בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי – הכלכלה

בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי – הכלכלה

מעטים ביותר הרמזים לעיסוקיהם ופרנסותיהם של יהודי אפריקה. במצרים מושתתת היתה כלכלתם של היהודים באותה תקופה לאו דווקא על המסחר ועל עסקות כספיות: הם גם הוציאו את לחמם מן הארץ, מעבודת־האדמה ומגידול בה­מות. בימי הפרסים היה חלקם ניכר בחיל־המצב המצרי, וידוע, כי המלכים מבית תלמי המשיכו במדיניות זו של גיוס לא־מצרים לשירותים צבאיים שונים, בעיקר כמתיישבים בגבולות. מתוך הפאפירוסים, הן הכלליים והן הדנים ביהודים במיוחד, נשקפים אלינו מתיישבים אלה כעמלים בעבודות האדמה, בגידול בהמות, קונים ומוכרים, ועוסקים ביישובו של עולם.

ואם במצרים המפותחת כך, בקירינאיקה על אחת כמה וכמה שמותר לשער כי היהודים, ובעיקר המתיישבים הצבאיים, עסקו בה בחקלאות ובגידול בהמות. לאחרונה הועלתה ההשערה, כי כבר בימי הורדוס נשלחו יהודים מארץ־ישראל להתיישבות צבאית בקרבת העיר קיריני ודעה מוסכמת היא, כי השבויים היהו­דיים של מלחמת אספאסיאנוס וטיטוס, שנותרו בחיים, נמכרו לעבדים באחוזותיהם של אצילי רומי, שהשתרעו על פני שטחים גדולים באפריקה. לאחר שיחרורם השתקעו כאריסים על אדמות המדינה והצטרפו לשכבת האיכרים היהודיים בארץ. ייתכן שאחרים התחילו סוחרים בתבואות, ומהם גם עברו לרומי, כגון אותם אנשי סיקיני, הנזכרים בכתובות רומי. ש. אפלבאום מרחיב את הדיבור על מצבם הכל­כלי והחברתי של איכרים אלה בימי התלמיים והרומיים, ורואה במדיניות הנישול כלפיהם לאחר חורבן הבית אחת הסיבות להתקוממותם בימי טראיאנוס; וא. קאהרשטאדט מצביע על המשבר הכלכלי החמור שתקף את הקיסרות הרומית כולה בימי טראיאנוס

הגיעו אלינו גם עדויות על עובדי־אדמה יהודים באיזור המערבי. באחד מנאומיו יוצא אבגוסטין, הבישוף של היפו רגיוס  – (בון של ימינו), נגד שמירת השבת היהודית, שהיא גשמית לדעתו, ורואה בה רק סימן של עצלות. מוטב היה להם ליהודים לעשות משהו מועיל לאדמותיהם במקום לבלות את זמנם בתיאטראות, ולנשים יאה לעסוק בצמר ולא לצאת במחולות ללא בושה על גזוזטראות.

איסור השימוש בעבדים שהתנצרו פגע פגיעה חמורה בבעלי־קרקעות יהודים, ובסופו של דבר אילץ אותם לנטוש את החקלאות. כנגד זה גרמה דחיקת רגליהם של היהודים מהערים בימי הרדיפות של יוסטיניאן, לכך שרבים מן הפליטים הללו פנו אל פנים הארץ, לאזורים שיד הביזאנטים לא היתד. תקיפה בהם, עוסקים בעבודת־האדמה, לפחות כפרנסת־עזר. עד זמננו נותרו שרידים של הת­עסקות בחקלאות במלאח היהודיים שבפינות הנידחות של המגרב ^.

נפנה עתה לאיגרתו של סיניסיוס, בן דורו של אבגוסטין, שנזכרה למעלה ושבה מתאר הוא לידידו בצורה חיה ורבת־חן את מסעו בים בספינה יהודית ממצרים לקיריני עירו. סיניסיום היווני היה עדיין עובד־אלילים בזמן שיגור המכתב(בשנת 404 בקירוב), ורק לאחר־מכן התנצר ונעשה בישוף בפתולימאים.

סיניסיוס מפליג מפוסידיון בספינתו של אמאראנטוס היהודי. מספר אנשי הצוות היה שלושה־עשר; מהם שבעה יהודים, יחד עם הקברניט. במקום זה אין סיניסיוס יכול להתאפק מלקלל את היהודים קללה נמרצת: ארורים יהיו על שחישבו להט­ביע מספר רב של יוונים! בספינה כחמישים נוסעים! שליש מהם נשים, מהן צעירות ונאות־גיזרה, כפי שהוא מציין במתכוון. אבל אל נא יתקנא בו ידידו, כי הגברים והנשים שוכנו לחוד. אמנם — מוסיף הוא כלאחר־יד — המחיצה שהפ­רידה ביניהם עשויה בד־מיפרשים, שלא היה כשר עוד למטרתו מחמת רקבונו. אבל על דעתו של מי עלו הרהורי־עבירה בספינתו הרעועה של אמאראנטוס! לראשונה עובר הכול בנעימים, רוחם של המלחים טובה עליהם, והם חומדים להם לצון, בקוראם זה לזה בכינויים לפי מומיהם, שהיו כולם בעלי מומים. ואולם, לפתע נתחוללה רוח סערה. ערב שבת היה הדבר, וליד ההגה ישב אמאראנטוס. כששקעה השמש הניח הקברניט הארור, שהיה גם תלמיד־חכם, את ההגה מידו. לראשונה חשבו הנוסעים שעשה זאת מחמת ייאוש, אבל עד מהרה התבררה להם הסיבה. ירדה השבת והוא לא רצה לחללה במלאכה׳ ובמקום לאחוז בהגה התחיל הוגה בספר ומקריא ממנו למלחים, בני בריתו. בקשותיהם של הנוסעים היוונים והפרשים הערביים לקחת את ההגה בידיו נפלו על אזניים אטומות. הפרשים אף איימו על אמאראנטוס שיכרתו את ראשו מעליו. אבל בנם הנאמן של המכבים נשאר איתן, והשיב בשקט וללא־חת: הנה באה השבת! רק בחצות הלילה, כשגברה הסערה ונשקפה סכנת נפשות, שפיקוחן דוחה את השבת, ניאות הקברניט לגשת להגה. לבסוף יצאו מכלל סכנה והגיעו לחוף־מבטחים, יחד עם עוד ספינות, שכ­מעט נטרפו בסערה. אז הוברר, כי לספינה היה רק עוגן אחד במקום שלושה, שעליה להיות מצוידת בהם לפי התקן. את העוגן השני מכר היהודי בשעת דחקו, והשלישי כנראה לא היה לספינה זו מעולם.