מורשת יהדות מרוקו

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

במאה הארבע עשרה, שבה אנו דנים, עדיין היו הערבים משבט הילאל אלמנט נפרד ונבדל בקרב האוכלוסייה הברברית – שבטים נודדים למחצה, חבורות מאורגנות שאנשיהן השכירו את עצמם ואת חרבם לשליטים המקומיים, בלי לוותר על עצמאותם ועל אורח חייהם. מרכזם היה בנאת המדבר ביסכּרה.

פלישתם של הערבים הנוודים הביאם גם לידי תוצאות חברתיות ואֶתניות. עד לפלישתם נשאר המגרב בעיקרו של דבר בברברי בלשונו ובמנהגיו, פרט לדת האסלאם. ובמידה שהוא ניער מעליו את מרותה של מצרים הפאיטמי, הוא חזר והיה לברברי גם מבחינה מדינית. הוא הגיע אפילו לשיווי משקל כלשהו, אם כי אולי לא יציב, בין המשפחות האתניות הגדולות שהשתקעו בו מכבר : צנאהאג'ה וזנאתה.

אבל עתה הביאו עמהם שבטי הנוודים הערבים את לשונם הערבית הבדווית – ניב שונה מאוד מן הערבית הקלסית, שהייתה כפי הנראה הלשון הרשמית ( על הבדלים אלה ראה דברי אבן ח'לדון עצמו בחלק ו, פרק לט ), הוא אבי כל הניבים הערביים של צפון אפריקה בימינו.

הופעתם הסוערת של הבדווים הערביים עירערה את שיווי המשקל בין שני משטרי חיים, הבדווי היישובי, שהאקלים והתנאים הגיאוגראפים של המגרב מחייבים אותו, וסייעה לבדווים הברבריים מבני זנאתה לגבור על יישובי הקבע הברבריים מבני הצנהאג'ה. כך נוצרו במאות השנים שקדמו לחיי אבן ח'לדון ממלכות זעירות ויריבות של משפחות ברבריות שונות מבני הזנאתה : המרניים בפאס, בני עבד-אל-ואד בטלמסאן.

לא בכדי נתכנתה אפוא פשיטת השבטים האלה בשם " הפלישה הערבית השנייה ". אבן ח'לדון מסביר את ההבדל בין הפלישה הערבית הראשונה ובין השנייה בדברים אלה : " בעת הופעת האסלאם חדרו צבאות הערבים למגרב וכבשו את כל עריו : אך הם לא התיישבו במגרב כיושבי אוהלים וכשבטים נודדים, מאחר שהצורך להבטיח את שלטונם בארץ אילץ אותם להיאחז בערים. הערבים לא התיישבו אפוא במישורי המגרב. רק באמצע המאה האחת עשרה באו הערבים לגור בארץ והתפשטו בה לשבטיהם, ותקעו את יתדותיהם בכל מרחביה של ארץ גדולה זו.

 כדאי להסביר את משמעותו של ההבדל הזה מבחינה אתנית : הכובשים הראשונים היו חיילים, שבאו בגפם, ולקחו להם נשים מבנות הארץ – ונטמעו אפוא בקרב האוכלוסייה הברברית. ואילו השבטים שפלשו במאה האחת עשרה באו על נשותיהם וטפם וגמליהם, ונשארו אפוא אלמנט נבדל בקרב האוכלוסייה.

מצב אֶתני זה עמד בעינו בימיו של אבן ח'לדון, לאחר 300 שנים בערך, כמו שהיה בעשרות השנים הראשונות לפלישה ההילאלית, והשפעתו ניכרת כמעט בכל פרק מפרקי ספרו. אלא שבינתיים נהפכו גם הבדווים במידה רבה לישבי קבע ונתארגנו במשטר חברתי יציב יותר. הם ייסדו להם ריכוזים אזוריים שבטבורם עמדו " טירות ", כגון טירת בני חמאד, טירת בני עבאס, שהיו ספק בסיס שלטון, ספק מעוזי כנופיות. כבר הזכרתי את העובדה שבאחת הטירות האלה – טירת בני סלאמה, בלבם של הרי אלג'יריה, כתב אבן ח'לדון את ה " מוקדימה " שלו.

אוכלוסיית הערים במגרב בתקופת אבן ח'לדון, הייתה מעורבת משלושה יסודות : ברברי, ערבי ואנדלוסי. האנדלוסים היו בניהם של ערבים מספרד ושל ספרדים שסיגלו לעצמם את האסלאם ואת התרבות הערבית, שעברו לצפון אפריקה עם התקדמות הריקונקיסטה הנוצרית בספרד. מבחינה כרונולוגית קדם אמנם כיבושה של צפון אפריקה בידי הערבים לכיבושה של ספרד ולשגשוגה כמרכז עברי אסלאמי, אך במשך מאות שנים הייתה צפון אפריקה רק בבחינת גשר בלבד, ונשארה, כאמור, ברברית באוכלוסייתה ובתרבותה. היא נעשתה זירת ההיסטוריה והתרבות של עמי האסלאם רק אחרי נסיגת האסלאם מספרד ובעיקר בזכותם של המהגרים ובניהם. האנדלוסים לא נתערבו באוכלוסייה הברברית המקומית, אלא שמרו על ייחודם. לעומת זאת ספגו הברברים לתוכם חלק מבני השבטים הערבים הבדווים שנתדלדלו לערים ונהפכו שם מבדווים לתושבים.

3. 3. גורל השטחים המסופחים והעמים הנכבשים

עומד אבן אל־ח׳טאב(644-634) משיב למוסלמים הדורשים לחלק את אדמות עיראק וסוריה (ארץ־ישדאל) בין המנצחים.

אך אני סברתי שלא היה לנו עוד מה לכבוש לאחר ארץ־כּסרא [פרס], שכבר נתן לנו אללה את אוצרותיה, אדמתה ועמה. את הנכסים הפרטיים חילקתי בין כובשיהם לאחר שחיסרתי חמישית והקציתיה למטרה אשר לה נועדה. ראיתי צורך לשמור את האדמה והלא־ערבים היושבים עליה, ולגבות מהם ח׳ראג׳ על אדמתם ומס־גולגולת (ג׳זיה) מכל איש, הלא הוא פיא  לטובת הלוחמים המוסלמים, הם וילדיהם ויורשיהם. וכי סבורים אתם שיוכלו איזורי־הספר האלה להישאר בלי אנשי־מלחמה אשר יגנו

עליהם? וכי סבורים אתם שאין צורך לכסות את הארצות האלו רחבות־הידיים — סוריה (ארץ־ישראל), ארץ־הנהריים, כופה, בצרה, מצר (מצרים) — באנשי־חיל שצריך לשלם להם שיכר בעין יפה? ושכרם מניין יבוא אם יחולקו האדמה ויושביה כאחד ?

הערות המחבר : פיא, ״שלל״, המפרשים המוסלמים גוזרים את המלה מן הפועל אפאא, ״להביא בחזרה״ (הש׳ סורה נט, 7), דבר השייך על־פי דין לאללה ומתוך כך למוסלמים. בדרך כלל היו הדברים אמורים בביזת כניעה ללא־תנאי לאחר מלחמה, או בביזתו של כיבוש לאחר קרבות, שמהן היה האמאם מקבל חמישית והשאר היה מתחלק בין החיילים.

סורה 59 – פסוק 7 הקוראן….
َّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

כאשר החליט עומר שלא לחלק את השטחים הכבושים בין כובשיהם, משעה שהראה לו אללה את הפסוקים הקובעים לענין זה בספרו הקדוש [הקוראן], היה בכך לגביו ולגבי פעלו משום אות של הגנה ממרום וברכה לכל המוסלמים. כאשר החליט לאסוף את מם הח׳ראג׳ ולחלקו בין המוסלמים היה הדבר לברכה לכל העדה, שהרי לולא נתייחד הכסף לתשלום שכרם ומזונם של אנשי־המלחמה כי אז לא היו גלילות־הספר מיושבים מעולם, החיילים היו חסרים את האמצעים הנחוצים להמשיך במלחמת־המצוה (ג׳האד), והיה מקום לחשוש שמא ישובו הכופרים אל נחלותיהם מלשעבר, לפי שאז לא היו לוחמים ושכירי־חרב מגינים עליהם. אללה מיטיב לדעת את הטוב בכל אשר הוא!

בני ארצות־המלחמה והבדווים שהתאסלמו כדי לשמר בידיהם את אדמותיהם ונכסיהם.

הוי אמיר המאמינים, אתה שאלת מה הכללים החלים על אלה מיושבי ארצות־המלחמה המתאסלמים כדי להציל את חייהם ואת נכסיהם. חייהם קודש הם, הקניינים אשר למען שמירתם התאסלמו נשארים רכושם, והוא הדין אדמותיהם, שתוך כך הן הופכות להיות אדמות החייבות במעשרות ממש כבאל־מדינה, מקום שם התאסלמו התושבים עם בוא הנביא ואדמתה חייבת במעשרות. הוא הדין בטאיף ובבחרין וכן גם בבדווים שהתאסלמו, כדי להציל את בורות־מימיהם ונחלתם, שנשארה אדמתם והם מוסיפים להחזיק בה.

הערות המחבר : הוי אמיר המאמינים – המחבר, איש חוק ומשפט, נותן עצה לח'אליף הארון אל ראשיד 786-809

ארצות המלחמה : ארצות " דאר אלחרב ", שנכשו בג'יהאד

כל עם של עובדי־עבודה־זרה שעשה האמאם שלום עמו על־תנאי שיכירו במרותו ותחול עליהם חלוקת השלל וישלמו את הח׳ראג׳, הריהם אנשי־חסות, והאדמה שהם יושבים עליה קרויה אדמת־חראג׳: מס יוּשת עליה על־פי תנאי החוזה, אך ביושר ובלי להפריז בשומה. כל הארץ שהאמאם [השליט] נעשה אדוניה בכוח־הזרוע מותרת בחלוקה — אם כך יחליט, כי בענין הזה הוא בן־חורין גמור — בין כובשיה, ואז היא נעשית אדמת־מעשר; ואם לא ירצה לחלקה, וייטב בעיניו להשאירה בזי יושביה, כמעשה שעשה עומר אבן אל־ח׳טאב בסַואד, הרי יוכל לעשות כן ואז היא נעשית אדמה החייבת בח׳ראג׳ שאי־אפשר לשוב וליטול אותה בחזרה: והמנוצחים הם בעליה לכל דבר, והם מעבירים אותה בירושה ובחוזה, והח׳ראג׳ שחייבים עליה לא יעלה על יכולתם של משלמי המס ממנה.

לא דין אדמתם של ערבים כדין אדמתם של שאינם ערבים כי המלחמה נגד הערבים באה לחייבם בקבלת האסלאם, שהרי אין מקבלים מהם מס־גולגולת אלא אך ורק התאסלמות. ואם השאירו להם את אדמתם הריהי אדמת־מעשר: אפילו אין האמאם משאיר להם את אדמתם והוא מחליט לחלקה, עדיין היא נשארת אדמת־מעשר. ולא כך כשאינם ערבים, שנלחמים בהם לא רק כדי לאסלם אותם אלא גם כדי לחייבם בתשלום מס־גולגולת, ואילו לגבי הערבים רק הראשונה במטרות האלו כוחה יפה לפי שחובה עליהם להתאסלם, ואם אין — מות יומתו. ככל הידוע לנו, לא הנביא גם לא אף אחד מחבריו ולא שום ח׳ליף מאז ועד היום, לא קיבלו תשלום מס־גולגולת מן הערבים עובדי־הגילולים שלא יכלו לבוֹר בין המרת־דת למיתה. אם נוצחו נעשו נשיהם וטפם עבדים, כמעשה שעשה הנביא להַואזן,  בזמן פרשת חוּנַין; אלא שאחרי־כן השיב להם את חירותם. רק עם עובדי־גילולים נהג כך.

הערת המחבר : הוזאן : קונפדרציה של שבטים צפון ערביים, שהובסו בידי מוחמד בקרה חוּנַין

הערבים שבידם ספרי־קודש נגלים [יהודים ונוצרים] דינם כמי שאינם ערבים ומותר להם לשלם מס־גולגולת. כך נהג עומר עם בַנוּ־תַעְ׳לִבּ [הנוצרים],  שאת מעשר־הצדקה שלהם הכפיל חֵלף הח׳ראג׳, ובדומה לזה נהג הנביא כאשר גבה מכל מתבגר בתימן מס בשיעור דינר אחד, או כשוויו במלבושים, שבעינינו הוא דומה [לנוהל שצריך לנקוט לגבי] עמים שבידיהם כתבי־קודש נגלים; בדומה לזה נהג כאשר נתן שלום ליושבי נג׳ראן [נוצרים] בעבור כופר־נפש.

באשר לשאינם ערבים — יהודים או נוצרים, עובדי־גילולים, עובדי־עבודה־זרה, עובדי־אש — יש להטיל מס־גולגולת על הזכרים. הנביא גבה אותו מן האמגוּשים של הַגָ׳ר: ואולם האמגושים הריהם עובדי־עבודה־זרה ואין בידם כתב־קודש נגלֶה. לא ערבים הם בעינינו ואין אנו מתחתנים בנשים מבנות גזעם כשם שאין אנו אוכלים מבהמות שחיטתם. עומר אבן אל־ח׳טאב הטיל על עובדי־הגילולים הזכרים הלא־ערבים של עיראק מס־גולגולת שנחלק לשלושה סוגים: לעני, לעשיר, ולבן המעמד הבינוני. אשר למי שהתאסלמו וחזרו בהם, ערבים ולא־ערבים, דינם כדין ערבים עובדי־עבודה־זרה: להם הבחירה בין המרת־דת למיתה ואינם חייבים במס־גולגולת.

יושבי הכפרים והפרזים, וכן גם הערים, יושביהן וכל אשר בהן, מותר להשאירם על אדמתם, במשכנותיהם או בבתיהם, ככל אשר יחליט האמאם, ורשאים הם להוסיף וליהנות מרכושם תמורת תשלום מס־גולגולת וח׳ראג; אין להוציא מכלל זה אלא ערבים זכרים עובדי־גילולים שאינם רשאים לשלם את מס־הגולגולת ועליהם הבחירה בין המרת־דת למיתה.

כך אפוא יכול האמאם לבחור בין שתי אפשרויות, ששתיהן מקובלות במידה שווה: לחלק [את האדמה] כאשר עשה הנביא, או להניח את הדברים כפי שהיו, כמו שנעשה במקומות שמחוץ לח׳יבר. עומר אבן אל־ח׳טאב לא שינה מאומה בסואד [עיראק]. רוב שטחי סוריה ומצרים נכבשו בכוח־הזרוע ולא נדרשו חוזים אלא בשעת משא־ומתן עם יושביהם של מקומות־מבצר. מאחר שנכבשו הפרזים בידי המנצחים ונלקחו בכוח־הזרוע, נתנם עומר לכלל המוסלמים של אז כמו גם לעתידים לבוא אחריהם. הוא העדיף את האפשרות הזאת, וכך גם האמאם בן־חורין לעשות כטוב בעיניו, ובלבד שיינקטו אמצעי־הזהירות הנחוצים [לבטחון] המאמינים והדת [האסלאם].

סיפור נוגע ללב – מרגש בפשטותו – על יחסים בין ערבים ויהודים שמעתי מוויקטור כנף, ישראלי יליד לוב, שבבנגאזי עיר־הולדתו נקרא ויטוריו יאנץ׳. היחסים בין שתי הקהילות, אמר, היו ״כמו בירח דבש״.

כמה עדויות מספרות על שומרי מחנות ערבים שהסתייגו במפורש מהעינויים הסדיסטיים שהאירופים הממונים עליהם (ורבים מעמיתיהם הערבים) עינו יהודים ואסירים אחרים. היו אפילו כאלה שמצאו בחשאי דרכים להקל על מצוקתם של היהודים. למשל, יהודה חכמון, שנכלא במחנה מעצר איטלקי בג׳אדו, מדרום לטריפולי. במקום השומם הזה סבלו האסירים מהתעללות קשה אבל פחדו עוד יותר ממחלות. 562 מבין 2,600 יהודים לובים, בקירוב, שנדחסו בג׳אדו מתו בתוך פחות משנה, רובם מטיפוס. שיעור התמותה בג׳אדו היה גבוה יותר משיעור התמותה בשאר מחנות עבודת הכפייה בצפון אפריקה. ובכל זאת, אמר חכמון, אם השומרים האיטלקים התייחסו ליהודים ב״ברוטליות״. הנה יחסם של הערבים הכפופים לפיקוד איטלקי ״היה מעולה״.

היחסים בינינו היו טובים. כשהם ראו יהודי, הם לא דיברו אתו, הם לא עינו אותו, הם לא הציקו לו. הצרות באו רק מהמפקד האיטלקי במחנה…. היחס של השוטרים האיטלקים היה שונה מהיחס של השוטרים הערבים.

אפילו הדוח של חמשת היהודים הפולנים על היחס הברברי במחנות העבודה של משטר וישי במרוקו הזכיר מעשים אנושיים של השומרים הערבים. בתיאור המצב במחנה העונשין עין אל־אוראק, מקום נורא במיוחד מחוץ לעיירת הרכבות והמכרות בּוּ עַרפה בדרום מרוקו, סיפרו הכלואים לשעבר כי שלושים שומרים ערבים סיירו במחנה, בפיקודו של סמל צרפתי. לפי התיאור שלהם, קבוצת השומרים ״הוחלפה אחת לחודש מחשש שהערבים יתחילו לחוש אהדה לאסירים״. נראה שזו לא היתה התרחשות חריגה. האסירים־לשעבר הוסיפו כי ״אצל האחרים״ – לאמור, השוטרים הצרפתים והלגיונרים המוצבים במחנה – ״לא היה חשש כזה״.

אדרבה, בדוח המונה מקרים רבים של עינויים סדיסטיים באסירים חסרי־ישע – יהודים ולא־יהודים כאחד – גילויי האנושיות של השומרים הערבים בעין אל־אוראק הם נקודות אור לנוכח הפרטים המתועבים המהממים של הסיפור.

פעם אחת, כשהטמפרטורה היתה 80 מעלות צלזיוס [כך במקור] והם לא קיבלו מים כל היום, האסירים סירבו להמשיך לעבוד והלכו אל הלוטננט מפקד המחנה – לוטננט גרונטר (לפנים עוזר טבח גרמני בעל אזרחות צרפתית) – לבקש מים. הוא סירב והורה להם לשוב לעבודה. כשהם סירבו להתפזר, הוא הורה לשומרים לפתוח באש. השומרים הערבים החטיאו בכוונה, אבל שני שומרים צרפתים פצעו שני אסירים.

אותם שומרים ערבים שהחטיאו בכוונה תחילה – באקט של סרבנות – הצילו מן הסתם חיים של יהודים. האסירים היו מודעים למה שהערבים עשו, הכירו להם תודה ודיווחו על כך לבריטים למען הדורות הבאים.

אין לשכוח את אותם ערבים שנרדפו, ולפעמים נהרגו, יחד עם היהודים. במרוקו ובאלג׳יריה היו ערבים שגורשו למחנות ריכוז במדבר בו־זמנית עם יהודים ועם מתנגדי וישי אחרים. בתוניסיה, כשעמדו בעלות הברית לפרוץ את הקווים של כוחות הציר וכוח האדם של הקהילה היהודית אזל, גייסו הגרמנים עובדי כפייה ערבים.

בזיכרונותיו ממחנה עבודת כפייה, מספר אסיר יהודי ושמו יעקב אנדרה גז סיפור אכזרי ומורכב, שמצד אחד מופיעים בו שומרי מחנה ערבים וספסרים ערבים, ומצד שני, עובדי כפייה ערבים עמיתים ואפילו סתם ערבים, שבשתי הזדמנויות עזרו לו ולחברו לברוח מביזרט ולחזור לתוניס. יש ערבים טובים ויש ערבים רעים, אבל במהלך סיפורו של גז מתגלים הערבים כחביבים ואנושיים יותר ויותר. בסוף הסיפור נמצא גז בדרכו חזרה הביתה לאחר שעגלון ערבי החביא אותו בין שקי קפה שהיו מיועדים לשוק השחור.

היו מקרים של גילויי ידידות לא־רגילים בין אסירים יהודים וערבים במחנות עבודת כפייה של משטר וישי שהעלו את המורל של כלואים יהודים. בשֶראגאס־מֶרידג׳ה, במדבר האלג׳ירי, נכלאו אלפי יהודים שהתגייסו לצבא הצרפתי להילחם בגרמנים. הם הוגדרו Pionniers Israélites (חלוצים יהודים), מעמד מיוחד שעשה אותם לאסירים בכל המובנים חוץ מהשם. במחנה ישבו גם אסירים ערבים שנכלאו בשל התנגדותם לשלטון הקולוניאלי הצרפתי. מפקד המחנה, קפיטן סיש, ניסה שוב ושוב להצית מתחים בין יהודים וערבים. אבל הוא נכשל: התברר כי ההתנגדות לאויב הפשיסטי המשותף היתה חזקה מהעוינות ההדדית שסיש הסתמך עליה.

לא פעם התייצבו ערבים ויהודים יחדיו מול הייסורים והעינויים במחנות העבודה של משטר וישי. במחנה ג׳ניאן בו־רזק, גם הוא במדבר האלג׳ירי, כפה לוטננט פייר דה ריקו, רוסי לבן סדיסט ששימש כמפקד, אותה מכסה של עבודת פרך על האסירים הערבים, היהודים והצרפתים האנטי־פשיסטים, האכיל אותם באותו מזון לא־אכיל וחייב אותם באותה משמעת אכזרית. בדומה לכך, במחנה גילפה – במקום שעברו על הארי אלכסנדר שתי השנים המחרידות שתוארו בפרק 4 – היו ערבים שסבלו לצד יהודים, רפובליקנים ספרדים ואסירים אחרים. איש עסקים צ׳כי שרד גם הוא שמונה חודשים במחנה וגולל אחר כך תיאור מצמרר של נוראותיו, והזכיר במיוחד שמות של כמה אסירים שנרצחו לעיני המפקד המושחת, ז׳ קאבוש. אחד מהם היה אלג׳ירי ושמו קאדור בלקעין.

איננו יודעים הרבה על סיפור רדיפה היהודים על ידי הנאצים, הפשיסטים ומשטר וישי בארצות ערב, אבל אנו יודעים עוד פחות מכך על סיפור רדיפת הערבים על ידי הנאצים, הפשיסטים ושלטונות וישי בארצות ערב. במרחב הגדול של ההיסטוריה, זו רק הערת שוליים. ואף על פי כן יש חשיבות לסיפורים האלה ולדימויים שהם מעלים. לא זו בלבד שהם מדגישים את ההוויה הרחבה של החדירה העמוקה של השואה לארצות ערב, הם מזכירים רגע שבו לפחות כמה ערבים וכמה יהודים סבלו יחדיו מנחת זרועם של רודפים משותפים.