Son Excellence est le promoteur de idée et qu'il est le fondateur du mouvement sioniste". "Nous prenons ainsi l'audace de nous adresser à Son Excellence pour que du haut de son siège il daigne demander à son secrétaire de nous expliquer par écrit tout ce que nous devons savoir sur le sionisme et de nous dire de quelle manière nous pouvons à notre tour apporter notre contribution, selon nos moyens, à la construction de grand édifice. Et aussi de nous faire parvenir le livre chéri, L'Etat Juif en traduction hébraïque, ainsi que tous les ouvrages traitant du sionisme en hébreu. Nous sommes naturellement disposés à payer le prix qui sera requis." A la fin de la lettre, Barchechet et Marciano annoncent qu'ils avaient nommé Hertzel comme Président d'Honneur de leur association et lui demandaient de leur renvoyer son portrait.

La voie sinueuse du judaïsme nord-africain vers le sionisme

Comme on pouvait s'y attendre, cette lettre fit une forte impression sur Hertzel qui ordonna d'envoyer à Safi le matériel demandé. Dans sa réponse, datée du 19.7.1903, il leur expliquait l'importance de leur présence au prochain Congrès Sioniste où il espérait rencontrer les représentants de l'Afrique du Nord. Tout en s'excusant de ne pas pouvoir participer à l'assemblée, Barchechet et Marciano, dans une lettre du 19.8.1903, se prononçaient clairement contre son plan "d'asile de nuit provisoire en Ouganda", écrivant: "Si même après la fondation du mouvement national, il n'y a pas de délivrance pour Israël, ce sera alors la fin de l'espoir et de la croyance en l'avenir du peuple".

Toutefois, au-delà de cette correspondance, la participation du judaïsme nord- africain aux activités du mouvement sioniste devait rester très limitée. Certes, dès le 4éme Congrès, Hertzel annonçait son intention d'accroître l'activité sioniste au Maroc, et au cinquième Congrès, il faisait part de l'existence de cellules sionistes à Tanger, Tétouan, Fès, Marrakech, Mogador, Constantine, Alger et Tunis – mais il ne s'agissait là que d'une activité organisationnelle, sans base idéologique. Il était clair que les fondateurs du mouvement sioniste n'accordaient pas de grande importance au développement de l'activité sioniste en Afrique du Nord et n'avaient pas, de ce fait, mêlé le judaïsme nord-africain aux grandes décisions.

La mort de Hertzel en 1904 devait partiellement paralyser l'activité embryonnaire du mouvement au Maroc, mais en 1908 fut fondée à Fès la société "Hibat Sion" qui devait ensuite élargir ses activités également à Meknès. La lettre à la Centrale Sioniste incluait les noms des vingt militants qui souhaitaient se joindre au mouvement. Le Secrétaire du mouvement à Cologne, Nahum Sokolov, répondit que le mouvement accueillait les bras ouverts la nouvelle association, "car vous êtes nos frères".

A la suite de cet échange de lettres, des relations suivies furent établies entre Cologne et Fès. Dans l'une de ses missives, le Président de l'Organisation Sioniste Mondiale, David Wolfson, écrivait: "Nous sommes heureux de voir nos frères d'Orient collaborer avec nous, la main dans la main, pour la réalisation de notre objectif sacré".

Mais peut-être par manque de matériel d'information en hébreu ou en français, ou par négligence envers le groupement juif d'Afrique du Nord, l'activité sioniste au Maroc devait être considérée comme essentiellement religieuse et comme un barrage à l'assimilation. C'est en fonction de cette interprétation, que la Centrale Sioniste devait recommander en 1910, à la direction de"Hibat Sion", d'adhérer au mouvement religieux mondial du "Mizrahi". Ce qui devait encore plus renforcer l'image religieuse du mouvement sioniste devait être le refus de la direction sioniste d'intervenir en faveur de "Hibat Sion" sur le plan politique, en vue d'améliorer des conditions de vie du judaïsme local. La société avait demandé l'intervention de la Centrale Sioniste auprès des grandes puissances pour qu'elles étendent leur protection sur les juifs du Maroc. David Wolfson devait rejeter cette demande en expliquant que le mouvement sioniste n'avait pas vocation à intervenir dans les affaires intérieures des Etats.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר