מורשת יהדות מרוקו

תמורה בנוסח שטר הכתובה.

תמורות בכתובה ובתכניה.

גם בשטר הכתובה חלו שינויים בהשוואה לכתובה המסורתית.

• היום בשבוע איננו עוד " שלישי בשבת ", אלא " חמישי בשבת. עד 1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי. יום חמישי מופיע בכתובה משנת 1955, ונראה שיינוי היום בשבוע חל בשנים שאחרי 1950.

• שם המקום שבו נערכו כל החופות איננו עוד " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיו מתובתא ". אלא " כאן במתא ארפוד ". בכתובות של שנת 1948 רשום " סג'למאס ", בכתובה משנת 1950 כבר מופיע השם ארפוד. שאר השינויים המפורטים להלן מצויים בכתובה מסוף שנת 1955.

• רישום סך הכל של עיקר הכתובה ונדוניה ותוספות נרשם במטבע ממלכתי בפקרנים בתקוםת הפרוטקטורט, ובדרהאם לאחר העצמאות ( מתורגם גם לערכו בפרנקים ).

• רישום ביטחונות הכתובה, קניין משיכה, שבועה חמורה.

• איזכור סוג התקנות שעליהן נשענות הכתובה ( כאן, תקנות רבני המועצה במרוקו ).

• חתימה של שני עדים בכתב ידם בסוף השטר.

• אישור השטר בידי דיין העיר ( כאן, רבי נאיר אביחצירא ).

• חותמת רשמית של בית הדין וביול ממשלתי של השטר.

• הדבקת תמונות החתן והכלה בסוף השטר.

• גם בעיטור הכתובה יש שינוי : בכתובה משנת 1950 מצוי עיטור ייחודי בכתובה – ציור דגלי הלאום, כנראה בהשפעת האווירה הציונית במקום עם הקמת המדינה.

• המסגרת הקישוטית כמו העמודים, הקשתות, החלונות, שאר ציורים וכן הפסוק מרות " יתן ה' לך את האשה " אינם מופיעים לא בכתובות משנת 1955 ולא בכתובות משנת 1963, והכתובה מקבלת אופי של מסמך משפטי עם בולים וחותמות.

למרות השינויים בשטר הכתובה לא נתבטל שטר הנדוניה, ועל קיומו ידוע לנו גם בשנת 1961.

נוסח הכתובה בארפוד בדור החדש.

להלן נוסח כתובה מארפוד מסוף שנת 1955 ובו מספר שינויים מודגשים. הפסקה החמישית, המצוינת בסוגריים מרובעים, היא החלק החדש הנספח לנוסח המסורתי המחוסר ביטחונות ופירוט סכומים.

בחמישי בשבת ראש חודש טבת ייהפך לשמחה, שהוא יום שלושים לחודש כסלו בשנת חמשת אלפים ושבע מאות ושישה עשר לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאם במתא ארפוד.

אין השם הטוב והיקר ונכבד הבחור הנחמד החתן המפואר רבי שמעון בן המנוח רבי יחייא נ"ע הידוע הן ( הנקרא ) אזרואל אמר לה לכלתא בתולתא העימתא דא אסתר בת הגבר המרומם ונעלה לשם טוב ולתהילה רבי יעקב הידוע הן אנזרי הוי לי לאינתו כדת משה וישראל.

ואנא בסייעתא דשמייה אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ןמסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא לייכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזו לייכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לותייכי כאורח כל ארעא.

וצבאת אסתר בתולתא והוות ליה לרבי שמעון חתנא דנא ורצה והוסיף לה שמלו תוספת על עיקר כתובה דא עד מישלם דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

( ודא נדונייא דהנעלת ליה אסתר כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום סך הכל עיקר כתובה ונדוניה ותוספת ארבע מאות אלף פראנק ממטבע אלפרנציץ ירום הודה, 400000 ונכנס הכל לרשות הבעל בקניין של משיכה במנא דכשר למקני ביה, בשבועה חמורה בשם יתברך והודה בהם הודאה גמורה ברעות נפש והשלמה דעתיה הודאה גמורה ברעות נפשיה והשלמה דעתיה בלי שום זכר אונס כלל, אלא ברצונו הגמור שהכל נכנס לרשותו בנאמנות גדולה ובאחריות גדולה ונכנס הכל מיד הבעל הנזכר בהקניין ושבועה חמורה כנזכר, הנזכר אמא דכתיב ומפורש לעיל הכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא, אלא כחומר וכחוזק וכתקנת חז"ל.

דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה ואפילו מגלימא דאכתפיה.

בכתובת משנת 1963 נחתמת הכתובה במשפט נוסף " " והכל כפי התקנה שתקנו רבני המועצה המרוקנית בשנת תש"י ליצירה. והכל שריר ובריר וקיים.

המשפחות הגדולות.

עבודות הבניה העצומות, ארמונות, בנייני ציבור, גנים אגמים ועוד, בבירה החדשה, פריחת הסחר והשגשוג הכלכלי, הביאו לגל גדול של הגירה יהודית מכל ערי מרוקו אל הבירה מככנאס. כדי לנהל עבודות אלה ולספק את צרכי הצבא והמח'זאן, היה זקוק המלך לשכבה רחבה של משרתים הנאמנים רק לו.

בניגוד לקודמיו לא הסכים המלך להיות תלוי במפחות האצולה המוסלמיות ועל כן קירב אליו יהודים רבים לחצרו. את כל ממונם ומעמדם הם היו חייבים למלך ובזה הבטיח את נאמנותם המוחלטת.

מולאי איסמעיל מצא במשפחות הגדולות את מבוקשו בשפע. שתי משפחות בלטו מעלה מעלה, טולידאנו ומימראן, תפקידים נכבדים בחצא מלאו גם משפחות בן עטר ובן קיקי.

                       משפחת מימראן.

עוד לפני עלותו על כס המלוכה, כשהיה עדיין מושל האיזור מטעם אחיו, מצא מולאי איסמעיל בנגיד הקהילה יוסף מימראן עוזר כנגדו, איש סודו, יועץ, בנקאי ובעת מבחן משרת מסור ויעיל. מספרים שקשריו וממונו הם אשר סייעו למולאי איסמעיל להקדים את יריביו ולהכתיר את עצמו כמלך. לצורכי מסחרו היו ליוסף נציגים בערים הראשיות, אחיו מימון ( שהיה בין תומכי שבתי צבי ) שישב אז בעיר הבירה מראכש.

היה הראשון שהודיע לו על מות המלך מולאי אראשיד בשנת 1672 . הוא מיהר להודיע על כך למושל והעמיד לרשותו הכספים הדרושים כדי לגייס צבא ולצאת לפאס שם הוכתר כמלך, לפני כל מתחריו. מספרים שמעשה בראשית זה היה לו לרועץ ליוסף וגרם למותו הטראגי כשהמלך העדיף לחסל אותו במקום להחזיר את חובו.

תפקיד נגיד הקהילה לא זיכה בדרך כלל בתהילה את נושאי המשרה. תפקידו היה כפול, לייצג את הקהילה בפני השלטונות ועוד יותר לייצג את השלטונות בפני הקהילה, ובעיקר להבטית גביית המסים.

הנוהג אז היה שהשלטונות קובעים הסכום הכללי שעל הקהילה לשלם והקהילה בעצמה היתה קובעת את חלוקת הנטל.

חלוקה זו היתה תמיד מקור לסכסוכים ולרינונים ו " ספר דברי הימים " גדוש פרשיות כאלו עד אשר החליטו בפאס לבטל את מוסד הנגידות. לא אחת ניצל הנגיד את מעמדו כדי לפטור את עצמו ובני משפחתו מכל תשלום. לא כל היה במכנאס בימי הנגידים יוסף ואברהם בנו אחריו. בכתבי הרבנים הם מוזכרים כצדיקים גמורים ומשרתי עמם בנאמנות.

יוסף מימראו עסק לא רק במסחר אלא גם בניהול מדיניות החוץ של המדינה, מבלי שיזכה לכל תואר רשמי בגלל מעמדו כד'מי. אולם השפעתו בחצר היתה כה גדולה עד אשר הקונסול ההולנדי, כשרצה להסביר לממשלתו את תפקידו של יוסף מימראן, לא היסס לערוך השוואה מרחיקת לכת " מעמדו בחצר המלך כמעמד קולבר הגדול בצרפת " ( קולבר – שר הכספים הכל יכול בחצר המלך לואי הארבע-עשרה ).

ברם חייו נקטעו ללא עת בשנת 1683 באורח שאורגן כנראה על ידי שר העיר שניצל את העדרו של המלך שהיה באחד ממסעות המלחמה שלו באיזור תארודאנת כדי להתפטר מיריב ולפטור באותה הזדמנות את המלך מבעל חוב לוחץ.

האם יד המלך היתה בדבר ? אין הסכמה בין ההיסטוריונים והשוללים השערה זו מביאים לראייה את מינוי אברהם, בנו של יוסף, תחתיו כנגיד הקהילה היהודית, יועץ ובנקאי, מה שהחל אביו המשיך אברהם ביתר תנופה ופאר.

הוא עלה לדרגת יועץ המלך בענייני מסחר ויחסים בינלאומיים, מעין שר חוץ בלי התואר, ולמרות מעמדו הרם לא התרחק מבני עמו והיה להם לנגיד מסור ואהוב, עליו כתבו הרבנים " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו ", " נגיד ומצווה לאומים " , " שר צבא ישראל ".

כאמור ללא כל תואר רשמי מילא אברהם לעתים של החוץ בפועל – במדינה בה המלך הוא המחליט היחידי -. ביתו היה אכנסייה לשגרירים הזרים. למרות שהבירה הועתקה למכנאס לא הורשו הדיפלומטים הנוצרים להתיישב בה ובדרך כלל ישבו בסאלא או בתנז'ה, וכל פעם שרצו להתקבל על ידי המלך, היו עולים למכנאס ומתגוררים במללאח.

בגלל קרבה זו לדיפלומטים – ובמיוחד הצרפתים – יש לנו שפע של פרטים על חייו ותפקידו של אברהם, מהם אנו למדים גם על חיי הקהילה ומנהגיה ובין היתר על המטבח היהודי שלא תמיד היה לטעמו של החיך הצרפתי.

" בעת מסענו השני בשנת 1708, אברהם מימראן שהתאכסנו ליד ביתו, שלח אלינו מנת קוסקוס מלווה בעוף מתובל בכרכום. אכלנו אותו בכפות ומזלגות כסף כי היהודים משתמשים בהם , בניגוד למוסלמים. אולם הטעם לא היה לטעמנו " – מתוך ספר המסעות של כמרי הישועה.

כדי להצליח בתפקיד כה מורכב – יועץ, סוחר, דיפלומט ובנקאי – ועוד ליד שליט עריץ, הפכפכן, חמדן, קמצן ואכזרי עד טירוף, היה צורך באדם בעל שיעור קומה בלתי רגיל, הממזג סבלנות, פקחות, זריזות וכוח ספיגה.

אברהם הכיר טוב את אדונו ובמיוחד את חולשתו הכמעט ילדותית למתנות. כך הגדיר אותו הצרפתי שנשלח לחדש ברית השלום עם מרוקו " האדון מימראן, יהודי המלך הזוכה לקרבתו על ידי המתנות הרבות שהוא מגיש לו לעתים קרובות ". אולם לפעמים גם סבלנותו פוקעת ובמקום להתפרץ הוא מתחלק בסודו עם ידידו הקונסול הצרפתי אסטל, בשנת 1696 בימי המשבר עם הולנד, כאשר המלך התכחש להבטחותיו, הוא שופך את לבו בפני הדיפלומט הצרפתי המספר בזכרונותיו.

" לאחר שהרצה והרצה בנושא זה התלונן היהודי על האסון להיות בשירות מלך כזה והלך לו ". אברהם מימראן לא היה רק מבצע, ידוע שבניגוד למשה בן עטר, הוא היה חסיד ההתקרבות עם צרפת ודעתו היתה נשמעת בחצר המלך. כדי לעמוד על מהות תפקידו כיועץ לענייני חוץ, מעבר למסך התוארים הרשמיים, הדרך הטובה ביותר היא להתחקות אחר דו"חות הדיפלומטים הזרים שמעצם תפקידם חייבים לגלות את מוקדי הכוח האמיתיים.

ירושת האישה והבנות.

על פי הדין אין האישה יורשת את בעלה. אבל הייתה תקנה בקאשטילייא שהשוותה את הבעל לאישה בתחום זה, ואם אחד מבני הזוג נפטר, הצד השני יורש מחצית הרכוש, והמחצית לבנים.

תקנה זו התקבלה גם בפאס וכך נהגו בקהילות מרוקו.

לפי תקנות פאס יורשת הבת הרווקה מאביה ומאמה כמו אחיה הזכריים, אבל רק בנישואין ראשונים, כלומר פעם אחת, ואינה יורשת אם אביה התחתן עם אישה אחרת, וכך פסקו חכמי מרוקו הלכה למעשה עד זמננו.

שתי התקנות גרמו לאי נעימויות בבתי הדין. דעתם של החכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שאישה מקבלת מחצית הירושה גם אם יש לה עשרה בנים. אשר לירושת הבנות\, בהשפעת השוויון בין גברים לנשים ששלט באירופה, הייתה תביעה מנשים נשואות להשוות זכויותיהן לירושה לאלה של הרווקה. נערך משאל בקהילות בנקודות הבאות :

• האם לשנות את התקנות בנדון ?
• האם יש רצון להגיע לנוהג משפטי אחיד בכל הקהילות ?
• האם ההחלטה צריכה לחול גם רטרואקטיבית ?
• האם רק הבת הרווקה תירש ? נוסך לכך התבקשו הרבנים שישובו למקומותיהם, יתייעצו בבני קהילתם ויביאו מסקנותיהם לאסיפה הבאה.

רוב הנשאלים ענו שיש לשנות את התקנות, וכן שיש להגיע לנוהג אחיד בגל הקהילות אשר יחול רטרואקטיבית, וכי רק הבת הרווקה תירש. המועצה התחשבה בתוצאות, ובמועצה הרביעית בתשי"ב הוחלט שלפני החלטה סופית הנדון יש להכריז עליה בבתי הכנסת בשפות שונות המובנות לקהל, ובית הדין הגבוה יעביר את תמצית התוצאות למועצה הקהילות ואחר כך למועצת הרבנים לאישור סופי.

הלחץ מצד נשים נשואות להשוות מעמדן לרווקות לא הועיל. אשר לחוקת הירושה בין האישה לילדיה, הבחירה בידי יורשיה לוותר על חלקה בירושה ולקבל את הנדוניה.

ביקורת על ההילולות ותקנון לעריכתן.

הרב שאול אבן דנאן, שכיהן בתור נשיא בית הדין הגבוה, הציג את הצדדים השליליים בהילולות, שראוי לומר עליהן :

                    " לא מעוקצך ולא מדובשך " וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים. אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונשעה להם כיסוד האמונה. גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל "

הוא מודע לעובדה שההמונים מייחסים להילולות חשיבות דתית ורגשית, ויש גם אינטרסים חומריים הקשורים בכך. אמנם חלק מההכנסות מממנים מטרות יעילות. לכן לא ניתן לבטלן, אל רק לקבוע כללים כדי לצמצם את ההשלכות השליליות. והרי חלק מהצעותיו שהתקבלו על ידי הרבנים, בין השאר הן :

הילולה תיערך רק באישור בית הדין המחוזי ובאישור בית הדין הגבוה.

יש לצמצם את ההידחקות ההמונית לקבי הצדיקים ולמנוע ערבוב גברים ונשים יחדיו, אין לסעוד בבית החיים, אלא אם כן מכינים קבלת פנים  ל " קרואים ושרי ממשלה ".

אוהלים יוקמו רק מחוץ לבית החיים, והשטח חייב להיות נקי ; בתוך בית הקברות ילמדו חכמים זוהר ומשניות ; אם חל יום ההילולה ביום ראשון, ייכנסו לשם רק במוצאי שבת, כדי להימנע מחילול שבת. לבסוף אם יעברו ראשי הקהילה על אחד מהתנאים המוזכרים, הרשיון יוסר מהם. ספק רב אם התנאים האלו בוצעו.

החלטות שונות.

גיל הבגרות : גבר ואישה עומדים ברשות עצמם החל מגיל עשרים, ולכן כל מי שפחות מגיל זה יכול לחזור ממכירה, או בת ממחילת תנאיה בכתובה. תארים לרנים : באסיפה השנייה הוחלט על  נגד תארים מופרזים לרבנים ולהסתפק בתואר הרב הגאון פלוני משרת בעיר פלונית במשרה פלונית.

סדרי בית הדין : מילוי מקום לסופר שני, שייבחר על ידי הדיין, קבלת עדות : בין השאר אין הסופר רשאי לקבל עדות אלא ברשות בית הדין או הרב. כללים לגבי מורשים ( עורכי דין ) המופיעים בפני בית הדין הגבוה : בין השאר הוא חייב להיבחן, הוחלט על ענישתו אם הפר את הכללים.

החלטה על דבקות תמונות על תעודות שטרות כמו כתובה, גירושין, חליצה, כדי להימנע מהחלפת זהויות.

הכשרת בעלי תפקידים.

סופרים : לא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים במלאכתם והבחינות אינן ספיקות. הוחלט ששלושה סופרים חכמים משלוש ערים יפקחו על הסופרים האחרים, וידריכום בכתיבת התעודות הנדרשות, וכן לבקש שהשלטונות ישלמו להם משכורותיהם. מסדרי גיטין זקוקים לתעודה לאחר בחינה אצל בית הדין הגבוה.

בעיית ההכשרה לשוחטים עלתה כמה פעמים בגלל הרגישות לבשר כשר. היו תלונות על שוחטים שאינם בקיאים. הוחלט שכל שוחט חייב להיבחן בבית הדין המחוזי ולקבל תעודה. לאחר מכן ייבחן שוב בסוף כל שלוש שנים מיום קבלתו תעודת שוחט,עד שיקבל תעודת מומחה.

מוהלים : על רקע אסונות שקרו, הוחלט על שבעה עשר סעיפים המחייבים כל מוהל. ביניהם, עליו לקבל תעודה מרופא שאין לו מחלה מידבקת, עליו לקבל שיעורים מרופא בכללי הניקיון, לקבל תעודה ממוהל מומחה ומבית הדין המחוזי, וכן הוחלט מי פסול לתפקיד זה.

תעודות למתאסלמים.

היו יהודים שהתאסלמו בכל הדורות מאונס או מרצון, כפיתוי לשיפור מצבם הכלכלי. היו כאלה שהתאסלמו כדי להתחמק מחובות. בהתחשב בכך הורה שר המשפטים של הסולטאן בשנת 1929, כי לפני שאדם בא להתאסלם, יש לבדוק אם כל תביעותיו בענייני נישואין וירושות יושבו לפני המרתו.

במועצה השלישית בתשי"ב, הוחלט על נוסח אחיד להצהרה זו בה ייאמר שאין לו או לה שם תביעה בעניין הנישואין והירושות. היו בוודאי מקרים בודדים, של התגיירות, כך יוצא מההחלטה ש " טבילת הנשים לגרות תהיה בדרך צניעות ככל האפשר על פי הדין.

לסיכום

מועצת הרבנים, שהייתה הגוף הרבני העליון של יהודי מרוקו, ושזכתה לגיבוי ממלכתי, החליטה על שורת החלטות לשם תיקון פרצות שנבעו בחברה היהודית בתחומים שונים, כתוצאה מהרוחות החדשות שנשבו, וביניהן הירידה באמונה הדתית, שאפיינה יהדות זו במשך דורות.

המפגש עם בתרבות האירופית גרם למשבר במשפחה ובחברה, והיה צורך לשמר את גחלת היהדות, ולהחזיר עטרה ליושנה. המועצה עשתה לחיזוק החינוך הדתי ולשיפור השירותים הדתיים על ידי קביעת נורמות בסדרי בתי הדין, השכרת בעלי תפקידים ופיקוח עליהם, ודאגה למעמדה של האישה.

בנושא אחר לא הייתה היענות לתביעות הנשים : השוואת מעמדה של הבת לזה של האח בתור יורשי ההורים. ראוי לציין האומץ של הרבנים שיצאו נגד עריכת ההילולות, ולא חששו מפני פגיעה שפופולאריות שלהם. הדבר מעיד על מעמדם החזק של הרבנים.

סוף הפרק בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו.