מורשת יהדות מרוקו

^{עתה איננו יודעים מה יהיה גורלם של שני היהודים הנותרים החפים מפשע, סחידו ומוכלוף, שעדיין נמצאים בכלא בסאפי, וחשודים בשיתוף פעולה עם שני האומללים שכבר הוצאו להורג. יש אומרים שגם שני אלה דינם מוות, לפי בקשתו של הוד מעלתו השר הספרדי. על פי השמועה הם טרם הוצאו להורג, בתקווה שמרוב עינויים יפלטו דברים שישמשו אמתלה להוצאתם להורג.}

בני המשפחה של יהודים אומללים אלה מסאפי (נשים, בנות, אחיות ועוד) תבעו לערוך משפט. הם הגיעו קרוב למסגד וצעקו בצעקה גדולה וקורעת לב: ׳חוק, חוק, ומשפט׳. לא רק שלא נענו, אלא גם שלח המושל אליהם חיילים. הם הכו אותם, הובילו אותם למעצר בבית הסוהר והזהירו אותם שאם יתמידו בדרישותיהם, יענו אותם כדי להשתיקם. כל זה אירע בנוכחותם של סגן קונסול ספרד והחיילים של שתי אניות מלחמה שהפליגו לעיר במיוחד כדי לקדם את העניין. אנו מפחדים מאוד, שמא בשל כל זאת יוצאו להורג אותם שני האומללים, שעדיין בכלא. על אחת כמה וכמה שנפוצה שמועה שהשלטונות מתכוונים להוציא להורג יהודי אחד בסאפי, ואת האחר במוגדור. ידיעה נוראה זו מגבירה את המרירות ואת הכאב, שאנו חשים בשל שתי הנפשות שכבר הוצאו להורג. אין אנו יכולים לשאת את מראה הדם השפוך של נשמות חפות מפשע מבני עמנו. אנו מצפים לחסד מאחינו שבאירופה. אין אנו מטילים ספק שהם בעלי השפעה רבה, ושהם דואגים תמיד בקנאות לאחיהם השרויים בצרה ובסכנה. הם ישאו ויתנו בכל כוחם וישתמשו בכל שירותיהם האדיבים כדי להציל את הנשמות ולגנות את הדם של אחיהם שנשפך בניגוד לחוק, כדי שלא יתחוללו בעתיד מקרים אכזריים ובלתי מוצדקים באחינו בני ישראל.

כמו שאתם יודעים, אין החוקים של המדינות המוסלמיות האלה מקובלים באירופה. בית משפט כאן אינו עושה משפטי צדק. היינו מעוניינים שבזכות השפעתכם יידון בעתיד כל עוול שייעשה לאחינו במרוקו, בהתערבות של נציג אחת המדינות במרוקו ובנוכחותו במשפט. אם ימליצו אותן המדינות לנציגיהן למסור את הסכמתן לכך, יהיה הדבר לנו לעזר רב ולהצלה לקהילות היהודיות במרוקו. אנו מתחננים ל׳הכול יכול׳ שיאריך את ימיכם, יעזור לכם, יגן על מעשיכם ויגדיל את כבודכם לטובת אחיכם בני ישראל ולשם הגנתם. לא נותר, אלא לברך אתכם בכבוד רב.

 עבדכם העני והנאמן

משה פארינטה נשיא ותומך

לפי המכתב מתברר שמשה פארינטה הכותב לא היה בקי בכל מה שנלווה למאורע.

רק לאחר שהובא הנאשם השני לטנג׳יר כדי להוציאו להורג, נודע לו על הפרשה.

נציגי קהילת סאפי סיפרו על המתרחש שם. מכתב דומה שכתוב בספרדית, שלח פארינטה לנציגי צרפת, איטליה, פורטוגל, בלגיה וארה״ב, ותרגומו לאנגלית מובא בתעודה:

משה פארינטה החל אחרי ראש השנה, ב־19 בספטמבר 1863, לדון במקרה המזעזע שאירע ביום ראשון ה־13 בספטמבר, ונמסרו פרטים על ההוצאות להורג. ההנהגה של טנג׳יר לא השלימה עם העובדה שהאירוע יעבור בשקט. היא חיפשה דרך לשתף יהודים באירופה. לכן פנתה לוועד שלוחי הקהילות בבריטניה, לכי׳׳ח ולהנהגת הקהילה בפריס.

הפעילות של ועד שלוחי הקהילות בלונדון

המכתב של פריאנטה הגיע למשה מונטיפיורי כששהה ברמסגייט בתקופת החגים, כמו שנמסר בישיבת ועד שלוחי הקהילות ב־8 באוקטובר 1863. דווח בישיבה שמונטיפיורי כבר התקשר למשרד החוץ, כמו שנתאר להלן. המזכיר קרא לפני הנוכחים את תרגום המכתב של פארינטה לאנגלית. ועוד דיווח על הצעדים שנוקטים קהילות יהודיות וקונסולים כדי לדחות את ביצוע גזר דין המוות, והביע תודה למונטיפיורי. בישיבה אף הוזכרה התערבותו של הברון ג׳יימס דה רוטשילד מפריס אצל ממשלת ספרד. עוד הוחלט בישיבה לדווח למשרד החוץ על האכזריות כלפי שני יהודים בתיטואן בשל הסתות של סגן הקונסול של ספרד נגדם.

תוכן הישיבה פורסם ב־דJC ב־16 באוקטובר, בתוספת הערת המערכת שהושמטו פרטים ממכתבו של פריאנטה ועל הצעדים שנוקט קונסול ספרד כדי להשיג את מבוקשו. המידע הגיע מיהודים שייתכן שמסרו מידע מגמתי, לכן שמעו את עדותו של נוצרי שחי במוגדור, כמו ששמע מאנשים שאינם נוגעים בדבר.

סירובו של הרב רפאל אנקווה להצטלם

רב רפאל אנקווה זצ״ל זכה לשלושה עיטורי כבוד מטעם הממשלה הצרפתית ובית המלוכה במרוקו. בשנת 1918 זכה לעיטור כבוד מידי מרשאל ליוטה, שהיה הנציב העליון של צרפת במרוקו, וזאת בגין פעליו המרובים למען יהודי מרוקו. לרגל אירוע חשוב זה היה עליו להצטלם, לשם פרסום האירוע. אך הרב אנקווה היה לו עקרון, שלא יצטלם מעולם ושדמותו לא תופיע בשום עיתון או בכל דברי פרסום אחרים מחמת האיסור לא תעשה לך כל תמונה. עוד הוסיף ואמר, כי יהיה מוכן לוותר על העיטור ובלבד שלא יצטלם. ראשי הקהילה אמרו לו כי הדבר הכרחי וסירובו להצטלם הוא פגיעה בכבוד המלכות. בסופו של דבר השתכנע והצטלם פעמיים. הודות לכך נשארה בידינו עד היום הזה דמות דיוקנו המופלאה והמרשימה, ובפרט בעבור אלה שלא זכו להכיר אותו בחייו.

דמות דיוקנו הונצחה אחר בך בידי הצייר דוד מויאל, ונמכרה במכירה פומבית בסך 5,000 שקלים. דמותו של הרב היתה כדמות מלאך, ומימי לא ראיתי כמוה בכל קהילות מרוקו. הוד והדר רב היו נסוכים על דמות מופלאה זו.

מעולם לא נראה בחוץ, רק כשהלך לבית הכנסת, עד אשר לימים בנה בית מפואר ובו גם בית-כנסת. בימי שני וחמישי, מונית היתה באה לקחת אותו לבית דין הרבני העליון שהוא עמד בראשו. כבר סיפרתי על כך. בעוברו ברחוב, כל בעלי החנויות היו יוצאים מחנויותיהם כדי לנשק את ידיו או את שולי מעילו העליון (אל-ברנוס). לעומת הגברים הנשים היו מציצות מפתח ביתן, פושטות את ידיהן כלפיו ומנשקות אותן, כראותן ספר תורה, בהערצתם אליו מצד אנשי השלטון המוסלמי והצרפתי לא ידעה גבול. כי ראו בו מנהיג רוחני לכל דבר. תמונתו שהופצה ברבים, היתה כעין קמיע והצלחה בכל בית. גם צייר צרפתי מפורסם ביקש לצייר את דיוקנו של הרב בצבעי שמן, אך הרב סירב לכך.

מנהג לוויה שלא היה ידוע לנו

בעלותנו ארצה בשנת 1948, וגרנו ביפו, התיידדנו מאד עם משפחתו של הרב משה לוי זצ״ל – רבה הראשי של בת-ים. בן עירנו, שעלה יחד עם משפחתו לא״י בשנת 1921, בהיותו עוד נער כבן שבע. ואני זוכר זאת היטב, בהיותי בגילו. אמי זהרה ז"ל נפטרה ביפו בליל שבת כב׳ בחשון תשי״ז (1956) ונקברה בקרית שאול. הרב לוי ומשפחתו  הטריחו את עצמם ובאו מבת-ים (ולא היה אז אוטובוס) להשתתף בהלוויה. בהוצאת הגופה מהבית קרה דבר או מנהג שמעולם לא שמעתי ולא ידעתי עליו. הרב משה לוי ז״ל אמר שרק הבנים שלה (היינו חמישה אחים) יוציאו הגופה מהבית, וכל אחד מהבנים יפשול את שרוולו השמאלי מהז׳קט שלו. וכך היה. מנהג זה לפי דבריו של הרב הוא מנהג הספרדים בירושלים. הוא הספיד אותה כראוי, ביודעו שהיא היתה אשה צדיקה וחסידה במרוקו. הוא השתתף אתנו בכל התפילות בביתנו ובכל אירועי האבל, כמנהג יהודי מרוקו.

יום אחד אמר לי בצנעה ״אתם יוצאי מרוקו, קוראים הכל בעל פה, מזמורי תהילים, אלפא-ביתא וכו', אנחנו חכמי ארץ ישראל לא התרגלנו לזה. יוצא מזה שרב בארץ ישראל אינו יכול לקרוא אתכם מה שאתם יודעים לקרוא בעל-פה וזה גורם לי למבוכה מסויימת״. מנהג הפשלת השרוול, לא שמעתי עליו מעולם, ואיני יודע מה מקורו. מה גם שהשתתפתי בבמה הלוויות של נפטרים בירושלים, ולא ראיתי מנהג זה באף הלוויה. הרב ענה לי שהפשלת השרוול היא כעין קריעה, פן לא יימצא איש בזמן הקבורה לעשות קריעה לאבלים והיא כעין לבישת שק, הלבשה לא רגילה, לאות אבל.

הסוד הכמוס של הרב יעקב אבוחצירה

כפי שסיפרתי לעיל, משפחתנו מוצאה היה מתאפילאלת, מקום מגוריו של הצדיק הנודע הרב יעקב אבוחצירה זצ״ל. הדוד שלי, שאיבד מאור עיניו בהיותו עוד ילד בן שלוש- ארבע, האמא שלו, ביודעה שאין מה לעשות איתו, הביאה אותו לר׳ יעקב אבוחצירה. הרב קיבל אותו ואף קבע שהוא יהיה בן בית, כבן מאומץ. הדוד שלי, על אף מומו, התגלה כתלמיד עילוי. מקום משכבו בלילות היה סמוך לחדרו הפרטי של הרב אבוחצירה. יום אחד הדוד שלי גילה שהרבי, על אף שהוא שוכב לבד בחדר מבודד, בבל לילה הוא שומע שהרב מדבר ולומד עם מישהו. יום אחד הדוד שלי העז ושאל את הרב ״הרי אני יודע שאתה שוכב לבד בחדרך, ואין איש אתך. אבל בכל זאת אני שומע כל לילה שאתה לומד או מדבר עם מישהו״.

הרב אומר לו ״תשתוק ואל תגלה דבר זה ברבים. כל לילה בא אלי אליהו הנביא ואנחנו לומדים ביחד. עכשיו שנודע לך הדבר, אני מתריע בך, אם תגלה סוד זה בהיותי עוד בחיים, אתה תמות. אך לאחר מותי, מותר יהיה לך לגלות הסוד ברבים״.

כך שמעתי מפי הדוד שלי, ר׳ דוד אדהאן, וכמובן שהוא גילה סוד זה ברבים רק לאחר פטירתו של הרב אבוחצירה.

מהות המנהג

תיקון ליל שבועות הינו הכינוי לסדר לימוד המיועד לערב ליל השבועות, הכולל קריאת התחלות וסיומים של פרקי התורה, הנמשכת כל הלילה. על פי המסורת קיימים שני טעמים לתיקון זה: האחד, גורס כי בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן התורה, ולכן משה רבנו היה צריך לעוררם, וכתיקון למעמד התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים לקבלת התורה.

פירוש אחר למנהג, הינו מלשון "התקנה", ולפיו התורה היא כּלה, ובמהלך לילה זה מתקינים לה "קישוטים", וזאת כאמור באמצעות לימוד פסוקים שונים.

מהכתוב בספר הזוהר עולה כי מנהג תיקון ליל שבועות היה נחגג עוד בזמנו של רבי שמעון בר יוחאי (מאה שנייה לספירה). אולם, מעבר לאמור בספר זה, לא נמצאו לנושא עדויות במקורות נוספים. יחד עם זאת, חוקרים שונים מעריכים שאפשר לומר במידה גבוהה של סבירות כי התיקון נחוג לראשונה בסלוניקי בחג השבועות של שנת רצ"ג (1533).

הערכה זו נתמכת באיגרת שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה הוא מתאר את ההחלטה לכנס את "החברים" ו"לנדד שינה מעינינו" כל הלילה כדי ללמוד בצוותא.

יש לציין, כי שלמה אלקבץ מתוודה באיגרת שלא הורשה לכתוב את כל מה שקרה בלילה זה, ולכן חלקים ממנה כתובים בצופן. כך לדוגמה, גיבור התיקון, יוסף קארו, אשר האמין שזכה במתת הנבואה, אינו נזכר בשמו אלא רק בכינוי "החסיד". בנוסף, פרטים מסוימים, כגון שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה.

במהלך לילה זה בקעה קולה של התורה/השכינה מפיו של יוסף קארו, ואף תבעה מחבורת המקובלים לעלות לארץ ישראל. בשעות הבוקר המוקדמות הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. במהלך השנים, הפך מנהגם של חבורת המקובלים מקהילת סלוניקי למנהגם של אנשי צפת, אשר הייתה באותם הימים מרכז רוחני לכל עם ישראל, וזאת למרות התיעוד הסתום שבאיגרת.

מר"ן יוסף קארו ונסיבות פרסום איגרת אלקבץ

יוסף קארו ("קארו" – יקר בספרדית) נולד בשנת 1488, ככל הנראה בעיר טולדו שבספרד. במהלך השנים עזבה משפחתו לפורטוגל, אולם לאחר שיהודי מדינה זו אולצו להתנצר, נמלט עם בני משפחתו לארצות שבשליטת האימפריה העות'מאנית.

תחילה התגוררה המשפחה במצרים, ולאחר מכן התיישבה בטורקיה. למדנותו ואישיותו הכריזמטית של יוסף קארו, משכו אליו את חכמי קהילת סלוניקי, שנחשבה בתקופה ההיא לעיר משגשגת בה התיישבו מקובלים רבים, אשר אחד מהם היה כאמור שלמה הלוי אלקבץ.

אלקבץ וקארו, ראו עצמם כבני דמותם של משה רבנו ואהרון הכהן, ואילו בני חבורת המקובלים שלהם היו בעיניהם כבני ישראל שיצאו ממצרים, כך שתיקון ליל השבועות שערכו בשנת 1533 העניק להם את האפשרות לשחזר את מעמד הר סיני ולתקן את מעמד קבלת התורה.

חודשים ספורים לאחר תיקון זה, פרצה מחלת דבר בה איבד יוסף קארו את אשתו ושלושה מילדיו. בתום שנת האבל הוא נישא בשנית ועקר עם אשתו השנייה לעיר קטנה בבולגריה, על גדות נהר הדנובה.

בעקבות אובדנו, החל מצבו של קארו להידרדר והוא אף היה על סף מוות. בשנת 1536 הגיע מסלוניקי שלמה הלוי אלקבץ להיפרד ממנו.

ביקור זה חולל נס – בשמחת תורה החל קארו להתאושש מהמשבר שפקד אותו, כאשר הדיבור השמיימי חזר לפקוד אותו ואף הפציר בו ובאלקבץ לקיים את שבועתם ולעלות לארץ ישראל. בעקבות התגלות זו, כתב אלקבץ את האיגרת האמורה אשר מתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כשלוש שנים לפני כן.

במהלך שנת 1536, ולאחר מסע של כעשרה ימים מנמל קונסטנטינופול, הגיעו יוסף קארו, שלמה אלקבץ ובני משפחותיהם לארץ ישראל, והשתקעו בצפת הסמוכה להר מירון, מקום קבורתם של ר' שמעון בר יוחאי ובנו, גיבורי ספר הזוהר.

לא ידוע האם ומי מבני חברות המקובלים שלהם עלו בעקבותיהם לארץ ישראל ומי נשארו בגולה, אך חוקרים רבים סבורים שעלייתם של קארו ואלקבץ הניחה את היסודות לתור הזהב של הקבלה בצפת.

ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו, לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום ". את רגשותיו ואת סיפור הדברים העלה על הכתב, ושלחם לשאלוניקי לחבריו.

בדרכו לארץ התעכב כשנתיים באדרינופולי, ובה חיבר את בפרו " ברית הלוי " וכך כותב החיד"א בספרו " בשם הגדולים ", בערכו " ועוד בא לידי " ברית הלוי " להרבה ז"ל כתב יד ובו פירוש ההגדה על דרך האמת, שחיבר לתלמידיו החכמים באנדרונופלא.

וקרה הספר " ברית הלוי " כי כרת את הברית עם חכמי אנדרפולא, ובו גם כן קונטרס מהקדמות נוראות בקבלה, ויראו ספר הברית הזה, ויזכרו ממנו שהיה נוסע לארץ ישראל, והיה לאות בינו לבינם ".

וכך כותב הוא בעצמו, בהקדמה : " על עיר גדולה לאלקים נהלני הקריה אדרי נפולי, שם הביאני ולחן בעיני השרים ותופשי התורה, גיבורי כוח עושי דבר ה' נתנני, הן כל אלה ראתה עיני מחסידותם וקדושתם וטוהר תורתם, נכספה וגם כלתה נפשי לאחותם ולהיות נמנה בחברותם דבקה נשפי….

ואכרתה עמם ברית עולם אם אשכח אהבתם תשכח ימיני, והיה כי רוח אל ישאני אל המקום אשר שם עיני ולבי, ואפרד מעליהם " במלים אלו הוא מביע את רגשות הפרידה שלו מבני הקהילה באדרינו פולי, הם מצביעים על יחסיו המיוחדים וגעגועיו אליהם. לארץ ישראל הגיע בשנת רצ"ו – 1536.

מול זקן לבוש לבן.

כאמור, לא לבד עלה, יחד עמו עלתה קבוצה מחבריו, והתיישבו יחד עמו בצפת, העיר שכבר היה בה ריכוז גדול של יהודים. יחד עם גיסו הרמ"ק – רבי משה קורדוברו, בעל אחותו, גיבשו את חבורת הלומדים והמקובלים בצפת.

חשובי התלמידים והחכמים התרכזו מסביב לרבי שלמה אלקבץ וגיסו רבי משה קורדוברו, ושקדו יחד, בייחוד בחכמת הקבלה ובתורת הנסתר.

אף שהיה הרב משה קורדוברו גיסו של רבי שלמה, החשיבו למורו ורבו, וכך כותב הוא בהקמתו לספרו " פרדס רימונים " : " ואשמע קול מדבר, עיר וקדיש מן שמיא נחית, מורי ורבי המקובל האלוקי החכם הרב שלמה אלקבץ הלוי נר"ו, ויבואני אל היכלי טירותיו, ויורני ויאמר לי בני יתמוך דברי לבך, הט אזנך ושמע דברי חכמים, ויציבו על דלתי החכמה והתבונה מתוק מדבש ונופת צופים, המהגים והמצפצפים בעמקי סתרי התורה.

מעשה רב

אהבת התורה ללא גבול.

הרב אסולים הי"ו

הרב אליהו אברז'ל שליט"א בצעירתו למד בישיבת פורת יוסף, אביו רצה שילמד מקצוע ואילו הרב ביקש ללמוד תורה אך אביו בשלו, בצער רב נרשם הרב לטכניון בחיפה. לאחר ששם את חפציו בפנימייה נסע משם לבית המרא דאתרא הרב יוסף משאש

זצ"ל, כפי שזכר ר' אליהו בכל ספרי הרב משאש מופיעה הכתובת, רחוב החלוץ 14 , הרב דופק בדלת בהתרגשות לראות לראשונה פנים בפנים את הרב משאש לפתע נפתחה הדלת והנה כבוד הרב משאש מופיע מולו ושואל את ר"א לשמו והיכן הוא גר? וכו', סיפר

ר"א לרב משאש שבה ללמוד לימודי חול בטכניון בגזרת אביו, אמר הרב אני בצעירותי בקושי היה לי ספרים ללמוד, אתה יש לך אהבת תורה תחזור ללימודך בישיבה ותגיד לאביך שכך פסקתי וכך הוה ואז סיפר הרב משאש את המעשה הבא. רבי יוסף היה לומד מדי חג את המסכת בש"ס העוסקת מענינא דיומא, מאחר ששנים כך נהג בקודש החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה אחר מאמץ רב עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת, הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חניות לספרי קודש, כדי לקנות ספרים שאוליי יעזרו לו בפיטרון הסוגיה הקשה, )מרחק הנסיעה ממכנאס לקזבלנקה הוא 300 קילומטר(, אחר שהגיע הרב לעיר נכנס לחנות, המוכר רואה רב הדור פנים ומציע לו את עזרתו, איזה ספר כבוד

הרב מחפש? עונה הרב האם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור? שמע המוכר את הנדרש ועונה, מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו, הרב הודה למוכר ועבר מחנות לחנות, שש חנויות במספר ולא מצא את מבוקשו, משם שם

הרב פעמיו אל עבר בית המדרש ושם פגש אחד מחכמי העיר ששאלו, במה זכינו שהרב הגיע לעירנו? סיפר הרב שמחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר, יעץ אותו רב לרב משאש, בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנג'יר ושם יש חכם מפורסם

סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג'ו זצוק"ל, כל שדר"י ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב ספרי קודש מארץ ישראל וכידוע שלרב יש ספריה ענפה אולי כבודו ימצא אצלו את מבוקשו, הרב משאש נסע מקזבלנקה חצי יום לטנג'יר, נכנס

הוא לחדרו של ר' מרדכי, שאל ר"מ ברצונו של האורח, ביקש הרב משאש האם יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור? ענה הרב קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש מנהג חכמי המערב שמקיימים את הפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכך מעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים, קרא הרב לשמש וביקש מהרב, כבודו יתלווה עימו בלימודו בספר, עיין הרב בספר והנה ראה שמפרשי הירושלמי עומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה, צהלה עלתה על פניו של הרב, הודה הרב לרבי מרדכי בן ג'ו רב

העיר ונפרד לשלום. משם הרב נסע לעיר קזבלנקה והתעכב זמן מה, שם פגש הרב אחד מגברי העיר ששאלו, כבודו מה עושה בעירנו? סיפר הרב על מבוקשו, אמר לו הגביר כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי אני אתן את הסט חינם אין כסף לרב ביודעי

שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון, שאל הרב מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי? סיפר הנגיד שנפטר הרב בן ג'ו רב העיר טנג'יר, וקנה מידי היורשים את כל הספרייה, והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף

משאש את סט התלמוד הירושלמי, נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנג'יר הגיע לידי היורשים, קבלו את השטר אך נענה בשלילה, יש לנו מנהג שלא מוצאים דבר מבית המנוח עד תום שנה, נפרד הרב מהם וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס, לאחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה שוב פעם, וכל זה בגלל אהבתו לתורה, לימים הוזמן הרב יוסף משאש לשכונת בקעה שבה מכהן הרב אליהו אברז'ל כרב השכונה, ניגש הרב אברז'ל לרב משאש ואמר לו, בזכות כבודו הגיעני עד הלום..

חג השבועות

מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון

״וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים״ (שמות, לד, כב)

הכתובה בין ישראל לתורה

חודש סיון

חג השבועות הוא חג מתן תורה, חל בשישה בסיון והוא גם השני לשלושת הרגלים ושני לחג הפסח בסדר חגים וזמנים. מקור השם סיון במלה האשורית ״סיונו״ שלפי ההשערה, פירושה: להט השמש. בחודש סיון, קציר החיטים בעיצומו. גם בלוח החקלאי העתיק שחלק ממנו נמצא בתל־גזר (ע״י רמלה) שייך סיון לחודש הקציר, ומגילת רות שאותה אנו קוראים בשבועות, מספרת גם היא על זמן קציר חיטים. חודש סיון, מזלו־תאומים, רמז למשה ואהרן שעל ידם ניתנה התורה לעם ישראל .

שמות לחג השבועות

יום ב׳ בסיון נקרא ״יום המיוחס״ לפי שעומד בין ראש חודש ובין שלושת ימי ההגבלה, שכן ביום זה חל תמיד יום הכיפורים הבא  זאת בנוסף לשמות הרבים שבהם זכה חג השבועות: חג הביכורים, חג ביכורי קציר חיטים, חג הטנא, חג־העצרת, רגל, חגא דשבועיא (מנחות סה־עא) וחג החמישים על שום שחל חמישים יום לאחר יום ראשון של פסח. מאחר וחג זה זכה לשמות וכינויים רבים  בקרב כל שבטי ישראל, הוא גם משופע ועשיר במנהגים רבים.

הערת המחבר : בקרב יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטאן, חג השבועות נקרא ״מועד גול״־חג השושנים או הוורדים. אצל יהודי כורדיסטאן, הוא נקרא: ״עיד א־זייארא״ (חג העלייה לרגל). יהודי תימן מכנים את ליל שבועות, בשם ״לילת אלקדר״ (ליל הגבורה) או ״ליל הערכין״. הוא גם נקרא אצלם, ״לילת לקראייא״, כמו יהודי מרוקו. יהודי חלב שבסוריה קוראים לחג זה ״עיד אל־ ענצרא״. יהודי עדן מכנים אותו בשם ״א־נרגיל״ (אגוזי הודו). ראה על־כך: במערכה גליון 12, עמי 11 וכן גליון 185, עמי 13 _; אלמאליח, מנהגי חג שבועות: יהודי תוניסיה קוראים לליל חג השבועות ״ליל מביתא״ ליל שמורים או ״ליל משמרה״; ראה: ספר החג והמועד, עמי 315, שבועות בתימן מאת יוסף קאפח.

שבת כלה

השבת שלפני חג השבועות נקראת שבת כלה, משום שהתורה שהיא בבחינת ״כלה״ הרומזת לעם ישראל שהוא ״החתן״ המיוחד והנעלה היוצא לקראת כלתו ובחירת לבו־התורה.

הרבנים נוהגים לדרוש בשבת זו בבתי־הכנסת, כמו שעושים בשבת הגדול ובשבת שובה. על־כן משוררינו חיברו כמה פיוטים לכבוד החתונה של התורה ההדורה. גם כתובה חוברה לכבוד החתן והכלה ונקראת ברוב עם ועדה בבית הכנסת, בשעת הוצאת ספרי התורה ביום החג. אחרי קריאת הכתובה יוצאים כל המתפללים בשירה וריקודים כמו ביום שמחת תורה:

ירד אל חי על הר סיני,

נתן תורה להמוני,

עלה משה לשמים,

הביא לוחות שתיים,

כבד אביך ואמך,

ולמען ייטב לך,

לאמר אנכי ה׳,

ביום שאמר אנכי:

בלי לחם ובלי מים,

שמתחילים באנכי:

למען יאריכון ימיך,

כי כן ציוה באנכי:

הטוב שבחגים

חג השבועות הוא החג החביב מבין שלושת הרגלים, כי הוא נופל בימי הירק והפרחים, ובראשית פירות האילנות.

הוא גם החג הטוב שבחגים, משום שהאדם אינו מוגבל בו כמו ביתר שני החגים פסח וסוכות. האדם יכול לאכול כל מה שתאווה נפשו, וגם לאכול בכל מקום שירצה. לא כן בפסח, אף על־פי שהוא נופל בחודש אביב וגם זמן חרותנו, אבל האדם מוגבל בו, אינו יכול לאכול מה שתאווה נפשו, בגלל החמץ־ ״כל חמץ לא יאכל בו״. אותו הדין גם לגבי חג הסוכות, אמנם הוא חג יפה ונעים, יש בו אסיף הפירות, ארבעת המינים, שמחת תורה ועוד שורה של מאורעות וטכסים, אך הוא גם־כן מוגבל, ואין אנו יכולים לשבת לאכול בכל מקום, כי אם בסוכה, לכן זאת הסיבה שאוירתו של חג השבועות אופפת את היהודי בעולם, לא רק בבית־הכנסת בלבד, אלא גם בבית וברחוב.

אחד המנהגים שנהוג בבית, בחוג המשפחה, הוא ״חתונת הקלף או הכתב״ ובהגה המוגרבית הוא נקרא " אל ערוס דל כתאייב " , עליו כבר סופר. מנהג נוסף שנהוג בבית, הוא תיקון ליל שבועות .