מורשת יהדות מרוקו

ד. אומדן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות ליטאיות (חוץ מישראל)

באחד ממכתביו של הרב ליבמאן מוזכרים תלמידים מאלג׳יר ותוניס שנקלטו בישיבת ״אור יוסף״. אך מתוך רשימת התלמידים המצורפת למכתב, רק שניים מתוך שלושים ושבעה התלמידים הרשומים היו מתונים ואחד מאלג׳יר, ואילו כל השאר באו ממרוקו. מדוע התפתחה התופעה של העברת תלמידים דווקא במרוקו, ולא באלג׳יריה ותוניס? נראה כי הצטברו לכך כמה סיבות. היתה זו הקהילה הגדולה ביותר מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והמזרח. מתוך ״המיליון הנשכח״ של יהודי צפון אפריקה, ארצות האסלאם והמזרח התיכון, היוו יהודי מרוקו, בשל מספרם הגדול, את המשאב האנושי המשמעותי ביותר לתחיית העם היהודי לאחר השואה. כמו כן עמדה לזכותם אדיקותם, שכן הם עדיין לא ״התקלקלו״ בהשפעת ״אליאנס״ והתרבות הצרפתית. גם התשתית שהונחה בידי הרב זאב הלפרין ומוסדות ״אם הבנים״ שהוקמו בדורות הקודמים, יצרו את הרקע המתאים להתפתחות התופעה. הרב וולטנר אמר על כך:

במרוקו ראיתי קהילה יהודית שלמה, דתית, שומרת מצוות ורוחנית. חשבתי בזמנו שמרוקו יכולה להיות מרכז רוחני גדול בתורה אפילו בהשוואה לקהילות הגדולות באירופה. זה היה המקום היחידי שאפשר היה לאסוף אלף תלמידים לישיבה, וזה היה החלום שלי.

קשה לאמוד במדויק את מספר התלמידים שיצאו ממרוקו ללימודים בישיבות הליטאיות מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות החמישים, כיוון שאין רישומים מסודרים של הישיבות, ובקרב התלמידים היתה תחלופה רבה. חלקם נדדו מישיבה לישיבה, אחרים חזרו להוריהם במרוקו משום שלא עמדו בנטל הלימודים, או התקשו ברכישת היידיש או בהסתגלות למנטאליות השונה. גם הישיבות עצמן נדדו והחליפו כתובות. כך, למשל, ישיבת ״אוהל יוסף״ יצרה לעצמה אתוס של נדודים. יסודה בגיטו של וילנה, משם עברה למחנה הריכוז ברגן בלזן, לאחר המלחמה נדדה לצלסהים בגרמניה, ומאוחר יותר, ב״תקופה הצרפתית״, נדדה בין ליון, באיי, פובליענס, ארמונטייר ובוסייר. ישיבות חדשות רבות נפתחו ונסגרו לעתים תכופות.

האומדן המצוי בידנו מבוסס על פרסומי הישיבות, על נתונים מתוך מכתבים שנשלחו לגו׳יינט ובהם בקשות לקבלת תקציב, על התכתבויות של ראשי הישיבות עם הרב עבו, ועל שיחות שנערכו עם רבנים ותלמידים שלמדו בישיבות באותה עת. מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות הליטאיות באירופה, במרוקו (טנג׳יר) ובארצות־הברית בעשור שלאחר שנת 1947 היה 4,000 בקירוב, לפי הפירוט הבא:

ישיבת אקס לה בן בצרפת יצרה קשר עם יהדות מרוקו כבר באוקטובר 1945, והיה ביכולתה לקלוט כמאה תלמידים. בשנת תשי״ח (1958-1957) פרסמה הישיבה קטלוג המעיד שעד לאותה שנה למדו בישיבה כשש מאות תלמידים מצפון אפריקה, צרפת, שוויץ, איטליה, בלגיה, אנגליה וארצות נוספות. התלמידים ממרוקו היוו אז כ־70% מתלמידי הישיבה. יש להניח שבשנים הראשונות היה מספר התלמידים ממרוקו בישיבה זו קטן ממספר התלמידים שנקלטו ממזרח אירופה. המגמה החלה להשתנות לאחר שנות החמישים המוקדמות כשתלמידים אשכנזים סיימו את לימודיהם בישיבה והיגרו לארצות־הברית ולישראל. את מקומם תפסו בעיקר תלמידים ממרוקו ומשנות השישים והשבעים כבר היוו את המרכיב המרכזי בישיבה (עד היום מרבית התלמידים בישיבה זו שנולדו בצרפת, מוצא הוריהם ממרוקו). בתחילה התלמידים הגיעו לישיבה בגפם, ולאחר שנת 1956 הם לוו על ידי הוריהם. תוכנית הלימודים היתה ארבע שנתית ומדי שנה התחלפו כרבע מהתלמידים. מנתונים אלו עולה שבין סוף שנות הארבעים ועד לסוף שנות החמישים למדו בישיבת אקס לה בן לפחות שבע מאות תלמידים ממרוקו. לאחר שנות השישים גדשו את הישיבה עוד אלפי תלמידים שמוצאם ממרוקו והם השתקעו בצרפת, אך אלה לא הובאו במניין המצוין לעיל.

לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס הגיעו בשנת 1949 כחמישים תלמידים. במשך הזמן גדלה הישיבה ומספר התלמידים ממרוקו גדל לשישים, לשמונים, ואף למאה ועשרים.

בשנות החמישים פתחו מנהלי הישיבה סניפים רבים במרוקו, בתוניס ובמספר ערים בצרפת. לא כל המוסדות החזיקו מעמד וחלקם נסגרו, אך חלקם קיימים ופעילים בצרפת עד עצם היום הזה.

מהנתונים שבידנו עולה שבעשור שבין שנות החמישים לשישים למדו בישיבה זו לפחות כשמונה מאות תלמידים ממרוקו(נראה שעוד כמה מאות למדו בסניפיה השונים של רשת ישיבות ״אור יוסף״, במרוקו ובפרובנס שבדרום צרפת).

בישיבת ״עץ חיים״ שהוקמה על ידי הרב וולטנר בשנת 1953 בטנג׳יר, למדו כשישים תלמידים בכל שנה. מספר התלמידים שלמדו במהלך העשור הראשון של הישיבה היה כשש מאות. ליד הישיבה התנהל ״כולל״ שלמדו בו כשישים אברכים במשך העשור.

אומדן גס מצביע על כך שבמוסדות השונים באנגליה למדו כמאה וחמישים תלמידים בכל שנת לימוד. בחישוב זה נכללות ישיבות ״תורת אמת״ של הרב שניידר בלונדון, ״תורת חיים״ של הרב יצחק ויינגערטן שבקרבת לונדון, הישיבה בסנדרלנד של הרב וולטנר, והישיבה בגייטסהד, כולל האברכים בעיר זו. כאשר מרכז הכובד של יהדות מרוקו באירופה עבר לצרפת, הלך והתמעט מספר הנערים ממרוקו שלמדו באנגליה. יש להניח שמספרם בישיבות באנגליה מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים היה כשש עד שמונה מאות.

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

הבדווים הערביים באו לצפון אפריקה בעקבות התפתחות מדינית מסובכת. השושלת הפאטימית השיעית, שצמחה בצפון אפריקה, העתיקה את מרכז הכובד שלה באמצע המאה העשירית מזרחה, אל מצרים – בשנת 969 יסדה שושלת זו את קהיר – והפקידה את המגרב בידי זירי, ראש שבט צנהאג'ה הבֶרְבֶריים.

לא ארכו הימים ושבטי זנאתה הנוודים השתלטו על חלקה המערבי של צפון אפריקה, בעוד שממלכת בני צנהאג'ה התפצלה לשתיים : הזיריים, ובני חמאד. משגברה במגרב ההתנגדות לעול החליפות הפאטימית השיעית – הכריז אחד מצאצאיו של זירי, מוּעיז, בשנת 1048 של ניתוק שלטונו מעל קהיר.

החליף לא התמהמה בתגובתו, הוא העביר לגדה המערבית של הנילוס, למדבר לוב וסהרה, את שבטי הבדווים הערביים בני הילאל ובני סולַיים, אשר הועברו למצרים העליונה זמן לא רב קודם לכן מחצי האי ערב, לפי שהתנהגותם שם הייתה פראית מדי והפריעה לקיום סדיר של העלייה רגל לערים הקדושות מכּה ואל מדינה.

בכך ביקש החליף הפאטימי להשיג שתי מטרות בבת אחת : להתפטר מן האלמנט הפרוע שבארצו, ולהעניש את המגרב המתמרד. ואכן, העונש השיג את מטרתו. בני הילאל השתמשו ברשות הנתונה, פשטו על המגרב המזרחי ( תוניסיה ), החריבו את קירואן, והשמו את כל הארץ " כנחילי ארבה ,, כפי שמתבטא אבן ח'לדון. כל מקום שאבן ח'לדון מדבר על הרסנותם ופראותם של הערבים, כוונתו לשבטים האלה.

לא היה זה מסע כיבוש חד פעמי, כגון מסעותיהם של הוּלאגוּ או תימור, ואף לא מלחמה וקרבות, אלא פשיטה מתמדת, לחץ ודחיפה ודחיקה מתמידים, ששינו את פניה ודמותה של צפון אפריקה לחלוטין.

הולגו חאן (-1217 8 לפברואר 1265) היה שליט מונגולי שכבש את רוב דרום מערב  אסיה.הוא נכדו של  ג'נגיס חאן ואחיהם של  מונגקה וקובלאי, והיה  לחאן הראשון של הממלכה האילח'אנית

צבאו של הולגו בשערי בגדאד

הולגו נבחר ב-1255 בידי אחיו מונגקה להיות ממונה על השלמת הרס המדינות  המוסלמית בדרום מערב אסיה. תוכניתם כללה את שעבודם של הלורסטנים של דרום  פרס, חיסול החשישיון והריסתן של חליפות עבאס, שושלת עיוביד  בסוריה והמדינה  הממלוכּית במצרים

הולגו יצא ממונגוליה מלווה בכוח צבאי עצום, והביס את הלורסטנים ללא מאמץ רב. השמועות על המונגולים והמוניטין האכזרי שנוצר להם הבהילו את החשישיון עד כדי כך שהם נכנעו לכוחותיו של הולגו ללא קרב ומסרו לידיהם את מצודתם באלאמוט, סמוך לים הכספי . מטרתם הבאה של המונגולים הייתה בגדאד,  אותה תכננו לכבוש למעלה מעשר שנים. החליף אל-מוסתעצם סירב להכנע, וקיבל מסר מהולגו במילים אלה:

"לכשאוביל את צבאי אל בגדאד בזעם, אם תיחבא בשמיים או בארץ,

אגרור אותך מטה מהרקיע

אשליך אותך באוויר כלביא

לא אשאיר אדם חי בממלכתך

אשרוף את ביתך, את אדמתך, אותך

אם ברצונך להציל את חייך ואת חיי משפחתך היקרה, הקשב לעצתי בתבונה, ולא – תחזה בעיניך ברצונו של האל"

(תורגם לאנגלית על ידי ג'ון וודס)

החליף לא הגיב כראוי לפלישה המונגולית, והגן על העיר בדלילות. הולגו הורה לכוחותיו לא לפגוע בחלקים מסוימים באוכלוסייה – בעיקר נוצרים ומשכילים – אך למרות זאת הרגו המונגולים לפחות רבע מיליון בגדדים (מחקרים עכשויים מעריכים כי המספר קרוב יותר ל-800 אלף). החליף עצמו נרצח בידי הולגו, כשהוא עטוף בשטיח ונרמס בידי סוסים. בספרו של מרקו פולו נכתב כי הולגו הרעיב את החליף למוות, אך אין עדויות נוספות המצביעות על כך.

הרס החליפות הוביל לחורבנה של עיראק- שלא חזרה מעולם להיות המרכז התרבותי שהייתה עד אז. המדינות השכנות מיהרו להפגין את נאמנותן להולגו, והמונגולים פלשו לסוריה ב-1259כשכוחות סיור מגיעים עד פאתי עזה. מותו הבלתי צפוי של מונגקה חאן גרם לנסיגתם של המונגולים לפני כיבוש מצרים. בינתיים כרתו הממלוכּים ברית עם הצלבנים ששלטו בחופי ארץ ישראל, והביסו את חיל המצב המונגולי בקרב עין ג'אלוט

הולגו שב לארצו ב-1262, רק על מנת להקלע  למלחמת אזרחים עם כוחותיו של ברקה, אחיו של באטו חאן  ולספוג תבוסה צורמת בקווקז  ב-1263. הולגו המיר דתו  לאסלאם והקים את השושלת האילח'אנית , ששלטה בפרס עד 1335. בנו אבאקה תפס את מקומו לאחר מותו ב-1265

המשך המאמר.

עד תקופת הפלישה ישבו תושביו הברברים של המגרב במנוחה, אם כי מנוחה יחסית, עיבדו את אדמתם והוציאו את לחמם בשפע. מן המפורסמות הוא שבתקופת רומי נחשבה הפרובינציה אפריקה לאסם התבואה של המטרופולין, ובמצב זה לא חל שינוי מהותי גם במאות השנים שלאחר מכן.

אולם עתה נתערער במגרב הבטחון וגבר פחד הפשיטות עד שהביא לידי זניחת אדמות רבות . רק לאורך החוף ובסביבתן הקרובה של הערים, בצל זרוען הנטויה אך הקצרה של השושלות המקומיות, עלה בידי האיכרים לעבד את אדמותיהם.

ענפי החקלאות ההררית, ובייחוד מטעי הזיתים המפוארים – נחרבו לגמרי. באזורים הקרובים יותר להרים, שבהם ישבו שבטי הבדווים הערביים, נאלצו האיכרים הברברים לקנות להם מנוחה ובטחון מפני פשיטות הבדווים על ידי חוזי חסות ( ח'פארה ), כדוגמת אלה שדוד בן ישי כרת עם תושבי הרי יהודה בשעה שברח מפני שאול ( שמואל א, כה ).

תשלומי הכפייה לבדווים היו מעמסה קשה על האוכלוסייה הכפרית, שהפחיתה במידה ניכרת את כדאיותה הכלכלית של עבודת האדמה. ועל כך ניתוסף חוסר הבטחון בדרכים, שהצר קשות את רגלי המסחר.

מצב דברים זה גרם לבידודן של הערים, וסייע לפיצולה של הארץ ולצמיחת יחידות מדיניות נפרדות בחלקיה השונים. המצב היה חמור בייחוד בחלקו המזרחי של המגרב, הקרוב יותר למקום מוצאם של שבטי הערבים הבדווים, ופחות מכך בחלקו המערבי, במרוקו של ימינו.

אולם בכל הארץ היוו שבטי הערבים גורם מדיני, אשר השליטים הברברים של מדינות המגרב הוכרחו להתחשב בו. אם ביקשו לשבת לבטח בלי להיות צפויים תדיר להתנפלויות מחוץ ולמרידות מבית מצד מתנשאים למלוך הנתמכים על ידי שבטי הבדווים, היה עליהם לרכוש את אהדתם של שבטים אלה ולגייס את תמיכתם המדינית והצבאית.

אבן ח'לדון, מחבר הספר שלפנינו, שנטל חלק פעיל בחיים המדיניים של מולדתו, עסק במקצוע של גיוס תמיכה ושכירי חרב בקרב הבדווים מטעם אחד השליטים במשל שנים אחדות.

לפיכך סבלו אזורים אלה מחוסר יציבות מדינית, מחילופי מושלים ושושלות, מסכסוכים פנימיים ותככים, מקנוניות ופירודים בין בניהן של המשפחות השליטות השונות בינם לבין עצמם ובינם לבין השבטים הערביים. יותר ממה שהיו הבדווים תלויים בשליטים, היו השליטים תלויים בהם. עד כדי כך שהם היו, כדברי מארסֶה, מדינה בתוך מדינה.

 הכיבוש

חוזה השלום בין חבִּיב בן מַסְלָמה  לנוצרים של טיפליס (גרוזיה, שנת 653 לערך)

בשם אללה הרחמן והרחום. אלה דברי חביב בן מסלמה אל תושבי טיפליס השוכנת במנג׳ליס בגֻ׳רְזאן אל־הורמוז, להבטיחם כי שלום יהיה להם, לכנסיותיהם, למנזריהם לפולחני־דתם ולאמונתם, אם אך יכירו בהשפלתם ויעלו מס בסך דינר אחד לכל בית־אב. לא תצרפו שני בתי־אב לאחד למען הפחית את המם, וגם אנחנו לא נחלק בית־אב לאחדים למען הגדילו. חובה עליכם לתת לנו עצה וסעד כנגד אויבי אללה ונביאו ככל אשר תוכלו, וחובתכם לארח את המוסלמי הנצרך למשך לילה אחד ולהמציא לו אותו אוכל אשר יאכלו ״עם־הכּתב״ – כך, בהסתמך על האמור בקוראן ט, 29, קראו המוסלמים לאנשי דתות־הייחוד האחרות, כלומר היהודים והנוצרים – והמוּתר לנו באכילה. אם נחשל מוסלמי אחר חבריו ונפל לידיכם, הבא תביאוהו אל קבוצת ה״מאמינים״ הקרובה ביותר, אלא אם כן יעמוד לכם דבר־מה לשטן. אם תשובו לשמוע לאללה [תתאסלמו] והקפדתם על התפילה אחינו אתם לאמונה, ואם אין — יושת עליכם מס־גולגולת. והיה אם יתנפל עליכם אויב מאויביכם והכניעכם בעוד המוסלמים טרודים ולא יוכלו

לבוא לעזרתכם, לא תחול האחריות על המוסלמים גם לא יפרו בזאת את בריתם עמכם. הדברים האמורים למעלה הם זכויותיהם וחובותיכם ואללה ומלאכיו עדים, ודי כי יהיה אללה עד. (עמי 317-316)*

המקור: בלאד׳ורי, פֻתוּח אֶל־בֻלדַאן.

כיבוש ארמניה הנוצרית

אחרי הדברים האלה נכנס מרואן לארץ אל־סריר, טבח את יושביה והדביר בה מבצרים אחדים. המלך ניאות לקבל את מרותו ולשמור לו אמונים וקיבל עליו לתת בכל שנה 1,000 צעירים — 500 עלמים ו500 עלמות — שחורי־שער־וגבות וארוכי־ריסים, יחד עם 100,000 מודַיָלים אשר יובאו לאסמי אל־באב. מרואן לקח ממנו ערבון.

יושבי תוּמאן עשו שלום עם מרואן וייאותו לתת בכל שנה 100 צעירים — 50 עלמות ו־50 עלמים — כולם גבהי־קומה, שחורי־שער־וגבות וארוכי־ריסים, יחד עם 20,000 מודַילים לאסמים. (עמי 326)

הערות המחבר : מרואן בן מוחמד (נפי 750), אחרון הח׳ליפים לבית אומיה בדמשק, לשעבר מושל ארמניה.

מודַילים – המדובר במידה הקרויה modias, בלאטינית modium, והיא מידת חטים שמשקלה 8.75 ליטראות. בין 173 ל-299 מ"ל סמ"ק

כיבוש מצרים הנוצרית

עמרו אל־נאקִד, מפי ספיאן אבן־וַהבּ אל־ח׳ולאני:

״כאשר כבשנו את מִצר (מצרים) בלי לכרות עמה ברית, קם אל־זֻבַּיִר ויאמר אל עמרו, ׳חלקֶנה׳; וימאן עמרו. אז אמר אל־זבַּיר, ׳חי אללה כי תחלקנה כאשר חילק הנביא את ח׳יבר׳. זאת כתב עמרו אל עומר שהחזיר לו בכתב לאמור, ׳הניחֶנה כמו שהיא, ונבנו ממנה שילֵשים וריבּעים׳. אמר עבדאללה בן והבּ: ׳מסורת באותה רוח נמסרה לי מפי אבן להיעה… מפי ספיאן אבן-וַהבּ׳״.

הערות המחבר : אל־זֻבַיִר אִבְּן אל־עַואם, מחשובי חבריו של מוחמד, נהרג ב־656.

כאשר חילק הנביא את ח׳יבר התנאים שנתן מוחמד ליהודי ח׳יבר נעשו תקדים בטכסיסי־הצבא המוסלמיים. ההסדר הסתכם בכעין אריסות, שעל־פיה נשתמרה החזקה על האדמה, כנגד אחוז מתנובתה. לעתים קרובות העדיפו הערבים הסדר מסוג זה בשל אי־רצונם לעבוד את האדמה.

איגרת עומר אבן אל־ח׳טאב אל סַעַד אבן־אבי־וַקאץ – מצביא ערבי , נפטר בשנת 671 – כובש אל־סואד(עיראק)

 קיבלתי איגרתך אשר בה אתה אומר כי ביקשוך אנשיך לחלק ביניהם את כל השלל אשר קצב להם אללה. כאשר תקבל את איגרתי בדוק ומצא מה הנכסים והסוסים אשר רכשו החיילים רוכבי ״סוסים וגמלים״ ** וחילקתם ביניהם, אחרי קחתך חמישית מהם. אשר לקרקע ולתעלות ההשקייה, הניחם בידי עובדיהם, למען יוכללו בקצובות המוסלמים. אם תחלקם בין הנוכחים, לא יישאר דבר לבאים אחריהם.

איך לנהוג בקרקע ובתושבים של אל־סואד

אל־חסין משמו של… עבדאללה אבךחאזם: אמר הלז, ״שאלתי את מג׳אהד על דבר ארץ אל־סואד וַיען: לא תיקנה ולא תימכר. זאת משום שבזרוע נכבשה ולא חולקה. נחלה היא לכל המוסלמים״.

אל וליד אבן־צאלח… משמו של סלימאן אבךיסאר: ״עומר אבן אל־ח׳טאב הניח את אל־סואד לנמצאים עדיין בחלצי גברים וברחמי אמהות (ז.א., הדורות הבאים), כי ראה בתושבים בני חסות (ד׳ימים) אשר מס [ג׳זיה] ייגבה מהם וח׳ראג׳ מאדמתם. לפיכך הריהם ד׳ימים ולא יימכרו לעבדים.

עומר אבן אל־ח׳טאב ביקש לחלק את אל־סואד בין המוסלמים, לפיכך ציוה לפקוד אותם [את התושבים]. כל מוסלמי קיבל שלושה איכרים כמנת־חלקו. קיבל עומר את עצתם של רעֵי הנביא, ועלי אמר, ״השאירם והיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. על כן שלח עומר את עות׳מאן אבן־חֻנַיִף אל־אנצארי אשר קבע לכל איש שומה של 48, 24 או 12 [דרהם].

בלאדֻ׳רי(נפ' 892), פתוח אל־בלדאן(ספר כיבושי הארצות). (עמי 423)