ארכיון יומי: 20 ביוני 2016


רבי כליפא בן מלכא – האיש ויצירתו והשתקפות מצבם של יהודי מרוקו בכתביו-משה עמאר

רבי כליפא בן מלכא – האיש ויצירתו והשתקפות מצבם של יהודי מרוקו בכתביו

שער שני. הקדושים והקדושות קדושים-יששכר בן עמי

  • ר׳ אברהם אל־כהן(סידי רחאל)הערצת הקדושים
    • ״מספרים עליו שבמראכש היו הרבה חולים פונים אליו ותורמים לקופתו. רבני העיר נעלבו מכך שקדוש זה קודם לקדושים אחרים הקבורים בעיר ולכן החליטו לנסוע אליו כדי להכיר את המקום. כשהגיעו בסביבות הקבר יצאו לקראתם חיות שרצו להרוג אותם. הם קראו לר׳ אברהם אל־כהן ואז הם ניצלו״.
    • נמסר על־ידי מר יצחק א׳ (קזבלנקה) ואחרים.
  • ר׳ אברהם אלמליח (אמיזמיס)

נקרא לרוב ר׳ בגו אלמליח. הוא בנו של ר׳ יהודה אלמליח, הקבור באותו מקום, והנחשב גם הוא לקדוש. הוא היה רב ושוחט בכפרו, נודע בחסידותו ורכש לו הערכה גדולה מכוח אישיותו. כשנפטר, השתתפו בלוויתו כל תושבי המלאח שמסביב ובמשך שבוע לא אכלו בשר כיאות. עם מותו החלו לפקוד את קברו ולבקש את עזרתו לריפוי מחלות שונות.

  • בגו הוא אחד מאחר־עשר קיצורים של השם ״אברהם״ והוא מקובל באטלס. ראה קורקוס־מחקרים, טבלה בעמי 183.
  • ר׳ אברהם אמזלג (אילליג)
  • נקרא גם מול אל־חאזרה (בעל האבן).
    • ״היה יום ששי. הוא הלך לשם [אילליג] כדי לדבר עם אנשים, להסביר להם איך לרחוץ ידיים. [הרגיש שסופו קרב], לקח מקל שלו ושם על הספירה [שעון] של שמש והשאיר שם בספירה של השמש. עד שהוא נפטר [אז] התגלגלה אבן גדולה וענקית וכיסתה אותו. אז המקל נפל והשמש ירדה ונהיה חושך. לכן קראו לו מול אל־חאזרה״.
  • ר׳ אברהם אמסלם (קזבלנקה)
  • קבור בבית־הקברות הישן בעיר.

18 ד׳ אברהם בו־דוואיה (קצר אל־סוק)

קבור בבית־הקברות ליד ר׳ יחייא לחלו. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.

  • ״דודי עליו השלום, הלך לשם [לר׳ יחייא לחלו], היה חולה. היה לו פצע על בטנו והיה עומד למות. הלך להשתטח על קברו והתרפא. בלילה בא אליו בחלום קדוש אחר שקבור שם, ר׳ אברהם בו־דוואיה ואמר לו: למה באת להשתטח על קברו של ר׳ יחייא לחלו ולא באת להשתטח על קברי? גם אני מירושלים ושמי ר׳ אברהם בו־דוואיה. עליו השלום. הלך והשתטח על קברו והוא הבריא״.

19 ר׳ אברהם ביבם (תטואן)

עדותה של גב׳ שרה ח׳(תטואן). בךנאיים, עמי י״א, מזכיר ר׳ אברהם ביבאס, מחכמי פאס, שהיה בעל מחלוקת של ר׳ חיים גאגין, ובעמי י״ח את ר׳ אברהם בר־מאיר ביבאס, מחכמי סאלי, שחתום על תעודה משנת 1707.

20 ר׳ אברהם בךאיבגי(סידי רחאל)

מכונה בפי יהודי האיזור אל עזיז דיאלנא (היקר שלנו). מספרים עליו שהיה נוהג ללמוד תורה עם אליהו הנביא.

21 ר׳ אברהם בן־נתן (אזימור)

 זהו קדוש מקומי.

22 ר׳ אברהם בן־סאלם (פיגיג)

לפי המסורת המקומית קבורים שם שני צדיקים הנקראים בני אמויאל, ואחד מהם הוא ר׳ אברהם בן־סאלם.

1.22 ״בפיגיג ישנו בית־קברות עתיק יומין. אספר לך על מקרה שקרה: לפנים בית־הקברות הזה לא היה מגודר ושם היו קבורים שני צדיקים בני אמויאל. ר׳ אברהם… אנשים אספו ברושים, בנו גדר ובית־חיים. אני אז הייתי בן עשר. כל פעם היו בונים פינה אחת, היא נפלה. הלכו לפחא כי חשבו שמא הערבים הורסים להם את הגדר הזאת. הפחא העמיד שומרי לילה. היהודים בנו שוב פינה ונפלה. אז קם יהודי זקן שהחליט לצום, לגזור ציפורניו ולעשות פתירת חלום. חלם והנה צדיק בשם ר׳ אברהם בן־סאלם, עליו השלום, אמר לו שהפינה נופלת מפני שהשאירו את קבורת הצדיק מחוץ לגדר. הצדיק ביקש מהזקן שיזמין אנשים שיבואו להשתטח על קברו. אז הרחיבו את הגדר ומאז הפסיקה הגדר להתמוטט. לא יודעים יום ההילולה. מאז באו אנשים מהרבה פינות במרוקו להשתטח על קברם. אשה עקרה באה לבקר: גם אשה משוגעת, מי שאינו יכול ללכת, מרימים אותו לשם: וכולם חוזרים בריאים ושלמים וזה הודות לאלוהים״.

ר׳ אברהם בן־עטר (מוגאדור)

ר׳ אברהם בן־שוקרון(אוג׳דה)

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש. נקרא בפי המוסלמים סידי מוחמד בן־ שוקרון.

ר׳ אברהם בן־שושן(מוגאדור)

נפטר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מוצא אביו מדבדו.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

 

Asilahבהרבה מקרים מתגלה הקדוש היהודי על־ידי מוסלמי שמודיע על כך לקהילה היהודית. המוסלמי יכול למצוא ציון של קדוש יהודי בשעה שהוא חורש את המקום, או שהקדוש מתגלה למוסלמי בחלום, או באמצעות מעשה פלאי אחר כמו עמוד אש על קבורתו או פתילים דולקים מתחת לאבן. גילוי זה של הקדוש על־ידי מוסלמי או נוכחות המוסלמי בשעת פטירת הקדוש מאפשר לו הרבה פעמים להיות השומר על מקום הקבורה של הקדוש, מעמד המקנה לבעליו זכויות מסוימות העוברות בירושה. ר׳ סעדיה דאדס, לפני מותו, מבטיח לנער מוסלמי הנמצא לידו שיגן עליו וממנה אותו לשומר מקום קבורתו, הוא וצאצאיו אחריו.

בקברי קדושים רבים היה שומר מוסלמי, כמו למשל אצל ר׳ אברהם כהן, ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד־ אלשקר, ר׳ דוד בן־ימין, ר׳ דוד ומשה, ר׳ חביב המזרחי, ר׳ חיים בן־עטר, מולאי איגגי, ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ר׳ משה כהן, ר׳ סעדיה דאדס, ר׳ עמרם בן־דיוואן ור׳ שלמה בךתאמצות.

הערות המחבר :  ראה סיפורים מס׳ 3.34, 3.39, 1.117, 2.157. 1.169, 3.369, 1.472 ו־5.562 וכן סיפור מס׳ 4.369 על מוסלמיה השומרת בביתה על חדר של קדוש יהודי (ללא שם) שהתגלה לה בחלום.

            היתה קיימת תרומה קבועה שהמבקרים שילמו לשומר, וכנראה היו מקרים של סחטנות. לכן כאשר מינה ר׳ סעדיה דאדס את המוסלמי לשומר קברו ציווה עליו שיקבל מכל יהודי רק דירהם אחד ולא יותר.

 השומר היה מקבל סעודה וכן כסף מהמבקרים. בדרך כלל זכות זו היתה עוברת מדור לדור ובני השומר היו ממשיכים בתפקיד אביהם. מסורות רבות קשורות לשומרים המוסלמים שהיו עדים למעשי הניסים של הקדושים היהודים. שומרו המוסלמי של ר׳ חיים בן־עטר היה שומע בלילה את הקדושים קוראים תהילים וכתוצאה מכך החל לשמור על כשרות: אצל ר׳ דוד ומשה היה שומר מוסלמי שנדר לשמור כל הזמן על הקדוש. הנדר נעשה לאחר שהמוסלמי פגע בקדוש באומרו ״תראו כמה יהודים, אוי ואבוי״, כשראה אלפי יהודים בהילולה, והתעוור. השומר היה מטפל באנשים בעת ביקורם. בשאר הימים היה דואג לאחזקת המקום. במקומות שלא נתנו ליהודים רשות להיכנס מפני שהמוסלמים טענו לבעלות על הקדוש או מפני שהקדוש היה קבור במקום השייך למוסלמים, היו היהודים נותנים לשומר המוסלמי את מתנותיהם לקדוש או נרות כדי שידליק בשמם ליד קברו.

כך היה המצב עם ר׳ דוד אלשקר לפני שהיהודים קנו את הפרדס, שבו היה קבור, מבעליו המוסלמי. השומר גם היה מסתובב בין המבקרים ומדריך אותם: לאשה עקרה יעץ שומרו של ר׳ אברהם כהן שתשים על גבה אבנים שמעל הקבר, ואחרי שנה היא ילדה; לאשה שפחדה בראותה שלוש זיקיות על הקיר בחדרו של ר׳ שלמה בן־תאמצות, הסביר השומר שהזיקיות הן כמו הצדיקים ואין מה לחשוש מהן: השומר של ר׳ חביב המזרחי לא היה מרשה ליהודים להיכנס לקבר ללא טבילה. הקדוש גם דואג לצורכי שומרו ומולאי איגגי נענה לבקשת שומרו ודאג שיהיה לו כבש כדי לחגוג חג מוסלמי חשוב. מלבד היותם שומרים של קברים קדושים יהודים מילאו המוסלמים תפקידים רבים נוספים במסגרת הביקורים של היהודים אצל הקדושים ובעיקר בימי ההילולה.\כאשר המקום בו היה קבור הקדוש היה באיזור מסוכן או באיזור מוסלמי מובהק, כמו קבריהם של ר׳ יהודה זבאלי, ר׳ יחייא לחלו וסידי בועיסא וסלימאן, היו היהודים שוכרים ערבים עם נשק לליווי עד המקום. 

למקומות שהגישה אליהם היתה אפשרית רק בבהמות היו היהודים שוכרים בהמות מהמוסלמים. לכל פעולות הבנייה שנעשו ליד הקבר של הקדוש כמו בניית מציבה, חדרים, בית־כנסת, כביש גישה למקום וכד, היו היהודים לוקחים פועלים מוסלמים מהסביבה כדי לבצען.  לפעמים בנו המוסלמים בעצמם בתים ליד קבר הקדוש, או הקימו אוהלים, והשכירו אותם למבקרים היהודים.

בהילולות הגדולות אצל הקדושים המפורסמים היו המוסלמים מהסביבה פעילים מאוד ודאגו לספק ליהודים בהמות לשחיטה, עצים לבישול, מים ומצרכים שונים במשך כל תקופת שהותם במקום.  עסקיהם עם היהודים תרמו לשיפור מצבם הכלכלי והמוסלמים נהנו מימים אלה וציפו להם במשך כל השנה. היהודים היו שוכרים עוזרים מוסלמים לימי ההילולה, גם באופן פרטי וגם על־ידי ועד הקדוש במסגרת הפעולות הכלליות, כמו טיפול בעורות של הבהמות שנשחטו.

המוסלמים שימשו גם כשליחים בין חכמי ארץ ישראל והקדושים: ר׳ דוד בן־ברוך ור׳ יהודה וראובן החזירו שליחים מוסלמים ממרוקו לארץ ישראל בן רגע עם כיכר לחם חמה בידם: גם ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא העביר את שליחו המוסלמי בן רגע לפאס בהזכירו את השם המפורש.

המוסלמים פנו לקדושים היהודים, במיוחד למפורסמים שביניהם, מסיבות שונות אך בעיקר למטרות ריפוי. בדרך כלל באה הפנייה לקדוש היהודי לאחר שהקדושים המוסלמים לא הועילו. הם באו לקדוש היהודי בעצמם, או יחד עם מכרים יהודים. או שביקשו מיהודים לשטח בשמם את בקשתם בפני הקדוש.

ספר מעשה נסים-יהדות מרוקו -פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי

תרגום:

כל מי שיקרא ספר זה יווכח בכוחיהדות מרוקו - פרקים בחקר תרבותם

הנסים והנפלאות של הצדיקים שהם

 עושים למעננו בכל הזמנים. יהא

 רצון זכות הצדיקים תעמוד לנו ולכל

ישראל אחינו ויבוא משיח צדקינו במהרה

 בימינו אמן כן יהי רצון.

אדונים יקרים אתה ה׳ תשמרם וכצנה רצון תעטרם כיר"א:

אדונים, אנו מודיעים לכם שהקדושים של בוחלו שם יש בית קברות גדול ועתיק, אולי מתקופת הבית השני ושם טמונים חכמים וקדו־ שים לאין קץ. אבל ידועים לנו מהזמנים הקדר ים רק שני חכמים. ר׳ מוסא בן ישי  ור׳ ינאי מול למכפייא וניסיהם שעשו כמו שסופרו לנו על ידי הראשונים מהזמנים הקדומים. בזמנו של ר׳ מוסא ע״ה, ביום בו רצו להתחיל בבנית ״דמנאט״

הופיע שולטן אחד על מנת לבנות את החומד. והוא בנה את החומה בנין חזק ואמיץ שנפל. שלש פעמים בנה ונפל. יועציו אמרו לו: דבר זה יש לו תקנה דק מצד היהודים. הם ידעו את הסיבה. שלח המלך לקרוא לר׳ מוסא ע״ה מבוחלו והוא, ע״ה, היד, זקן ושבע ימים. אמר לו: עוצה לי עצה בדבר החומה שאני בונה ושהיא מתמוטטת. השיב לו: דע לך אדוני שעיר זו קדומה מאוד ובמקום זה היה בית קברות יהודי ועתה העמד לרשותי פועלים יהודים וכן מקום בו אוכל לטמון עצמות אלו. כך היה. הוא היה רואה ברוח הקודש ומצוה עליהם: חפרו במקום זה והוציאו את העצמות וכך היה. עד שסיימו את מלאכתם ואמר החכם לפועלים: הרכיבו את הקרשים (כדי לשים מילוי נוסף) ולפני שהעמידו את הקרשים שפך שם סל עפר. והם בנו שם. והחומה החזיקה ולא התמוטטה. והשולטן אמד: עבור טובה זו שעשית לי אקרא את העיד בשמך והוא כנה אותה בשם צור מוסא (חומת מוסא). וכך אנו כותבים בכתובות שלנו ובשטרי גיטין את שם העיר צור מוסא. ומה שקדה שבנה חומה והיתד, נופלת, אל תחשבו שזה היה פלא, הלא זה חזר בימינו אנו. זה קרוב לשש שנים שגוי אחד הנשוי לנוצריה ממוצא אנגלי בא ליד בית הקברות של בוחלו ובנה שם בית חזק, שהתמוטט. הוא הביא מומחים אחדים ובנו מחדש ושוב התמוטט וכן בפעם השלישית. עד שאמרו לו המוסלמים הגרים שם: מה שקורה לך אולי קשור בכך שמא לקחת אבנים מבית הקברות היהודי  הוא הלך ושם בצד את האבנים שלקח מבית הקברות והניח אותן במקומן. הוא שחט שוד לכבוד החכמים הטמונים שם. הוא בנה וה

בית עמד. מסרו לנו שהוא מצא כמה דפי שפר. מצא חיבור, שופר, מגילה ומקל של החכם. ומה שהוא מצא, שם בחדר מיוחד והיו מדליקים שם כל היום לכבוד החכם. ואנחנו גם בקשנו ממנו את החיבור שימסור אותו לנו, כי הוא אמר, שיממן את הדפסתו. ור׳ ינאי ע״ה מול למכפייא. ולמה נקרא ״מול למכפייא״י הראשו­נית מספדים מהזמנים הקדומים, שהיה מקום שנקרא ״אלמדין״ בברברית ובערבית ״מדינה״ ושלט בה שולטן והיו שם יהודים ועד היום יש שווקים של היהודים. מקום אחד נקרא ״חדאדא״ (גבול), מקום אחר ״עטארא״, (מוכרי בשמים), מקום אחר ״קיצארייא״ (חנויות), ומקום ״זאמע דליהוד״ (בית כנסת של היהודים) ושם קבורים מוסלמים. יש שם בית קברות עתיק שאין לנו ידיעות עליו. הידיעה שיש לנו שנמסרה לנו עד ידי הראשונים היא, שנתגלה להם ר׳ דוד הלוי  ז״ל בהלום ואמר להם: מי שלא יכול לבוא אלי לאזור הדרע יבוא לבעלי אל־מדין. שמה אנו לומדים כולנו בישיבה שלהם. במות המלך של אל מדין באו פרעות. נבוזו כל היהודים שהיו שם וברחו לאחיהם בבוחלו והם הגיעו לשם אחרי ארוחת הערב. והחכם ר׳ ינאי ישב עוד בבית מדרשו ולמד עם תלמידיו ולא ידע מזאת. הלכה בתו לבית המדרש, אמרה לו: התדע שיהודי אל־מדין באו והגיעו לבוחלו רעבים וצמאים, כל האנשים כבר אכלו ארוחת ערב זולתך. שאל אותה: מה הכנת לי לארוחת הערבי אמרה לו: הכנו לך צלחת של כוסכוס. אמר לה: לכי והביאי את הצלחת. הביאה לו. הוא קרא אז מה שקרא ואמר לה: לכי וקחי את הצלחת, שייכנסו ויאכלו עשרה עשרה. כולם אכלו מצלחת זו ושבעו. אכלו והותירו. זוהי השמועה והאמת שיש לנו אודותם. מאז הזמנים הקדומים. ובשנה זו, ביום חמישי, ליל הושענה רבה, סעדו ארבעה בחורים והם החליטו לערוך מסיבה. קם אחד ואמר: בואו נלך לבעלי בוחלו ונעשה שם סעודה לכבוד החכמים. ידוע לנו שבחורים אלה רציניים הם ולא קלי דעת. אחד שמו אהרון גבאי, אחד שלום סמחון, אחד מסעוד תויזר, ואחד אליהו עמאר. הם ישבו ליד החכם וקראו תהילים. בעודם קוראים תהילים ונכנסה

וח במסעוד תויזר. והרוח דוח קודש היא והוא אמר להם: אומר לכם החכם ר׳ מוסא בן ישי שהוא שמח שבאתם ביום היארצייט שלו׳ אתם ארבעתכם, אשריכם ואשרי חלקיכם ואתם אר­בעתכם חייבים להיות אחראים על הבנייה. בואו ביום רביעי בשעה אחת ומלאו חמישה בקבוקים במים. בקבוק אחד יהיה ליהודה אוחנונא שגר במאראקש והוא ישלח עבורו המשים פרג־ קים. בקבוק אחד יהיה למשה ואענונו שגר במא־ ראקש והוא ישלם עבורו חמשה עשר פר' בקבוק אחר יהיה לר׳ כליפה וואעקנין שגר בקזבלנקה והוא ישלם עבורו עשרים וארבעה פרנקים. את שני הבקבוקים האחרים תקחו לשכונת היחידים. יהוא הראה לנו את המקום. השבנו לו: במקום זה שאמרת, אין בו מים והוא הוסיף כשתבואו, תמצאו כאן מים. וכך היה ״. משהתחלנו לחפור ביסודות של הבנין נראו לנו ליד הקבר של ר׳ ינאי שלוש מצבות. וכשגמרנו לבנות שם חדר, ערכנו סעודה לחכמים ומשסיימנו את הסעודה, אהרון מלול שהיה אתנו אחזה בו רוח הקודש והוא התחיל לדבר: החכם ע״ה אומר לכם שלא תפנו לאדם אחר אלא למנאנא (שם פרטי של אשה) והביאו לה בקבוק מים ממני והיא מיד תעשה, אשריה. ואנחנו עוד הולכים בדרך והנה שוב נכנסה הרוח בבחור והוא נפל. הוא אמר: שלש המצבות שבניתם, אחד שמו ר׳ דוד אוחנונא, שהיארצייט שלו בחמשה עשר של חשון ואנו ערכנו את היארצייט שלו, השני ר׳ משה אבן חמו שהיארצייט שלו בחמשה עשר לאלול והשלישי ד׳ יעקב סגיר שהיארצייט שלו בליל שבועות, ור׳ ינאי מול למכפייא שהיאר־ צייט שלו בעשרים וחמשה לשבט.

ופעם אחרת נתגלתה לו הרוח בחלום ואמ­רה לו: בוא למקום הדלקת הנרות של החכם מחר, יום חמישי, מלא שם חמשה בקבוקי מים וכך היה. הוא מלא אותם מים. אותו דבר קרה גם ליוסף תויזר, הרוח נתגלתה לו והוא פחד מאוד וקרא לשלום סמחון שאמר לו: אל תפחד, מרח מים. וכך עשה. והמים שהביא אותם מסעוד תויזר הם מים מאותם הבקבוקים שהוא מלא אצל החכם. והרוח רוח קודש היא ואותו בחור, דבריו אמיתיים כי בחוד תם הוא ומשמרפה ממנו

הרוח, הוא אינו זוכר מאומה, ומשקרה זאת, באו אלי וספרו לי ואמרתי להם למה לא באו אלי (מקודם י) כי אז הייתי כותב להם כי הדב־ דים אמיתיים.

ואין להאריך כי אם בשלומכם שירבה ויגדל. יום שנכפל בו כי טוב (יום שלישי) שנת ועשית מנור״ת לפ״ק (1936) בסדר אחדי הודיע אלהיט אותך את כל זאת וא״ש ע״ה (ראה מקור).

Le Mariage Traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-ami

A Settat, jeudi matin, la mère de la mariée dépose le linge tâché sur un plateau. Accompagnée de femmes qui poussent des zgarit, elle va de maison en maison montrer "l'honneur" de sa fille. Au cours du déjeuner, les invités remettent leurs cadeaux. Le samedi suivant, "sabt l'rôsa" ou "le samedi de la mariée", les deux familles et des invités se retrouvent chez les époux. Mardi, la mariée, portant des habits neufs, est conduite sur une mule au ruisseau. Une tamzwarä la lave, lui met du 'ker et du henné. Le lendemain matin, cinq islan viennent chez elle et lui ouvrent ses tresses. Ce jour est aussi appelé "teqsïr dhüt" (écaillage, découpage du poisson).

A Boujad, de suite après la défloration de la jeune fille, sa mère prend le sarwal ou culotte tachée de sang et la suspend au bout d'un bâton. Les femmes s’empressent d'aller au mellah et la montrent à toutes les familles, afin d'éviter la médisance. Quand le précieux symptôme de la virginité n'apparait pas, sa mère prétend que la mariée est mteqfa ou elle salit elle- même la culotte. Si le marié n'est pas d'accord et répudie sa femme, celle- ci ne pourra plus se marier dans cette ville. On considère quand même comme une bonne action d'être tolérant dans ce cas et d'éviter le scandale.

Jeudi matin, "nhar sboh", la mère de la mariée apporte au jeune couple du lait, du pain, de l'huile, du miel et de la menthe. En entrant dans la chambre, elle dit "sbâh elhir 'likum' (bonjour à vous).

A midi, elle leur offre un déjeuner. Elle procédera ainsi pendant sept jours. Vendredi, la famille de la jeune fille envoie aux parents du marié de la viande et des légumes pour la préparation des repas qu'ils prendront ensemble le lendemain. Samedi après- midi, une tamzwdrâ maquille la mariée avec du hsrqôs. – fard noir – Elle lui dessine sur le visage différentes figures, telles que des oiseaux, ainsi que des groupes de cinq points disposés en forme géométrique. Les jeunes filles et les femmes s'assemblent autour de la mariée et chantent tout l'après-midi. Le marié et ses amis leur jettent des bonbons. Dimanche matin, on sert de la hrira ou "soupe", aux deux familles. Mercredi, les femmes lavent la mariée à la source. Au retour, elle tient d'une main de la verdure, et de l'autre, un seau neuf plein d'eau : ainsi, elle apportera au ménage du bonheur et de l'aisance. Dans certaines familles, un repas de poisson  terminera ce dernier jour de mariage.

יהדות מרוקו - פרקים בחקר תרבותם

A Marrakech, jeudi matin, "nhar sboh", la mère de la mariée présente à la famille le drap sali et le dépose sur un plateau. Un danseur  met le plateau sur sa tête et danse, pendant que les assistants y déposent une grama. Les femmes se servent du sang virginal comme d'un fard pour les yeux. La mère de la mariée offre au couple un déjeuner complet, compor­tant non seulement la nourriture, mais aussi les ustensiles nécessaires; le couple ne doit goûter ni toucher à rien qui appartienne à la famille du jeune homme. Ce jour-là, la famille, les islan et les jeunes filles remettent aux mariés de l'argent, des bijoux, des habits et des tapis.

Samedi, "sebt alberza", "sabt l'ors" ou "sebt veabraham zaqen", les deux familles prennent part à la prière, à laquelle assiste le marié accompagné de ses islan. Le soir, au cours d'une fête chez le marié, les femmes prennent le "sboh" ou "drap sali" et dansent.

Durant les huit jours pendant lesquels les mariés ne peuvent sortir, les islan et d'autres invités viennent prier avec le marié à la maison. Tous les soirs, on refait les "sept bénédictions", réunion qui donne lieu à des chants et des danses.

Jeudi, huitième jour après la consommation du mariage, est le "nhar alhut". Le marié va d'abord, en compagnie de ses amis, à la synagogue, et ensuite au marché où il achète un poisson, de préférence de l'alose ou du muge, ainsi qu'un bouquet de menthe. Il rend visite à ses beaux-parents, qui lui remettent une bague ou de l'argent. Toujours accompagné des islan il retourne à la maison, donne le poisson à sa femme et l'aide à le nettoyer. Si la femme "comprend", elle cuisine le poisson, sinon c'est sa mère ou une autre femme qui s'en charge. On présente aussi à la mariée sept petits poissons, qu'elle doit avaler, afin d'avoir sept enfants. Ensuite, on fait conduire les mariés près d'un puits. Là, on répand le contenu d'un seau d'eau sur leurs pieds: c'est un fal, qui signifie qu'ils seront bénis et vivront dans l'aisance. Auparavant, les tamzwarât auront emmené la mariée au bain et, ensuite, chez ses parents, qui lui donnent un cadeau. Depuis mercredi soir, jour du mariage, la mariée fait avec son mari lit à part, et c'est seulement après ce bain rituel qu'elle lui est permise.

Le samedi d'après, le deuxième après le mariage, est intitulé "sebt sabuka" ou "samedi de la balançoire". Les amies de la mariée et plusieurs invitées viennent chez elle. Dans la cour ou au jardin on élève une balançoire. La mariée est la première à se balancer, ensuite c'est le tour des jeunes filles. Une vieille femme chante  la beauté de la mariée et reçoit une grama des assistantes. Le lendemain, les petits enfants de la synagogue viennent chez la mariée lui ouvrir les azallumin – On leur offre des gâteaux.

Marrakech connait le mariage entre bébés. En effet, une femme, qui perd ses enfants en bas-âge, procède ainsi: dès qu'elle enfante un bébé, elle le marie à un autre bébé qui vient de naître. Elle offre à ses parents une bague en or ou un bijou et ils se mettent d'accord sur le mariage de leurs bébés. Généralement, quand l'enfant survit, il se marie avec la fille que l'on lui avait destinée.

A Beni-Mellal, le "nhar sboh", la mère de la mariée offre au jeune couple du lait et des beignets et la famille leur remet ses cadeaux. Samedi, "sebt lehtan", réunira les deux familles. Mercredi d'après, on emmène les mariés au ruisseau. On prend à cette occasion du couscous sucré, cinq poulets, de la farine et vingt-cinq oeufs. Unetamzwarâ lave le linge  des mariés. Un assistant s'approche d'eux et les frappe, en disant: "hertu, hertu" (cultivez, cultivez). Les mariés prennent de la farine et la répandent sur la surface de l'eau.

Le Musulman Lahcen qui entretient les tombes juives

LE MUSULMAN LAHCEN QUI ENTRETIENT LES TOMBES JUIVES.

Publié le 19/06/2016 à 18:01 par rol-benzaken

LA PROMESSE DE LAHCEN À MOSHÉ

Lien de l'article

Il y a plus de 60 ans que Lahcen a fait à son ami Moshé la promesse d'entretenir les tombes de ses ancêtres. Et cela fait plus de 60 ans qu'il honore, sans faillir, sa promesse à son ami.

Il y a longtemps, au début des années 1950,  Lahcen a vu, le cœur serré, partir son ami Moshé pour Israël. Obligé de quitter, avec sa famille, sa belle terre du sud qui veille sur ses aïeux, Moshé, Marocain de confession juive, a alors demandé à Lahcen, dont l’amitié s’avérera indéfectible, de s’occuper des tombes de ses ancêtres. Lahcen s’en souvient comme si c’était hier. Les deux hommes se sont dit adieu un jour d’hiver, et Moshé s’en est allé l’âme un peu moins lourde, rassuré par la promesse que lui a faite son ami de s’occuper de ses ancêtres comme il s’occuperait des siens.
Cette promesse, Lahcen l’honore depuis bientôt 70 ans. Voûté aujourd’hui sous le poids du temps, cet homme d’une infinie noblesse, un Amazigh musulman du village d’Arazan, dans la région de Taroudant, n’a en effet jamais failli à sa parole. Et, en chaque début d’année, immanquablement, il se rend sur les tombes de la famille de son ami Moshé pour les nettoyer, allant jusqu’à, malgré ses bien modestes moyens, se pourvoir de pots de peinture pour en rafraîchir les épitaphes. Des épitaphes en hébreu qu’il prendra soin de réécrire minutieusement, lui qui n’a jamais écrit une lettre de sa vie pour n’avoir jamais mis les pieds à l’école.
Et ne vous avisez surtout pas de lui dire, rapporte Omar Louzi, président du Rabat Business Club,  qu’ «il est vieux, à présent, et qu’il en a bien assez fait» car il vous répondra, immanquablement qu’ «une promesse est une promesse“: et “je continuerai à faire ce que j’ai à faire jusqu’au retour de mon ami Moshé… ou à ma mort.”

357

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר