עולים במשורה- אבי פיקאר- דימוים של יהודי צפון אפריקה

אישיות אחרת בעלת גישה משלבת הייתה דוד בן־גוריון. בשל מרכזיותו, לא רק בקבלת החלטות אלא גם בעיצובה של החברה הישראלית, חשוב להרחיב על יחסו ליהודי ארצות האסלאם בכלל וליהודי צפון אפריקה בפרט. רבות הן התבטאויותיו המביעות רצון לקלוט, לקבל ולקרב את יהודי ארצות האסלאם.

הערת המחבר :   צור, קהילה קרועה, עמי 240; מאיר־גליצנשטיין, ממזרח אירופה, עמי 34. הדברים בולטים אם משווים את עמדת בן־גוריון לעמדתם של אישים משפיעים אחרים מקרב חברי הממשלה והנהלת הסוכנות, כמו למשל לוי אשכול ונחום גולדמן, שהיו בעלי עמדה עקיבה ומסתייגת מיהודי ארצות האסלאם ומיהודי מרוקו בפרט.

מצד אחר ידוע שבן־גוריון הסתייג מקבוצות עולים רבות. הניב המפורסם שטבע, ׳אבק אדם׳, נאמר לא רק על ׳יוצאי ארצות חשוכות, נידחות, מדוכאות ועשוקות׳, שהן ארצות תחת שלטון קולוניאלי, אלא גם על ניצולי מחנות ההשמדה הנאציים. אולם גם אצל בן־גוריון היה סדר היררכי של הגלויות והסתייגותו מיוצאי ארצות האסלאם הייתה חריפה יותר מהסתייגותו מיוצאי מזרח אירופה. הוא גרס שאפשרויות החינוך שהיו ליהודי אירופה היו טובות מאלו שהיו לרוב יהודי ארצות האסלאם והן שיצרו את ההבדלים בין אלה לאלה.

 את הקשיים בקליטת העלייה ההמונית הוא הסביר בכך ש׳הטילה עליית יהודי המזרח (בשנים 1953-1948) על המדינה הצעירה משימות תרבותיות וחברתיות יחידות במינן ש״הישוב״ לא נתנסה בהן בממדים כאלה׳. זה לא היה יחסו לכל עולי העלייה ההמונית. על העלייה ממזרח אירופה באותן שנים הוא כתב: ׳בעלייה זו לא היה הבדל חברתי ותרבותי ניכר מהעליות שלפני הקמת המדינה׳. באותו מאמר תיאר בן־גוריון את יהודי ארצות האסלאם במונחים של הסדר הקולוניאלי, הווה אומר הוא תרגם את היחסים ההיררכיים בין אירופה לבין ארצות אסיה ואפריקה ליחסים היררכיים בין יהודי אירופה ליהודי אסיה ואפריקה. אמנם הנחת היסוד שלו הייתה ש׳אין כל שבט – אם נציין בשם זה מרכז יהודי גיאוגרפי מסוים – נופל מחברו או עולה עליו ביכולתו התרבותית ובתכונותיו היסודיות׳. אולם בהמשך הוא סייג קביעה זו באמרו ש׳במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות, בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי.

במאות השנים האחרונות עמדה יהדות אירופה בראש העם, גם מבחינת הכמות וגם מבחינת האיכות. יהדות אירופה משמעה בעיקר יהדות מזרח אירופה׳. בהתייחסות ספציפית ליהודי צפון אפריקה הסביר בן־גוריון את הצורך בקליטת עולים ממרוקו במסגרת גדודי עבודה שכן ׳הבחורים האלה עולי צפון אפריקה ומרוקו, אם כי הם פראי אדם אבל הם אוהבים שמעבידים אותם בפרך, כי הם מרגישים שמשהו ניתן להם והם משמשים גורם׳.

העמדה המסתייגת, פרי המורשת הקולוניאלית, לא הייתה אפוא זרה לחלוטין גם לאישים כבן־גוריון ורפאל. בנובמבר 1951, כשנידונה תכנית הסלקציה בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום, תמכו גם בעלי הגישה המשלבת במדיניות העלייה הסלקטיבית.

קובעי מדיניות בממשלה, בהנהלת הסוכנות ובמנגנון הציבורי היו שותפים במידה זו או אחרת להסתייגות מיהודי צפון אפריקה וגישה זו השפיעה על החלטותיהם. לעתים הייתה ההשפעה עקיפה. דובקין למשל תלה בדימוי השלילי את הדרישה לסינון העלייה. הוא אמר שהרכב העלייה מצפון אפריקה תרם לדימוי השלילי של עולים אלה בארץ. ׳עשינו משגה גדול בשנים עברו כשהעלנו מארצות אפריקה הצפונית חומר שזכה כאן לשם לא כל כך מוצדק כמו ״מרוקנים׳״.

הערת המחבר : דובקין בהנהלת הסוכנות, 4.11.1950 (לעיל, הערה 46). טיעונים בדבר רמתם התרבותית הירודה של העולים עלו בהזדמנויות שונות בעת הדיונים על מדיניות העלייה הסלקטיבית, למשל בדיוני הנהלת הסוכנות, 13.11.1952 (לעיל, הערה 35); 9.3.1953, אצ״מ, 8100/85; 9.3.1953, שם, 8100/88

מדבריו אלו עולה שבעיניו ובעיני אנשים כמוהו יוצרי הדימוי של יהודי צפון אפריקה הם העולים עצמם ולא מערכות מושגיות ודרכי חשיבה בחברה הקולטת. לכאורה יש מקום לתלות את הדימוי השלילי בריחוקם של עולי צפון אפריקה מתרבות המערב ובנתוני השכלה נמוכים. אולם השוואת כמה מנתוניהם לנתוני היהודים מתפוצות אחרות מצביעה על מציאות מורכבת יותר. מבחינה עובדתית לא היו יהודי צפון אפריקה התפוצה המרוחקת ביותר מהתרבות האירופית. הם גם לא היו בעלי ההשכלה הפורמלית הדלה ביותר. הקולוניאליזם הביא ליהודי מרוקו ותוניסיה את התרבות הצרפתית ואך מעטים מהם לא נחשפו כלל לחינוך אירופי. רבים מהילדים למדו בבתי הספר של כי״ח ושלטו בצרפתית. החשיפה

לתרבות המערב הביאה לכך שלרוב העולים, גם אלה שבאו מהמגזר ה׳ילידי׳, הייתה ההיכרות עם התרבות המודרנית טובה מזו שהייתה לעולים שלא נחשפו כלל לתרבות זו כמו אלה מתימן ומעדן.