צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי- ר' דוד הלוי דראע
לי קרה מקרה. כאשר התינוק נעצר ברחם אשתי אמרו לי שיש ׳טאלב׳ אחד שיודע לכתוב. זה היה גרמני. חמישים ושש שנה היה בתאפילאלת. הוא היה מתחזה לערבי. היה משרת את המוסלמים כחזן והיה כותב. בא מוסלמי ואמר לי שישנו טאלב היודע לכתוב לאשתי והיא תלד תיכף ומיד. הזמנתי אותו. סיכמנו שאני אתן לו אלפיים ריאל. ביום השלישי שאל אותי אם יש לי יין. אני ראיתי את עיניו הכחולות. בשם אלוהים ובאבא הקדוש ר׳ דוד דראע הלוי. הוא תמיד מקדים תרופה למכה. עניתי לו שיש לי יין. אמר לי שלא אתן לו כסף ושרק אתן לו יין במשך חודש ימים בהם יסתובב. הוא ביקש לאכול אתי ארוחת צהריים ואגיש לו בקבוק יין כל יום. והוא הבטיח שאשתי תלד. כך היה. בשבוע השלישי התחיל לשאול אותי כמה ימים אני נמצא במקום, מה אני עושה, מה דעתי על הקאייד. אני הבנתי אותו שהוא מרגל. ביום רביעי הלכתי למושל גוטייא. מסרתי לו שיש אצלי מרגל. סיפרתי לו שהבאתי יין מדמנאת. ביום רביעי היינו אוכלים ארוחת צהריים ושני שוטרים הגיעו ועצרו אותו.
רבי דוד הלוי דראע עליו השלום. לא פשוט שפתאום נודע שמו ברבים. אף אחד לא ידע עליו שם במשך חמש מאות שנה. הוא מתאמגרות. שם הלך לאסוף נדבות. בתאמגרות, זה היה נמצא במדבר בכיוון סודאן. היתה לו ישיבה. הלך לאסוף נדבות. בא מסביליה והגיע למקום בו הוא קבור עכשיו. היה בתאמגרות, שם ביטל אלוהים גזירה על היהודים. מספרים שם על מקום בשם עשרה בתוך קבר אחד. היתה גזירה, כאשר החליטו הערבים להיכנס לשכונת היהודים ולהרוג אותם. הרב של המקום, עליו השלום, התחבא עד שמלאך מהשמים העלה אותו והם נשארו תשעה. אמר להם: הנה כלי זין. וזה היה בערב שבת. והיה להם עבד שלהם. אמר להם: שמעו, הורידו דלי לבאר. אם הדלי יהיה מלא דם, קיראו שמע וליבשו את התכריכים האלה. ירדו להם עשרה תכריכים מן השמים. וגם העבד שלהם, הוסיף, יזכה עמכם. ואם הדלי יעלה מלא מים, התחילו להכות. הורידו את הדלי בפעם הראשונה, עלה מלא דם. גם בפעם השנייה והשלישית. אז נכנס האויב וטבח את כולם. הלכו לחפור כדי לקבור אותם. מה עשה אותו עבדו קוראים לתאמגרות עשרה בקבר אחד. אף אחד לא יכול להיכנס לשמה. אני ניסיתי. הגעתי עד דראע ולא יכולתי להמשיך כי אני אוהב לבקר בכל המקומות הקדושים. כאשר התקרבתי שלושה ק״מ מהמקום פתאום עלתה להבה, סופת חול ואבנים, כמו שסיפרו לי. חזרתי. אותו עבד היה קובר עשרה בכל קבר ובקבר האחרון כאשר ראה שהאויב בא, קבר את עצמו. וכל הקברות נגנזו והעבד עלה השמימה איתם. עליהם השלום. בא ר׳ דראע הלוי לדראע כדי לחולל ניסים ליהודי דראע. הם היו גרים באיית אל כאתיב. היו הרבה. היה שבט ערבי בשם איית אל עללא. כל שנתיים שלוש היו המוסלמים באים לשדוד את היהודים. יהודי אחד אמר בלבו: על אותו דקל אני תמיד רואה שתי יונים, כי באותו זמן לא ראו את מצבת קבורתו של הקדוש עליו השלום. ראו רק דקל. ראה היהודי שתי יונים. אמר בלבו שבוודאי יש משהו כאן. המוסלמים באו פעם לאותו רב ואמרו: רבי, בעוד חודשיים יבוא האויב לשדוד אותנו. ענה: אתם לכו להשתטח על קבר הקדוש שלכם ואני חושב שיש קדוש מתחת לדקל הזה, אני אלך להשתטח שם. כך היה. כאשר התחיל לקרוא תהילים, פתאום עמד לפניו הקדוש, אמר לו: אני ר׳ דוד הלוי בן ר׳ שמואל הלוי. באתי מתאמגרות וזה חמישים שנה שאני קבור כאן, ואף אחד לא יודע. אני מבקש ממך שתמסור עלי ליהודי דמנאת. ספר להם עלי והנה הנס שאני הולך לעשות למענכם. האויב מתכונן לשדוד בעוד שלושה ימים ואני אציל אתכם. הביאו הזקנים המוסלמים שור. שחטו אותו על קבר הקדוש. על ר׳ דוד דראע הלוי. ושור אחד שחטו על סידי בראיים בו עלי. לאחר שלושה ימים הגיע האויב. הרימו את עיניהם וראו שני סוסים. ר׳ דוד הלוי רוכב על סוס אחד ואיתו עבד וזה השני לא ידעו אם זה רב או לא, רוכב גם הוא על סוס. נתן את המקל שלו, ופתאום כל האבנים של המקום התגלגלו על האויב. מאז ידעו עליו היהודים וזה לפני הרבה שנים עד שעלתה על מצבתו שכבת אדמה בת שמונה מטר.
רבי דוד דראע הלוי, עליו השלום. אני זוכר פעם היה אחד בשם יצחק אלעאנקרי. היהודי הזה היה עיוור, מסכן. הוא היה מנטיפה. הוא היה עיוור, צולע, מצורע. קיבל את כל המומים שיש בעולם. המסכן. אחד יעץ למשפחה שיש רב גדול עליו השלום, קבור בדראע. קחו אותו לשם. אם לא יהיה בריא שמה אז אין לו לחולה שום תקוה. לקחו אותו בני משפחתו לשם. קשרו לו את רגליו וידיו. שמו אותו תחת הדקל. הדקל הזה, כמה שאנשים מביאים נרות ומדליקים, זהו כמו שאתה שופך עליו מים. הדקל מתחיל להיות ירוק, ישתבח שמו לעד. טונות של נרות, כאילו שאתה נותן לו מים. אני חוזר לעניין שלנו. היהודי הזה, כל אחד היה בוכה ואומר: ר׳ דוד הלוי, למענך ולמען ה׳ שבשמים, תרחם עליו. תבקש שבזכותך שישלחו לו רפואה שלמה מהשמים. למחרת זה שהיה צולע, היה הולך ברגל. והעיניים נפקחו לו. אמרו לו: מה זה? ענה שזה כך וכך. מאותו יום, מי שלא ראה את שמחת החיים שלו. אנשים התחילו לשתות ולהשתכר. העניים היו שמחים. כל אשה אומרת: יא סידי, למען אלוהים, למען התורה שלך. אני עקרה, אין ילד, ובאותו לילה כשיוצאת מהצדיק עליו השלום כבר מתחילה להיות בהריון. והאנשים, מי שהיה חס וחלילה צולע ומי שהיה הולך לרבי בלי זריקות, היה מתפלל והקב״ה היה שולח לו רפואה שלמה. עוד סיפור על אלעאנקרי הזה. כשהיה נכנס לחדר, לקדוש, כולם היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות. היה אוכל ושותה.
מקבל כל מה שרוצה. אתה לא יכול לסרב לו. הוא נהג לשתות הרבה ולא קורה לו כלום, בלי עין הרע. עליו השלום. הבן-אדם הזה, הקדוש נתן לו כוח גדול. אנשים היו מכבדים אותו. אומרים למען הצדיק שריפא אותו. אין מה לדבר, נותנים לו מתנות , בגדים, כסף. רק שייכנס. בסוף הכינו לו בחורה. התחתן איתה. בחורה מר׳ דוד דראע הלוי. נולד לו בן. קראו לו בשם דוד, על שם ר׳ דוד דראע הלוי. הרבה עשו למען הילד. היו מחבבים את הילד כמו את האב. נתנו לו כל מה שרצה. אוכל שותה והכל. עליו השלום. היהודי הזה אלעאנקרי. אף פעם לא חזר לנטיפה, הוא גר בצדיק. הכל שמה — בנו היה איתו. כאשר הבן הגיע לגיל שש, הוא התחיל לשבת ליד הקבר של הרב עליו השלום. האנשים התחילו גם לכבד את הילד. אף פעם לא יצא מאיזור הקדוש ואם יצא חזר מיד. הקדוש הזה קראו לו מול אג׳באל אלכדאר והיו אומרים: ׳ואחד ג׳באל פחכאמת אלגלאוי / פיה ואחד סביב תאי אידאוי / וישמו ר׳ דוד דראע הלוי׳ (התרגום: יש הר במחוז של אל גלאוי / שם יש רופא המרפא / ושמו ר׳ דוד דראע הלוי).
Anidjar-Anfaoui-Angel-Annabi-Annakab
ANFAOUI
Nom patronymique arabo-berbère indicatif, comme la majorité des noms se terminant en I, d'une origine: ethnique de l'ancienne ville d'Anfa sur la côte atlantique du Maroc, fondée par les Phéniciens et occupée ensuite par les Romains. La ville devait son nom à sa situation au sommet d'une colline (anfa signifie en berbère, colline) dominant la côte. La ville fut totalement détruite par un tremblement de terre au XVIIIème siècle. Elle fut reconstruite au début de la seconde moitié du siècle par le sultan Sidi Mohammed dans le cadre de sa politique d'ouverture au commerce avec l'Europe. Sa forteresse blanche au sommet de la colline, visible de très loin en pleine mer, lui avait valu chez les marins espagnols, le surnom de casa blanca, la maison blanche, qui a donné son nom à la grande metropole marocaine: Casablanca. Intégrée dans la ville métropole, Anfa est aujourd'hui le quartier le plus chic et le plus verdoyant de Casablanca. Le nom figure sur la liste Toledano des patronymes les plus usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, le nom qui n'était porté qu'au Maroc, semble avoir disparu, à preuve que, comme les civilisations, les noms sont mortels.
DINAR et MOCHE: Notables de Fès, ils figurent parmi les signataires de la Takana des Tochabim de 1550
ANGEL
Nom patronymique d'origine espagnole, l'ange, particulièrement répandu dans les communautes sépharades des Balkans, de la Bulgarie à la Turquie. Autre orthographe:Engel Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie
ANNABI
Nom patronymique d'origine arabe, ethnique de la ville de Bône en Algérie, qui abrita dans le passé une importante communauté juive, célèbre pour son sefer Torah miraculusement récupéré de la mer, la Ghriba de Bône. La tradition rapporte que tous les les essais Musulmans et des Chrétiens pour récupérer une épave ayant échoué, les Juifs s'y essayerent et réussirent. Ils découvrirent alors un Sefer Torah attaché à des planches qui avait ete sans doute jeté à la mer au moment de l'expulsion d'Espagne. Le Sefer Torah fut porte en grande pompe à la synagogue, qui porta désormais le nom de la Ghriba, l'isolée. La communaute de Bône s'est toujours distinguée jusqu'au vingtième siècle parle ferveur de sa vie religieuse. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie
ANNAKAB
Nom patronymique d'origine arabe indicatif d'un métier: le ferblantier – textuellement le faiseur de trous – artisanat typiquement juif dans l'ancien Maghreb. Autres orthographes: Nakab. Annaquab, Ennaquab. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc (Meknès, Fès).
RABBI MESSOD: ANNAKAB
Rabbin à Meknès à la fin du XVIIIème siècle. In des signataires d'une question de la Halakha adressee par la communaute de Meknes aux rabbins de Fes en 1728
Rabbi David ANNAKAB
Rabbin a Meknes au debut du XVIIIeme siecle
DAVID ANNAKAB
Musicien et chanteur de musique de populaire marocaine à Jérusalem, natif de Meknes où il s'était acquis une grande celebrite avant sa alya en Israel
ANIDJAR
Nom patronymique d'origine hébraïco-arabe, indicatif d'un métier: le menuisier, le charpentier, porté chez les Juifs et les Musulmans. Cet appelatif est très ancien, déjà porte du temps du Talmud, les grands maîtres aimant se donner le nom de leur artisanat, sous forme araméenne de Naggara. C'est sous cette forme qu'il est resté dans les communautes orientales, illustré par le plus grand poète hébraïque après l'expulsion d'Espagne: rabbi Israël Nagara qui vécut en Terre Sainte et en Syrie au XVIIème siècle, contemporain et ami de rabbi Abraham Azoulay de Fès. Le nom est attesté au Maroc au Xllème siècle el un grand nombre des membres de cette famille s'installèrent ensuite en Espagne, dans les Baléares, dans l'ile de Majorque, fuyant les persécutions des Almohades. A la suite des persécutions de 1391, qui frappèrent particulièrement les îles Baléares, les survivants trouvèrent refuge principalement en Algérie et en Tunisie. Autres formes: Nizard, Najjar. Nadjar (voir Nadjar). Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tanger. Tétouan, El Ksar, Arzila, Meknès ), en Algérie et en Tunisie.
- MORDEKH Y :
Célèbre rabbin de Majorque qui trouva refuge en Tunisie au cours des persécutions de 1391. N'y trouvant pas de centre d'études, il se résigna à revenir aux Baléares où avait subsisté une importante communauté très pieuse. Mais de nouvelles persécutions s'abattirent sur la communauté en 1435, et il fut contraint de se convertir de façade pour avoir la vie sauve. A la première occasion, il s'enfuit de l'ile or revenir ouvertemnet au judaisme a Alger
MOSES:
Cheikh de la communauté de Tanger à la fm du siècle dernier. Il fut élu au Comité de la Communauté, la Junta, au cours des premières élections au suffrage universel, organisées dans la capitale diplomatique en 1891.
REUBEN:
Président de la communauté d'Arzila, dans le nord du Maroc, dans les années soixante.
תיקון ליל שבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
תיקון ליל שבועות
הכתובה בין ישראל לתורה
רווחת אמונה בעם ״שבכל שנה ושנה חייב היהודי לראות את עצמו כאילו הוא קיבל את התורה מהר סיני, על־כן, רוב האנשים נהגו לטבול במקווה טהרה ללבוש בגדים לבנים, לאכול את סעודת החג וללכת מיד ״אל־לקראייא״(ללימוד). בליל זה, נהוג להיות נעורים כל הלילה ולעסוק בתורה, כפי שמעיד על כך הזוהר (פרשת אמור) ״חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי לליא והוו לעאן באורייתא״ (החסידים הראשונים לא היו נמים בלילה הזה והיו עוסקים בתורה), לכן הוא נקרא בפי יהודי מרוקו, לילד לילת אלקראייא די שבועות – לאמר-ליל הלימוד של שבועות, או ליל תיקון שבועות. יש גם סידור מיוחד לכך, בשם קריאי מועד, בו מרוכזים: לימוד ליל שביעי של פסח, ליל שבועות וליל הושענה רבא.
כאמור, אחר סעודת ליל החג, מתכנסים בבתים, בעלי אסופות וסתם עמך ועורכים שם את התיקון (הלימוד). בעלי־בתים שנהגו לערוך את התיקון בבתיהם, היו בדרך־כלל אנשים אמידים וממשפחות מכובדות ורובם היו בעלי בתי־כנסיות, הם הזמינו את מתפללי בית־הכנסת שלהם, ובני משפחותיהם.
הלומדים, זקנים וצעירים, עוברים על כל פרשות התורה, תחילה וסוף של כל פרשה, קיצור ספרי הנביאים והכתובים, סדר תרי״ג מצוות ובחצות הלילה, קוראים קריאת שמע בכוונה, טועמים משהו מהמזונות שהונחו על השולחן, לוגמים גם מעט קפה או תה, ומיד אחר־כך, עוברים לתורת הנסתר, וקוראים את האדרא רבא. הזקנים הרגילים בלימוד הזוהר היו נראים כשקועים במעמקי ״הקבלה״ ובמיוחד הזקנים יוצאי הרי האטלאס, שהיו ברובם ״אנשי רזין׳ ושיננו ממש את הזוהר בעל־פה.
גם חלקן של הנשים לא נגרע בלילה זה והן מגישות תה, קפה מגדנות ופירות וכל מיני תקרובת ללומדים במשך הלימוד, שייטיבו את ליבם. לאחר הלימוד, נערכת סעודה קלה, לכבוד התנא ר׳שמעון בר־יוחאי, אליו מייחסים את ספר הזוהר, שאותו קוראים במיוחד בערב זה.
בבתים שבהם התקיים ״תיקון ליל שבועות״, בעלת־הבית שלחה בבוקר לקרובי המשפחה שלא באו ללימוד, קומקום תה ושני כעכים גדולים (מאפה ביתי), כדי שיטעמו גם הם מסעודת מצווה הקרוייה בפי־כל – סעודה דל קרייא – (סעודת הלימוד).
במכנאס, כמה בעלי־בתים נהגו לערוך ״תיקון ליל שבועות ״ גם בליל השני של החג. בלימוד הזה, נהגו כמה יראים ידועים בעיר, לבוא ללמוד שנית כל הלילה. ״תיקון ליל שני״ של שבועות, היו רגילים לערוך אותו בביתו של יהודי זקן, מאוד מוכר כירא שמים בעיר בשם יצחק בוטבול ז״ל. גם בלילות שישי, איש זה היה עורך תיקון לימודים בביתו (תיקון כרת).
יהודי מרוקו לא יוותרו כלל על הלימוד של ליל שבועות. גם ילדיהם הקטנים יקחו אותם עימהם ללימוד, כי יודעים הם ״שמי שלא ישן בלילה זה ועוסק בתורה, מובטח לו שישלים את שנתו ולא יארע לו כל נזק״(מגן אברהם).
בסיום הלימוד, פוצחים כל המשתתפים בפזמון נאה ומרגש, כאשר בעל־ הבית מוזג לכל אחד ואחד:
מלכא שלים הורמו דעושנין, שליט בעיל ותחותרעו דידיה,
הדיוך עביד לסגי מטול חסדי, זיווי נהירין לון בבוצינין,
כל עלמין אחסין בתיקונין, ומשגחין כולהו ליחודיה,
תדיר זריזין על קיימוהי, זאעין ודחלין מן קדמוהי.
לאחר אמירת הפזמון ולגימת הכוסית לכבוד התנא מחבר הזוהר, פוצחים כל הנוכחים בשירה אדירה, בפזמון:
ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך,
ירוץ עבדן במו אייל, ישתחוה אל מול הדרך,
בי יערב לו ידידותך.
ואחריו הפיוט ״בר־יוחאי״