מורשת יהדות מרוקו

אכן, מויאל אשר השתדל לעמוד על ממדי התנועה השבתאית במרוקו ועל השפעתה העצומה, כפי שהוא תיאר אותה, תוהה לנוכח ״שתיקתם הרועמת״, כלשונו, של רבנים אלה, לרבות המחברים שבהם אנו דנים כאן. תהייתו רבה עוד יותר לנוכח מעמדם של רבנים אלה כדמויות המרכזיות והסמכותיות ביותר בקרב הקהילה. הדעת נותנת, כך הוא טוען, שבתוקף תפקידם כמנהיגים רוחביים היה עליהם לנקוט עמדה. ומאחר שלא נהגו כך, הרי שתיקתם נראית לנו כאחת החידות הסתומות ביותר. ואף־על־פי־כן, אין הוא נמנע ממצוא הסבר לכך. הנחתו היא, שיש קשר בין שתיקה מכוונת זו של רבני מרוקו לבין העדר מקורות כתובים העוסקים בשבתאות במרוקו. מויאל מציין כאן את העובדה, שלא מצא שום ספרות־עיון העוסקת בתיאולוגיה שבתאית, או המכילה דברי פולמוס בין התומכים לבין המתנגדים, ואף לא ספרות אחרת מכל סוג שהוא, הקשורה לנושא. מכאן הוא מעלה השערה נוספת, שספרות כזו אכן צמחה, אך מיד לאחר המרתו של שבתאי צבי, כשהכול שרויים באווירה של הלם ואכזבה, הוכחדה ספרות זו במבצע ביעור על־ידי הממסד הרבני, שמטרתו בפעולה זו היתה לעקור את התנועה מן השורש ולהשכיח אותה. אם כן, שתיקתם המכוונת של הרבנים נועדה, לפי דעתו, לשרת מטרה זו של ביעור הרע״.

השערתו זו של מויאל, אף שהיא מעניינת כשלעצמה, מעוררת עדיין כמה שאלות:

א) מדוע אין שום עדות על ״מבצע טיהור״ זה – לא בספרי התקנות ולא בכרוניקות? הרי מאורע רב־רושם כזה היה ראוי להנצחה.

 ב) אילו אכן צמחה תיאולוגיה שבתאית במרוקו, הרי אף אם היו מבערים אותה, רוחה לא היתה נכחדת, וניצוצות ממנה היו מוסיפים בוודאי עוד להתקיים, ואולי להשתרבב בלבוש זה או אחר למחשבתם של בני הדורות הבאים. ביעור יצירה אינו מכחיד את רוחה. הניסיון ההיסטורי מלמד זאת, וחכמי מרוקו בוודאי ידעו כלל זה.

ג) אם אכן צמח פולמוס בין התומכים למוקיעים – מדוע היה צריך להשמיד את דברי המוקיעים? מה ההיגיון בהשמדת ספרות המוקיעה תופעה הנחשבת בעיני המתנצחים לתופעה הרסנית?

ד) מויאל מתייחס, כמובן, לא רק לשתיקת החכמים שחיו ופעלו בזמן גיאות התנועה השבתאית עוד לפני ההמרה של שבתאי צבי, אלא גם לשתיקתם של אותם חכמים, שחיו ופעלו אחרי ״מבצע הטיהור״. וכשהוא מדבר על ״שתיקה רועמת״ של חוג זה, הוא מניח שהם ראו, או ידעו לפחות מכלי אחר על מה לרעום וממה להתעלם. ובאמת, היעלה על הדעת שמחברים אלה, שמתחו ביקורת קשה על גלויים של פריקת־עול ושל הסתאבות חברתית, כפי שעוד נראה להלן, יראו מצד אחר תופעות של חילול־הקודש, שמאחריהן פועלת אידיאולוגיה אנטי־נומיסטית ולא יניפו את שוט ביקורתם, אלא אם כן הם מאמינים בסתר־לבם באותה אידיאולוגיה? האין זו מסקנה אפשרית? שהרי כל ההסבר הזה, שלפיו ההתעלמות מן התופעה משכיחה אותה, הוא אכן מקובל כהסבר פסיכולוגי, אך אין הוא עומד במבחן המציאות. אדרבא; ההתעלמות עלולה, דווקא, להתפרש כמתן הכשר לתופעה.

אמנם אין אנו מתכוונים לעסוק כאן בפובליציסטיקה. אך לשם השוואה נתאר לעצמנו, שהרבנות האורתודוקסית היתה מתעלמת מן התנועה הרפורמית, האם הדבר היה מצמצם את ממדי התנועה? יתרה מזו, אם אכן נקטו מחברים אלה שיטה של התעלמות מכוונת כלפי השבתאות, בהנחה שכך תיחנק באיבה, מדוע לא נהגו כך לגבי גילויי המתירנות וגילויי הכפירה, שהחלו להסתמן בקרב חוגים אחדים מבני הקהילה בהשפעת רוח הרנסנס? והרי אותו ר׳ חיים בן עטר, שלפי דעת מויאל,היה אמור להתעלם ביודעין מרוח הכפירה של השבתאות, הזדרז להוקיע את רוח המינות שנשבה מכיוון אחר. ומעל לכל, איך יעלה על הדעת שחוג רחב של חכמים, המרוחקים זה מזה הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת תפיסת עולם, קלט מסר כזה של התעלמות מכוונת ללא עצרת רבתי, שבה מתחייבים בשבועה שלא להפר את הנדר? ואם אמנם התקיימה עצרת כזו, מדוע אין שום עדות עליה? הרי ההיגיון מחייב שעצרת כזו, שבה מתחייבים בנדר ובשבועה, תירשם בפנקסי הקהילה או באחד מספרי התקנות. אכן, מאחר שמויאל לא מצא אסמכתא ממש בעלת חשיבות שתאשר את השערתו הן בדבר צמיחת ספרות עיון בעלת תיאולוגיה שבתאית במרוקו, והן בדבר אחיזתה העמוקה של השבתאות בקרב הקהילה שם, גם לאחר ההמרה, הרי יש מקום גם להשערות אחרות. ננסה להעלות אחת מהן.

״עץ חיים״

בחיבור ״עץ חיים״ בא תיאור חי של הפולמוס שהתלקח בפאס בין המגורשים לתושבים סביב היתר הנפיחה. כן נדונה שאלה זו על־פי מקורות ההלכה לדורותיה, למן הש״ס ועד הפוסקים שחיו בדור הגירוש. תוך הרצאת הדברים אנו שומעים פרטים חשובים מחיי היהודים בדור הגירוש, בספרד ובמארוקו.

נראה שבחירת השם ״עץ חיים״ נועדה בעיקרה להנציח את שמו של המחבר על יצירתו  . אמנם, ר׳ חיים עצמו נותן הסבר אחר לבחירת השם, על־פי הפסוק ״עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאֻשר״  , בהתאם לפירוש שהוא מפרש את המלות ״מחזיק״ ו״תומך״: ״מחזיק״ בעשייה, מחזק ועושה סייג לתורה שלא ייכשלו בקיומה; ״תומך״ במחשבה, ומעמיק בעיונו — מאמץ את שכלו בדברי תורה להבין אותם על בורים. פירוש שני ל״מחזיק״— שמתחזק לקיים מצוות התורה למרות ההפסדים הכספיים הנגרמים לו. פירוש זה מתאים יותר לאיסור הטריפה, שהיהודים מוכנים להפסיד ממון רב כדי שלא ייכשלו באיסורה. ומאחד שחיבורו כולל את שני הדברים יחד — עוסק באיסור הטריפה ובא לעשות סייג וגדר לפרצה שנפרצה לפי דעתו באיסור זה, וגם עיון והעמקה במקורותיה של הלכה זו — לכן בחר לקרוא לו בשם זה.

מבנה החיבור וזמן כתיבתו

את החיבור ״עץ חיים״ ניתן לחלק לשלושה:

 א. תיאור עובדתי של הפולמוס ודברים שכתב ר׳ חיים בין השנים רפ״ו—רפ״ט (פרקים א—ה);

 ב. פסק חכמי הגירוש (פרקים ו—ה);

 ג. תגובת ר׳ חיים לפסק חכמי הגירוש (פרקים ט—יב).

החלק השני, שהוחל בחיבורו בתחילת חודש אדר שנת רצ״ה, נערך ונחתם סופית בידי המחברים בתחילת חודש ניסן באותה שנה . גם החלק השלישי נכתב אחר הפסח שנת רצ״ה ונחתם בידי המחבר כנראה בקיץ אותה שנה בראשי תיבות: ״חי יוצר יש מאין גאולתינו גאל יה נצח״. לעומת זאת, את החלק הראשון כתב למקוטעין, כי החלק ההיסטורי והצד העובדתי של הפולמוס, דהיינו פרקים א, ה וחלק של פרק ב, נכתבו לאחר החלקים השני והשלישי, כלומר, אחד פסח שנת רצ״ה, שעה שר׳ חיים החליט לערוך את החיבור ולהכניסו לקיום, כדבריו בפרק א : ״רציתי לכתוב זה המאמר ולהודיע בו כל מה שקרה לי על ענין אלו הטרפות משנת רפ״ו ערב שבועות עד זאת השגה שאנו בה שנת הרצ״ה אחר הפסח״. וכן פרק ה, בו תיאר את מהלך המאבק בפולמוס משנת רפ״ו עד רצ״ה. ואילו פרקים ג, ד והחלק האחר של פרק ב כתב בין השנים רפ״ו—רפ״ט, כפי שיוצא ברור מתוך דבריו בסוף פרק ד:

וכל מה שכתבתי בזה הקונדריס וכל הראיות שהבאתי, לא היתה כוונתי אלא כדי לדחות ולהרוס מה ששלחו לי החכמים בפירוש ואמרו שהטרפיות הם מדרבנן, והם עומדים בדבריהם כמו ג׳ שנים… ולזה לא סידרתי המחלוקת כולה שאירע לי בענין הטרפה על סדר השנים בקונדריס הנזכר, לפי שיצא הקונדריס מידי לקצת מקומות מקצוי המערב, לזה לא יכולתי לחזור ולסדרו על פי סדר השנים שאכתוב להלן. ועתה אני חוזר וכותב [בפרק ה] קצת מחלוקות שעברו עלי משנת רפ״ו עד ששלחו לי הקונדריס שלהם ואשיב על ראיותיהם שהביאו שאינם אלא הרים תלויים בשערות…

לאמור, פרקים אלו (ב—ד) נועדו להוכיח שי״ח טרפות שנאמרו למשה מסיני תוקפן כדבר המפורש בתורה, וכן דחה בהם את דברי חכמי הגירוש שכתבו בתשובתם הראשונה׳ , שטריפות הריאה מדרבנן. למרבית הדברים שנאמרו בתשובתם הקדיש תגובה קצרה בסוף פרק ד, אך את רוב דיונו הקדיש לדחות ״ראיותיהם ששמעתי״.

יש לציין שמרבית הראיות שהביא ר׳ חיים בפרקים הללו כדי להוכיח שי״ח טריפות איסורן איסור תורה, הובאו גם בידי ד׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון בר צמח דוראן, מחכמי אלג׳יר במאה הט״ו, אשר חיבוריהם היו לפניו. המאבק נמשך שלוש שנים, משנת רפ״ו עד רפ״ט. כלומר, משנת רפ״ט ואילך חלה הפוגה מסוימת בפולמוס. ואכן, בתיאור המאבק שבפרק ה אין אנו שומעים על מאבקים משנת רפ״ט עד שנת רצ״ה. נראה שבמשך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות אוסרי הנפיחה בקרב התושבים, עד שקצב התושבים לא הצליח למכור אפילו בשר ארבעה כבשים ששחט. עובדה זו עוררה את ר׳ חיים לחדש את המאבק ולהחריפו.

ר׳ חיים ערך את הוכחותיו וראיותיו בקונטרס שכתב בשנים רפ״ו—רפ״ט, והפיץ אותו ברבים בפאס ומחוצה לה. בשנת רצ״ה, שעה שניגש לערוך את החיבור ״עץ חיים״, היו פרקים אלו מוכנים לפניו מלפני שנים, והוא לא רצה לערוך אותם מחדש, כדי שלא יהיו שינויים בין מהדורה זו למהדורה קמא, שנמצאה בידי הציבור; אמנם, להשלמה הוסיף הפניות בודדות מקונטרס אחד למשנהו. יש רגלים לדבר שפרקים אלה נכתבו ופורסמו למקוטעין; השערה זו תסביר לנו את החזרות הרבות המצויות בהם על אותן ראיות.

ההתייחסות המרובה ל״ראיותיהם ששמעתי״ מצד ר׳ חיים, וכן חוסר תגובה או התייחסות מצד חכמי הגירוש לכל מה שנאמר בפרקים אלה בתוך פסק־דינם או בתשובה נפרדת, מוכיחים בעליל שבתקופה זו לא נערך שום משא־ונזתן ישיר בין ר׳ חיים לבינם, לא בכתב ולא בעל־פה. אילמלא זאת, היו הדברים משתמרים ומובאים על־ידי ר׳ חיים, כפי שדאג להביא את תשובתם ופסק־דינם במילואם. סביר להניח שגם את ״הקונדריס״ שכתב לא שלח להם. נראה כי הוא הועיד אותו להפצה בין מקורביו והמון העם, ומטרתו המרכזית בקונטרס זה היתד. תכליתית בעיקרה — לעשות נפשות לאיסור הנפיחה. מכאן יוסברו לנו במידת־מה גם התבטאויותיו החרי­פות כלפי חכמי הגירוש.

ما تجي المصايب الا من الحبايب

מה תג'י אלמאצטייב אילא מן אלחבאייב

אין באים הפגעים ( הצרות ) אלא מידי האוהבים

אויבי איש אנשי ביתו ( מיכה ז', ו' )

المحبه والشك لا يجتمعان

אלמחאבה ואלשאק לא איג'תמיעאן

אהבה וחשד, לא ידורו בכפיפה אחת

החשד רעל האהבה, והאמונה שיקוי עצמותיה ( ספר המידות )

אהבה שאין בה אמונה, לא תאריך ימים ( חנניה דהן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו )

عند العطا احباب وعند الدفع اعداء

ענדי אלעטא –אחבאב, וענדי לדפאע – אעדאא

כשנותנים- ידידים, וכשמשלמים, אויבים

המחזיר חוב לבעל חובו עוין אותו, שהרי ציפה שבעל החוב ימות לפני מועד הפרעון

גם יש אוהב לשונא יהפך ( בן סירא י"ט )

ההלוואה ראשיתה – אהבה, וסופה – מריבה ( תחכמוני )

من اعانك على الشر ـ ظلمك

מן אעאנכ עלא אלשר –ט'למכ

זה שמסייע לך לעשות רע – בסופו של דבר – מקפח אותך

الحمار في راسه صوت ـ ما يرتاح الا ان زعقه

אלחמאר פי ראסה צות, מא ירתאח אילא אין זעקה

החמור אוהב לנעור, ולא יבוא על סיפוקו – אלא אם ינער

פלוני רע ואנו מנסים להניאו מלבצע את מעשיו הרעים, אך הוא איננו מרגיש בנוח עד שיבצעם

משל זה נשמע גם מפיה של אישה שבעלה איים עליה לגרשה בתחילת נישואיהם. השניים אמנם המשיכו לחיות יחדיו, אך הוא לא ויתר על איומו לגרשה, והוציאו לפועל לאחר זמן מה. זו הייתה כוונתו מתחילת נישואיו, ולא יכול היה להשתחרר ממנה