מורשת יהדות מרוקו

ר׳ מנחם סירירו בן דוד בן מנחם

מנחם סבו הוא אבי ר׳ עמנואל ואחי ר׳ שאול הראשון, שנהרג בעיר לאראג׳י בידי נוצרים, ובאה השמועה לר׳ שאול קרוב לפסח של שנת שפ״ו, עד שחשב לבטל את דרשת שבת הגדול, אך חזר בו, וקיים הדרשה חרף עצבותו. ייתכן שר׳ מנחם נולד בשנת שפ״ד. והוא אולי הילד שנולד אז ״לבן אחי הר׳ דוד סירירו״, שרבי שאול דרש בטקס מילתו, ונשא את שם סבו בעודו בחיים. ולפי זה חי כשבעים וחמש שנה.

ר׳ מנחם נתמנה כנראה לדיין כשנתבססה המלכות בידי מולאי סמאעיל ואז מינו דיינים: ר׳ יהודה עוזיאל ור׳ מימון אפלאלו ור׳ מנחם תלמידם אף הוא נתמנה בשנת תל״ח, שהייתה בה רווחה זמנית. אחריה היה דבר ורעב [תל״ט-ת״מ (1679-80)]. בשנת תל״ח אנו מוצאים שחתם על תקנה, עם רבותיו, ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, ורבי יהודה עוזיאל, ור׳ מימון אפלאלו זצ״ל, ובשנת תמ״ח, אחרי פטירת ר׳ סעדיה, חתם עם ר׳ יהודה עוזיאל, ר׳ וידאל הצרפתי, ור׳ שמואל־שאול אבן תאן ויש עוד פסק דין מר׳ מנחם משנת תמ״ו(ראה מוצב״י הנ״ל סי׳ מ״א), וחתומים אתו יהודה עוזיאל, ר׳ שאול אבן דנאן הנ״ל ור׳ מימון אפלאלו. ר׳ וידאל הצרפתי לא חתום שם כי הנושא קשור לר׳ שמואל הצרפתי בן דודו והוא היה פסול להעיד עליו או לדונו.

בטרם יתמנה לדיין, החזיק ר׳ מנחם ישיבה שבה לימד. בין תלמידיו שומעי לקחו היו הרב יהודה ן׳ עטר ור׳ יעקב בן צור ואחרים, תלמידיו העריצוהו וחיבבוהו מאוד. ואת הוראותיו ומסורותיו קיבלו כתורה מסיני. לא השאיר אחריו חיבורים, להוציא תשובות אחדות שנמצאו בידי תלמידיו והעתיקום. יש כמה מכתבים בינו ובין ר׳ משה בן חמו, רבה של צפרו בעת ההיא; אך ר׳ יעב״ץ העיד שבא לידו שולחן ערוך קטן ללא מפה" וכל גיליונותיו מלאים הערות והגהות והוא של ר׳ מנחם, ובמיוחד על דיני טרפות. הוא חשב להעתיקם, אך כנראה תכנית זו לא יצאה לפועל ואין בידינו הגהות והערות אלו.

תעודה מספר 160- רבי דוד עובדיה ז"ל – קהלת צפרו

ב״ה

החכם השלם כמהר״ר משה אבן חמו נר״ו, אחר דשכ״ת – דרישת שלום כבוד תורתו –  שירבהו האי״ת – האל יתברך – ממעל ושלם הנחמדים מזהב ומפז מימון וישועה יפדם ויצלם ה׳ מכל שופ״ר – שטן ופגע רע –  למען שמו אכי״ר – אמן כן יהי רצון –  שמעתי יום ט״ב – תשעה באב –  יה״ל – יהפכו ה' לטובה –  שבר מינן היה כת״ר – כבוד תורת ו-  חושש במה ולא ידעתי באיזה דבר ומאד נבהלתי ואחז בשרי פלצות, ואתמול לעת ערב בבא אהובינו מימון בן אדהן לגמול חסד ולנחם לאהובינו כה״ר יעקב ן׳ דנאן נר״ו שמת לו בן בן שנה ועוד, וחיי למר ולבנוהי ולכל ישראל שבק שאלתי אותו אם שמע איזה דבר ואמר כי לא בא שום אדם אבל בע״ה כזב ושקר דבר המדבר והיום באו ממחנכם בני ברית ושאלתם היאך הוא הרב והיאך הם בניו נר״ו ואמרו לי אתם בטוב כן יד׳ וכן יהיה תמיד ושמחתי וששתי כעל כל הון ברוך ה׳, תמיד נשמע עליכם טוב אכי״ר.

שאלה ראובן קנה סחורה שמהגאוו״ז אטי׳׳ב – מן אגוז, תבלין –  בעיר טיטוואן יע״ה ושלחה לכאן לשמעון בינו ובינו ושמעון רצה לחלקה ולשלוח אותה לתאפילאלת יע״ה ר״ל חלקו, אם צריך לחלוק בפני ג הדיוטות או דילמא גם שהיא פירות הם שוים והרי הם כמו מעות יודיעני כת״ר דעתו הרחבה ואין להאריך כי אם בשלמיה דמר נאם מתאוה לראות פניך בטוב.

מנחם סירירו

לא נעלם מעכ״ת מ״ש הש״ע סי׳ קע״ו סי״ח בד״א שחלקו פירות אבל אם הם מעות שכולם מטבע אחד ושוים יש לו לחלק שלא בפני ב״ד ומניח חלק חבירו בב״ד ואם אין המעות שוים הרי הם כפירות ואין חולקים אותם אלא בב״ד… מ״ש בפ' אלו מציאות איסור ורב ספרא וגו׳ וכתב רש״י ז״ל פלג בסחורה… ע״כ נמ״ך. – נמצא כתוב.

למן שנת תל״ח חי ר׳ מנחם סרירו בשנות מלכותו הראשונות של מולאי סמאעיל. מבחינה ביטחונית המצב שונה לחלוטין לטובה, אך המצב החברתי בקהילה הורע משנת ת״ס, עם הטלת מס הכיכרות על קהילת פאס. הרבנים ובכללם ר׳ מנחם בשנת חייו האחרונה, הוציאו פסק דין להקל את עול המס מעל עניים. ונתנו פסקי דין במגמה זו.

ר׳ מנחם נפטר ביום כ״ג אדר ב שנת תס״א(1701), ובכך נסתיימה פעילותה של השלישייה הראשונה של חכמי משפחת סירירו. זוהי השלישייה הראשונה שהקנתה חזקה למשפחת סירירו בשררת הדיינות. כולם שימשו במאה השבע-עשרה מראשיתה ועד סופה. ר׳ שאול – החל פעילותו בבית הדין משנת שס״א (1601) עד תט״ו(1655); ר׳ עמנואל הראשון – עד תל״ה (1675); ור׳ מנחם עד תס״א (1701) ותקעו יתד נאמן בשררת הדיינות והרבנות. מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה.

תחילת המאה השמונה-עשרה הייתה קשה. אמנם אלה היו עדיין ימי מלכותו החזקה של מולאי סמאעל, אך הוא דרש מהיהודים מסים גדולים כדי לכסות את הוצאות מלחמתו בטורקים בשנים האלו (ולרכוש נשק מאירופה שהיה חשוב לו מאוד), והיהודים היו קבוצה מרוכזת שאפשר להכביד את היד עליה עוד ועוד.

ויכוחו של מוחמד עם יהודי מדינה בשאלה אם הוא נביא

מוחמד מציג את עצמו בפני היהודים כנביא המבשר להם על חידושים בדת, אבל הללו דוחים את בשורתו. לדעתם, ׳דתו׳ לא ניתנה משמים, לא ליהודים ולא לאומות העולם. הם דורשים ממנו שישתדל אצל אללה שיתגלה בפניהם ויודיעם, שמכאן ולהבא עליהם לשמוע בקול מוחמד:

״מדוע לא ידבר אלוקים עמנו, או יינתן לנו אות?״ 

מוחמד מתקומם כנגד חוצפתם:

״כדברים האלה דיברו גם אלה אשר היו לפניהם, לבותיהם דומים זה לזה״ (ב, קיח).

סורה 2 פסוק 118 :

وَقَالَ الَّذِينَ لاَ يَعْلَمُونَ لَوْلاَ يُكَلِّمُنَا اللّهُ أَوْ تَأْتِينَا آيَةٌ كَذَلِكَ قَالَ الَّذِينَ مِن قَبْلِهِم مِّثْلَ قَوْلِهِمْ تَشَابَهَتْ قُلُوبُهُمْ قَدْ بَيَّنَّا الآيَاتِ لِقَوْمٍ يُوقِنُونَ 118

אָמרו חסרי הדעת, מדוע לא ידבר אלהים עִמנו, או יינָתן לנו אות ? כדברים האלה אמרו גם אלה  אשר היו לפניהם. – הכוונה כאן, היהודים בזמן ישו, שלא האמינו לישו ותלמידיו – לבותיהם דומים זה לזה, ואולם אנו כבר ביארנו את האותות לאנשים הנכונים להשתכנע.

אבל היהודים בשלהם: עליו להוריד ספר או לוחות משמים, כשם שעשה משה בשעתו:

 ״בעלי הכתב מבקשים כי תוריד אליהם כתב מן השמים״.

הוא עונה שזה פשע לתבוע זאת, וכי אבותיהם של יהודי מדינה, אשר חיו בזמן משה,

היו גם כן חצופים כמותם, כשתבעו ממשה התגלות שמימית:

״ממשה שאלו דבר גדול מזה, באומרם: הראה לנו את אלוקים גלוי לעינינו״.

הוא מוסיף כי על דרישתם זו הוענשו אז בני ישראל משמים:

״אז הכתה בהם סופת ברקים, כי היו בני עוולה״(ד, קנג).

סורה 4, פסוק 153 :

يَسْأَلُكَ أَهْلُ الْكِتَابِ أَن تُنَزِّلَ عَلَيْهِمْ كِتَابًا مِّنَ السَّمَاء فَقَدْ سَأَلُواْ مُوسَى أَكْبَرَ مِن ذَلِكَ فَقَالُواْ أَرِنَا اللّهِ جَهْرَةً فَأَخَذَتْهُمُ الصَّاعِقَةُ بِظُلْمِهِمْ ثُمَّ اتَّخَذُواْ الْعِجْلَ مِن بَعْدِ مَا جَاءتْهُمُ الْبَيِّنَاتُ فَعَفَوْنَا عَن ذَلِكَ وَآتَيْنَا مُوسَى سُلْطَانًا مُّبِينًا 153

בעלי הספר מבקשים כי תוריד אליהם ספר מן השמים,- ספר כתוב כדוגמת התורה שקיבל משה, בניגוד לקוראן שנגלה בעל פה –  ממשה שאלו דבר גדול מזה, באומרם, הראה לנו את אלוהים גלוי לעינינו. אז בכתב בהם סופת ברקים על כי היו בני עוולה, אחר עשו את העגל, אף כי כבר ניתנו להם המופתים הנהירים, ומחלנו על כך, ונתנו למשה סמכות ברורה.  

אבל יהודי מדינה לא התפעלו מדבריו והתעקשו שיוכיח את טענתו:

״הם אמרו: לעולם [לא נאמין בך] עד אם תבקיע לנו מעיין מן הארץ, – כמו שעשה משה שמות יז ו ; במדבר כ, יא –  או עד אם יהיה לך גן עצי תמר וגפנים, ותבקיע מעיין מן הארץ, או עד אם תפיל עלינו את השמים פיסות פיסות כשם שטענת, או עד אם תביא את אלוקים והמלאכים לנגד עינינו, או עד אם יהיה לך בית זהב,  – כמו המשכן שהקים שמות מ – או עד אם תעלה השמימה. אך לא נאמין כי עלית עד אם תוריד לנו כתב – כמו שהוריד משה את הלוחות שמות לד, כט –  אשר נקרא בו ותוריד כתב ונקרא בו״.

המורה מצווה את מוחמד לענות להם, שהוא רק בשר ודם:

״אמור: ישתבח שם ריבוני! אינני אלא שליח בשר ודם״(יז, צ־צג).

אולם יהודי מדינה מסרבים להאמין שהוא נביא, כל עוד לא יוכיח את בשורתו ככל הנביאים:

״לא נאמין עד אם נקבל אשר קיבלו שליחי אלוקים״ (ו, קכד).

היהודים התחנכו לא להאמין במי שטוען שהוא נביא, כל זמן שלא נבחן היטב. לדעת היהדות הראיה על אמיתותו של נביא היא שכל דבריו מתקיימים:

״לא נפל מכל דבריו ארצה. וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא להשם״(שמואל א ג, כ-כא).

בשל עקשנותם מוכיחם מוחמד על חסרון אמונתם בנביאים ועל אכזריותם כלפיהם:

״האומרים: אלוקים ציווה עלינו כי לא נאמין לשום שליח, עד אם יציג לנו קורבן שייאכל באש.³⁰² אמור: נביאים אשר היו לפני כבר הציגו לכם אותות נהירים ואת [הקורבן] אשר אמרתם, ומדוע הרגתם אותם אם אמת דיברתם? אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הוכחשו דברי השליחים אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״_;״לא נותר להם אלא לצפות כי יבוא אלוקים עליהם בשכבת עננים  והמלאכים?״ (ג, קפג־קפד¡ ב, רי).

בתור ראיה על היותו שליח טוען מוחמד שאללה מספיק לעד:

״שלחנוך כשליח אל האנשים, ואין עד כאלוקים״(ד, עט).

תשובה זאת דומה לתשובה שהשיב ישו, בזמן שחכמי הפרושים תבעוהו להוכיח שהוא נביא:

״אני מעיד על עצמי, וגם אבי ששלחני מעיד עלי״(יוחנן ח, יז).