גלות ישמעאל ותקומת מדינת ישראל – יצחק בן צבי

גולת ישמעאל ותקומת מדינת ישראל

הזעזוע העמוק, אשר עבר על כל העולם היהודי עם חורבנה של יהדות אירופה, פגע במיוחד בנפשה של היהדות המזרחית והספרדית, השרויה בגלות ישמעאל. יהדות זו ראתה לפניה, בגודלה של היהדות באירופה הנוצרית, את גורלה היא, הצפוי גם לה בארצות האיסלאם. כל התקוות אשר תלתה בשניים שלושה הדורות האחרונים בתרבות אירופה, שתגן עליה מפגי הקנאות והבערות בארצות האיסלאם, נכזבו. שום מוצא לא ראתה לפניה, מאחר שכמה מהיסודות המסורתיים אשר עליה נשענה יהדות זו התמוטטו, ומצד שני לא הוכשרה בקרבה הקרקע, בדורות הללו — כמו בקרב יהדות אירופה — לפעולה עצמית, לציונות, ל״אבטואמנסיפציה״.( שחרור עצמי )

והנה הגיעה הבשורה על תקומתה של מדינת ישראל. יהדות המזרח עמדה כולה לפני בשורה זו כחולמת, המומה ונרעשת. לפתע פתאום כאילו נבקע לפניה הרקיע ונתגלה מחזה הגאולה, אשר אליה שאפו דורות — חזיון משיחי שבא ״עם ענני שמיא״.

אולם ברגע שנבקעו לפני יהדות המזרח שערי השמים הרעים הרעם והבריק הברק. כל שליטי ערב נקבצו עם המוני גייסותיהם, עלו על ישראל להשמידו מעם. ויהדות המזרח מצאה עצמה במצב של בני תערובות, מוקפה מסביב מחנות אויב נוקם ונוטר.

בקרב יהדות המזרח פרצה פתאום תנועה כבירה של שיבת ציון ורצון עז לחיסולם המהיר של חיי הגולה, גולת ישמעאל. אמנם השאיפה לעלות לציון היתה חיה בלבה בכל הדודות, אולם תנועת־עם עצומה כזאת לא היה לה תקדים באלפי שנות הגולה! ואף בזמננו אנו אין דומה לה בכל שאר התפוצות. קמה התעוררות כוללת ומקיפה, התעוררות משיחית. תנועת ״חיבת ציון״ הראשונה והתנועה הציונית המדינית, אשר נולדו במאה שעברה — לידתן וגידולן היו באירופה ובשאר גלויות ״אֶדוֹם״, ואפס קצן נראה בארצות האיסלאם.

יהדות המזרח נשארה ברובה המכריע שלווה ושקטה על שמריה. אומנם יחידים נתעוררו ונתנו יד לתנועה הלאומית, לתנועת ציון, אולם אלה היו מועטים, ״אחד מעיר ושנים ממשפחה״, וההמונים לא זזו ולא נעו. יהדות המזרח היתה מרוחקה ומנותקה ממרכזי התנועה באירופה, דלה בכוחותיה החומריים והרוחניים ומועטה בכמותה בהשוואה ליהדות שבארצות הנוצריות. אולם היתה עוד סיבה מכרעת לפאסיביות של יהדות המזרח. יהדות זו היתה נתונה ברובה המכריע לשלטונה של עותמניה, וכל תנועה ציונית פעילה, אשר יצאה מגדר ההד הדתי ונכנסה לגדר של פעולה מדינית, ניתנה להתפרש כמרד במלכות וכבגידה בשלטון העותמני. והיהודים העותמנים ידעו מן הנסיון כיצד נהגה הממשלה העותמנית בעמי הבלקן: ביוונים, בבולגרים ובסארבים היושבים בתורכיה, בזמן התקוממות אחיהם בארצותיהם. יהדות תורכיה ידעה מה הגיע לאַרמנים ולבודדים ולשאר העמים שבאנטוליה ובכל ארצות הסולטן, כל פעם שנעשו נסיונות, או שגברו החשדים, להתקוממות. משום כך התרחקו היהודים מהתנועה הציונית, שהיתה חשודה בעיני השלטונות, כמטווחי קשת. רק היהדות הארצישראלית היתה יוצאת מן הכלל, ורק כאן נתקיימה פעולה ציונית במחתרת, לעתים — בחסות קונסולים של ממשלות זרות, אשר הגנו על נתיניהם היהודים.

עובדה היא שהעליה לארץ, אשר העלתה את הישוב העברי במאה התשע־עשרה משבעת אלפים נפש בראשיתה עד מאה אלף ערב המלחמה העולמית הראשונה, עליה זו היתה, בעיקר, אשכנזית, מיוצאי אירופה. ואמנם האשכנזים, אשר היוו בראשית שנות הארבעים רק שליש מהישוב, מנו כבר בתחילת המאה העשרים קרוב לשבעים אחוז.

עם העליות החדשות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועם ההכרזה על ״הבית הלאומי״, גברה העליה, והישוב גדל בצעדי ענק. בעליה הזאת נטלו חלק גם יהודים מארצות המזרח, ומספרם עלה. אולם האחוז היחסי של בני העדות הללו בקרב האוכלוסיה היהודית הכללית ירד עד כדי 20—25% בערך, בעיקר מפני העליה המוגברת של יהודי פולין, ואחר־כך — גרמניה ואוסטריה, רומניה, הונגריה, צ׳כוסלובקיה וכו'. יהדות רוסיה כבר לא השתתפה בעליה זו עקב המשטר הסוואָטי.

כך היה המצב עד הכרת האו״ם על הקמת המדינה היהודית. הכרזה זו, שסיימה את תקופת המנדאט ופתחה את הדרך לחירות ולעצמאות, הרימה את הרוחות בכל העולם היהודי, ועם הכרזת נציגי ישראל על תקומת המדינה, ניתן האות במחנה היהודים בעולם המזרחי כי הגיעה שעת גאולתם.