פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו -אליעזר בשן

אשה המירה בשנת רעב – וחכם דן בזכות החזקה

מעשה במחצית הראשונה של המאה ה-18:

צדוק נפטר ולא נמצא לו יורש אלא בת אחת והבת המירה בשנת הרע״ב לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה] והרחיקה נדוד זה ימים, והיה לו לצדוק מחצית בחצר אחת… ונשארה החצר שוממה… אחר כך באו… והשתמשו בכל החצר כי אף אחד לא בא לתבוע חלקו של צדוק. באה בונינא בת אחותו של צדוק וחקרה על המומרת ואמרו לה שמתה ואין לה יורש קרוב ממנה. ופנתה לחכם ואמרה לו שהיא רוצה להחזיק במחצית החצר. והחכם שמע אותה ופנה ליושבים בחצר שיפנו דירתם, וכך עשו.

 בת אחותו קבעה מגוריה בחצר. לאחר ימים חזרה המומרת, שני יהודים קנו את חלקה בחצר, והוציאו את בת אחותו מהדירה. בויכוח בין אשה בשם בונינא לבת המומרת פסק ר' חיים טולידאנו (1750-1690 ) כי בוצינא זכתה במחצית החצר כי נכסי גוי הריהם כמדבר, וכל הקודם זכה בהם ואין רשות לאף אחד להסיג גבולו.

 " והקונים לא זכו אלא בחלק הנשאר למומרת' (חק ומשפט, סז). חכם זה כתב בהקשר לחזקה של מומר יקבלה מרבותינו שהמומר אם זכה כבר ביהדותו באיזה חזקה בין מעצמו בין ממורישיו, מה שזכה – זכה. אמנם אם זכה בגיותו- אם מכר איזה קרקע לגויים או למומר כמותו- תשאר באותו קרקע חזקה, אכן לא אליו תהיה אלא לקרוביו הראויים ליורשו' (שם, סי׳ עז).

פעילות כלכלית עם מומר

רבי משה בירדוגו (1731-1671  ) דן בראובן שהיה לו שטר חוב נגד שמעון ולוי, והמיר שמעון ובא

להוציא השטר באלמות מיד ראובן ושיפרע לו מחציתו. ומפני היראה הלך ראובן לבית הדין והגיד

להם את כל אשר קרהו. והחזיר ראובן השטר למומר, והמומר היתה כוונתו להציל את לוי קרובו. ואחר שמת המומר, בא ראובן לגבות חובו הנשאר לו מאת לוי.' (׳דברי משהי, סי׳ נב).

ירושה של יהודי שהמיר

הזכרנו לעיל כמה מתשובותיהם של גאוני בבל בקשר לירושת משומד. הנושא עלה גם בתשובותיהם של חכמי מרוקו. מומר לאסלאם אינו יורש את קרוביו שלא התאסלמו, ובמותו – רק יורשיו שהתאסלמו יורשים אותו.

הורשת רכושו של מומר

בפני רבי משה בירדוגו עמדו מורשה של לידיסיא אלמנת הנגיד משה בן עטר עם שמואל בן אברהם מאימראן אודות הירושה של אחותה של לידיסיא שהיתה נשואה לשמואל הנזכר ונפטרה ללא יורש. אבל יש לה אח מאביה 'מכל מקום כיון שהמיר, נוגעת הירושה לאחותה שהיא לידיסיא', ולכן תבע המורשה לר' שמואל לחלוק עם לידיסיא הנכסים.

ור' שמואל טען שכבר מחלה לו לידיסיא בפני עדים. החכם פסק 'שהדין עם ר' שמואל ואין ללידיסיא שום דין ודברים עמו' (׳דברי משהי, יג). ר' יעקב בירדוגו דן והשיב בשנת תקע״ח (1818): ייוסף אדרעי המומר רצה לחלוק קרקעות שהניח לו אביו עם אלמנתו ושאר יורשיו' (׳שופריה ויעקב׳, חו״ם, סי׳ ל).

הבן יורש את נכסי המומרת

רבי רפאל בירדוגו(1747 – 1822 ) דן באשה שהמירה, ונשאלה שאלה בדבר נכסיה בחיים, והירושה לאחר מותה. תשובת החכם כי דינה כמורדת 'דכל שלא תפסה מנכסיה אין נותנין לה', כלומר מפסידה נכסיה אם המירה. ואם יש לה בן הוא זוכה בנכסיה, כפי שנפסק בשו״ע יור"ד, סי' רפג ('משפטים ישרים', חייב, סי' ז). על תשובה זו הסתמך ר' יהושע מונסונייגו הדן על 'אשה אחת שהמירה דתה, מה יהיה משפט נכסיה' ומצטט את דברי רבי רפאל בירדוגו הנ״ל (׳שבילי העזר', עמי 64).

בת שהמירה אין לה מזונות ולא ירושה.

החכם רבי רפאל בירדוגו נשאל על " בת אחת שהמירה ואחר כך מת אביה, אם יש לה מזונות או לא ", והחכם ענה כי " אין לה כלום דלא תקנו חכמים מזונות למומרת…גם ירושה אין לה וכיוון שהמירה אין לה כלום – משפטים ישרים, חלק ב' סימן רל.

בן שהמיר אינו יורש

גם ר' פתחיה בירדוגו דן בנושא ירושה בהקשר למומר. מדובר בבן של דוד אדרעי שמתה אמו. ומסקנת החכם כי לפי דיני ישראל הבן אינו יורש. וזכה אפוא האב בחלקו של בנו המומר (׳נופת צופים', חו״ם, סי' שטו).

לפי דיני האסלאם דימים אינם יורשים מוסלמים, ואלה אינם יורשים דימים. המתאסלם אינו יורש את הוריו שלא התאסלמו. ולאחר שנפטר, רק יורשיו שנשארו מוסלמים יורשים אותו.

הסיבות להתאסלמות

William Lempriere שסייר במרוקו בשנים 1790-1789 כותב כי יהודים מתאסלמים מחמת לחצים, ביניהם ההגבלות שחלות עליהם. יהודי או נוצרי הנתפש ביחסי מין עם מוסלמית עליו להתאסלם, והאשה נידונה לשרפה או לטביעה.  רבים מהיהודים שהתאסלמו כדי להימנע מהמצוקה, נהנים מיתרונות, אבל מאבדים כבודם בעיני המוסלמים והיהודים כאחד. הוא גם הוסיף כי רבים מהנוצרים שהתאסלמו הם עבריינים ורוצחים שברחו מעונש במדינה אירופאית, וחיפשו מקלט אצל המוסלמים, אבל אלה בזים להם.