מורשת יהדות מרוקו

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במרוקו ובצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות. על פי הסימנים שניסינו לתאר כאן קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי חכמים בצפון אפריקה, והייתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה ליצירה בדורות האלה.

הערת המחבר : על משוררות יהודיות אחרות בארצות האסלאם ראה האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמי 700 (על המשוררת אסנת בת ר׳ שמואל הלוי ברזאני מהמאה ה־16 שחייתה בכורדיסטן)¡ ר׳ קשאני, יהודי אפגניסטן, ירושלים תשל״ה, עמי 33-30 (על המשוררת העממית זילפה בכצ׳י, שחייתה בשנים 1940-1865); א׳ שילוח, ״עולמה של משוררת עממית תימנית״, תצליל ט (1969), עמי 149-144 (על המשוררת סעדה צובירי בת המאה העשרים).

 אם לשפוט על פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

הערת המחבר : על התפקיד החשוב שמילאו לפעמים נשים יהודיות, במיוחד בקהילות אשכנז וגם בקהילות המזרח, בעיסוקים הפארא־ספרותיים, עיין ברשימותיו הביבליוגרפיות של א״מ הברמן: נשים עבריות בתור מדפיסות, מסדרות, מוציאות־לאור ותומכות במחברים, ברלין תרצ״ג! ״נשים מעתיקות״, קרית ספר יג(תרצ״ו/ז), עמי 120-114 (כאן מעלה המחבר פרט מעניין: שמה של ״אשה מעתיקה״ בשם ״פרחה ששון בת יחזקאל שהעתיקה פזמונים בבומביי וגמרה אותם ב־14 ביוני 1875״); ״נשים מדפיסות ותומכות במחברים״, שם טו(תרצ״ח/ט), עמי 376-373. על מעמד האישה היהודייה בכורדיסטן ועל הנשים (המועטות) שלמדו קרוא וכתוב, מהן שאף זכו לעמוד בראש ישיבות, ראה י״י ריבלין, שירת יהודי התרגום, ירושלים 1959, עמי 26-24; א׳ בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן, ירושלים תשכ״א; מ׳ בניהו, ״ר׳ שמואל בתאני ראש גולת כורדיסתאן״, ספונות ט (תשכ״ה), עמי כג-קכה.

בקשה סי׳ [=סימן]: פריחא בת יוסף

נו׳ [=נועם]: ״אויה לי אויה לגופי״

פְּנֵה אֵלֵינוּ בְרַחֲמִים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים

האל גואלי.                       בֹקֶר ותשמע קולי

רחם על עם סגלתך,

כי הם עמך ונחלתיך;

 מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

יחיד נשא ונעלם,

פדה בנך כשה נֶאֱלָם;

ובנה דביר ואולם,

 ותמוך גורלי.

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו;

 והקם דבירך אלינו,

 צורי וגואלי.

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי

כוסי וחבלי.

בַּת־יוֹסֵף מְיַחֶלֶת;

הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת,

 מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוחֶלֶת

 מִיַּד הַיִשְׁמְעֵלִי.

אבי, ברוב רחמיך,

החש מושיע עמך,

 ועשה למען שמך,

 כל חטא מחול לי.

בוראי, רחם יחידתי;

 צורי, חזק קהלתי;

 והעלני לארץ חמדתי

 וְאַקְטִר כְּלִילִי.

בתוך רבים אהללנו,

דגלו ירים באהלינו.

הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

^{סנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה קנה בשנת 1486 מן הקהילה היהודית של גואדלחרה הכנסה בסכום של 3,236 מרבדי. רכישה זו שנעשתה בדרכי שלום מסתבר עליה שנעשתה כהלוואה או בחכירת נכס שממנה עתיד היה ליהנות בהכנסה שנתית. הוא אמור היה לקבל את המגיע לו מנכסי הקהילה לאחר שיהודיה יצאו בגירוש, אלא שהקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, השיג צו מאת הכתר שלפיו ישולם לו מן הנכסים של היהודים בעד שעבוד שהיה לו מאת הכתר על כספי הקהילה. הקונדי טען שאם אמנם היה קיים שעבוד נכסי הקהילה לסנצ׳ו גונסאליס די לה פלאסואלה, הנה מגיע לו, לקונדי, השעבוד, שכן נכסי הציבור של היהודים עברו לכתר והכתר הוא הוא המסדיר את תשלומי השעבודים, ולו לקונדי מגיע ראשונה. כאשר סנצ׳ו גונסאליס התנגד לכך, השיג הקונדי צו מאת הכתר, לדעתו(של סנצ׳ו גונסאליס) שלא בדרכי אמת. הוא, סנצ׳ו גונסאליס, רכש את ההכנסה מן הקהילה זמן רב לפני שניתן צו הגירוש ולכן פסק־הדין שהשיג הקונדי וההוצאה אל הפועל נגדו ששופטי גואדלחרה נקטו, אין להם תוקף. נכסיו נתפסו ונמכרו במכירה פומבית. הצו הנוגע לנכסי הציבור היהודי אינו תופס}

^{כלפיו, שכן צו זה נוגע לנכסים שנשארו לאחר הגירוש. לכן ביקש צו לביטול הכרעת שופטי גואדלחרה בנוגע לנכסיו שנתפסו על־ידם. בעליל נראית כאן דרכו האלימה של הקונדי שפעל ביד אחת עם שופטי גואדלחרה. כוחו והשפעתו שם, היה להם שם דבר.}

^{הכתר נענה לפונה ב־2 בדצמבר 1494 וציווה על שופטי גואדלחרה לשוב ולזמן מחדש את הצדדים להשמעת טענותיהם.}

^{לקונדי די לה קורוניה, ברנאלדינו סוארס די מנדוסה, היתה הכנסה שנתית קבועה, שהוענקה לו כמענק עולמים, בסכום של 22,000 מרבדי מן האלקבלה של יהודי גואדלחרה. הכנסה זו פסקה עם יציאתם של היהודים בגירוש. על כן פנו מטעמו אל הכתר וביקשו שתינתן לו תמורה נאותה על כך או שיוחזרו לו דמי השעבוד.}

^{בתעודה מן ה־8 בנובמבר 1494 נאמר וכן בתעודה מן ה־15 לדצמבר 1494 שסכום ה״juro הוא 22,500 מרבדי. בצו הראשון בין שני אלה נצטוו שופטי העיר לברר אלו נכסים ציבוריים השאירו היהודים בעיר ובתחומה ואלו היו ההכנסות האחרות של הקהילה, להעמיד את אלה במכירה פומבית ולנסות על דרך זו להחזיר את החוב לקונדי. ואילו מן הצו השני ניתן להסיק שהדבר לא יצא אל הפועל, שכן המועצה הטילה על הבצ׳ילייר סיסנרוס לצאת בליווי נוטריון לגואדלחרה ולברר על־ידי חקירה אלו היו נכסי הציבור היהודי ומי מחזיק בהם. עליו לתבוע מן המחזיקים להוכיח את הזכות להחזקת הנכסים הללו. לאחר מכן תיערך מכירה פומבית של הנכסים שאינם מוחזקים בהיתר מאת הכתר. הפדיון יכסה את חובות juróse בכלל.}

^{ב־8 במארס 1495 הטיל הכתר על רודריגו דל מרקאדו, השופט והמוציא אל הפועל בנכסי היהודים וחובותיהם בארכיהגמוניה של טולידו, לברר אם אכן יש אמת בטענותיו של הקונדי (sy asy es) שהיתה לו הכנסה מן המקולין של יהודי גואדלחרה בסכום שנקב. עליו להציג לפני רודריגו דל מרקאדו את הפריבילגיה שהוענקה לו על ההכנסה מן המקולין. עוד עליו לברר אלו נכסי ציבור ונכסי דלא ניידי השאירו יהודים שם ואלו הם שעבודי ההכנסות (censos) שהיו להם כאשר יצאו בגירוש. רק לאחר הבירור ימכור את הנכסים והשעבודים במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. מן התמורה ישלם תחילה למי שהיו לו משועבדים המסים השנתיים, מס השירות והשירות למחצה של היהודים. מן הנשארde lo  restante ישלם לקונדי די לה קורוניה את סכום השעבוד הישיר שלו. על כל 1,000 מרבדי של שעבוד ישלם לו 12,000 מרבדי, כלומר שבסך הכול יקבל 264,000 מרבדי. עליו לשלם לו מן הנכסים הציבוריים את אשר לא גבה מן השעבוד בשנים 1493,1492 ו־1494. כך יחוסל החוב. מסתבר אפוא שהכתר הניח שבגואדלחרה נשארו נכסים רבים של יהודיה. לאחר חיסול החוב ייטול הקורחידור מן הקונדי את שטר הפריבילגיה ויעביר אותו לרואי החשבונות הראשיים (contadores mayores) להשמדתו.}

^{על צו זה מצויה תגובה מצד תושבים מגואדלחרה, שהשיגו צו מאת הכתר ב־3 באפריל.1495 הם קנו בתים מן היהודים בדרכים הגונות (por justos tytuios) בשעה שאלה יצאו בגירוש. בשמם פנו לופי די טורם וגונסאלו די קובארוביאס. הקונדי ואנשים אחרים השיגו צו, ולפיו נצטווה רודריגו דל מרקאדו למכור את הרכוש שהיה בעבר של היהודים והיו עליו שעבודי הכנסה וכן כל רכוש אחר כדי לשלם לקונדי כספים ששימשו לו הכנסה מן המקולין והיין ושאר הכנסות שמן היהודים. רודריגו דל מרקאדו הוציא אל הפועל את מכירת נכסיהם. לדעתם, אין לתפיסת הנכסים ומכירתם כל אחיזה משפטית: משום שהם, הבעלים הרוכשים (שמהם נטלו הנכסים), לא זומנו ולא נקראו בזמן שניתנו צווי המכירה, כנדרש על פי החוק: על דרך זו נגרמה להם רעה חד־צדדית (perjuisio). הליכי ההוצאה אל הפועל לא נעשו כדין ונתבססו על מידע כוזב. בשעתו, ניתנו צווים וצווים על צווים (carta e sobrecarta) שלפיהם נמסרו להם הנכסים הללו והועברו לבעלותם בפומבי. ההסכמים על הרכישות היו שרירים וקיימים לפי החוק ולכן אץ ליטול מהם את הנכסים מבלי שיזומנו וישמעו לטענותיהם ומבלי שתינתן הכרעה כפי שהחוק דורש. הצווים שניתנו למכירה הפומבית של נכסיהם לא יכלו להינתן משום שהם לרעת צד אחד, זה שרכש את הנכסים בתום לב ובדין(con buena fe e justo tytulo). טענות אלה היו לצד הפורמאלי והפרוצידוראלי של הפעולה המשפטית.}

^{אשר לכספים ששועבדו לקונדי ולאישים אחרים, ׳שנאמר שהם מן האלקבלה שעל המקולין של היהודים, אלה לא היו מיסודם מבוססים על הקהילה היהודית ולא על הנכסים הציבוריים שלה, שכן, לא היו מס שהושם על היהודים ככלל, אלא הנדרש היה שאת מס האלקבלה ישלם בעל המקולין, כפי ששילם כל מוכר אחר׳. הווה אומר, שמדובר במס עקיפין גרידא, שאין לו כל קשר למס השנתי. לכן אין יסוד לקשור את המס הנ״ל בקהילה ובנכסיה וברכוש שיהודי העיר מכרו או שהקהילה מכרה. לאור כל טענה וטענה שנאמרה לעיל ועל שום צירוף כל הטענות, ביקשו הפונים הללו צו לביטול פועלו של רודריגו דל מרקאדו ולקיום בעלותם על הנכסים הציבוריים שהיו של היהודים. נמצאנו למדים שהבתים שהם קנו היו רכוש של הקהילה. ייתכן מאוד שהיו אלה בתים שהקהילה נאלצה לרכוש בזמן ההפרדה במגורים בתחילת שנות השמונים שבכוח רב הוצאה אל הפועל בגואדלחרה. הדיירים היהודים שילמו אפוא שכר דירה או דמי שכירות שנתיים לקהילה.}

^{הפונים היו מוכנים להגיע לידי הסדר עם הקונדי ולשלם לו את ההוצאות המשפטיות. הכתר נענה לפונים והורה לרודריגו דל מרקאדו להפסיק כל פעולה משפטית נגדם ולנשלם מן הנכסים שקנו מן היהודים. עליו לשמוע לטענותיהם; להחזיר להם את בעלותם על נכסיהם: עליו לזמן כל מי שיש לו משכנתא על נכס כלשהו ולצרף את כל הטענות שיישמע מכל מי שיש לו מה לטעון בנידון.}

^{אין כל ספק שקבוצת תעודות זו מלמדת לא רק על ניסיונות לתפוס את נכסי הציבור היהודי ולהשתלט עליהם, אלא גם על האנדרלמוסיה שנשתררה במדינה בבעיית הבעלות על נכסי יהודים וכן על ניסיונות הכתר להיפטר מחובותיו על חשבון נכסי היהודים.}