מורשת יהדות מרוקו

תעודה מספר 4 תקצ"ה. 1835.

אלופינו מסובלים עמיתינו בתורה ובמצוות אחינו אנשי גאולתנו עם אלוקי אברהם קהילת קודש ונבחר אשר בצפרו יע"א ועטרותיהם בראשיהם, המה מלכיה ושריהם, החכמים השלמים הדיינים המצוינים גדולים ועצומים רבני אלפין יושבי כסאות למשפט ועל צבא יקר רוח איש תבונה, עומד בפרץ נשיא אליהם הנגיד המעולה ענף עץ אבות, רודף צדק וחסד כבוד הרב יצחק אביטבול ישצ"ו.

כולם כאחד יעמדו על הברכה, המשולשת בתורה שמורה וערוכה, אתה ה' תשמרם, כצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו בזמן קריב אמן כן יהי רצון.

מראש שוורים כפלינן שלמא למלכי על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון אתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום מאדון השלום, כי״ר.

קול האות להודיע ולהשמיע במרום קדשם מאשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו לקהל ועדה מישראל אשר היו בתינמלין  כי ביום ה׳ יד׳ לסבת ארמלתא דהאי – עיין תענית ו': והכוונה שנה שלא ירדו בה גשמים –  שתא חנם נמכרתם  לפמ״ה שפך ה׳ חמתו כילה חרון אפו בהם ויגדל עונם מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע מעין חורבן ירושלים כי יותר ממאה נפשות שהיו בה נמסרו ביד אדונים קשים משנאי ה׳ ועבדיו אשר להרג להרג ואשר לשבי לשבי אנשים ונשים בחורים ובתולות זקנים עם נערים עוללי טפוחים הלכו שבי לפני צר ונדחפו בין מוכרים וקונים והנה באה ונהייתה  כת ראשונה מהם למחנה אלהים זה ע״י אלסרפא שלשם שקנאום מיד השנאים א׳ מעיר ושנים ממשפחה  שמנה עשר נפשות גדולים וקטנים אנשים ונשים וטף והביאום למחנינו זה ערומים יחפים רעבים גם צמאים חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות ועמדו בני קהלנו ישצ״ו ישלם ה׳ פעלם ופדאום מידם והלבישום והאכילום וקבעו להם מזונות מדי יום ביומו איש וביתו כי שוטטנו בבתים ובחצירות בשוקים וברחובות וגבינו איש כמסת ידו מתוך הדוחק וחסרון השפע לא נעלם מכם.

הערת המחבר : השם תינמלין לא מצאתי בגיאוגרפיה מרוקאית ויכול להיות שהכוונה על Ten-Melle העיר הידועה של al-Mahdi ibn Tumart ר׳ דוד קורקום לאופי יחסם של שליטי האלמוחדין ליהודים ציון 1967 עמי 137—160.

עוד זה מדבר והנה באה כת אחרת כ״ד נפשות ועמדנו ודיברנו עוד על לב בני קהלינו ואזרו היל עוד ופדאום והאכילום ככל אשר עשו לראשונים, אנחנו טרם נכלה גביית כסף הפדיום הב' והנה באה כת שלישית כד׳ נפשות אחרים ולא עצרו חיל בני קהלינו עוד ונתרשלו ידיהם אפי׳ להכניסם לעיר ונשארו כחצי יום לחורב ולקרח נטושים על פני השדה ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל עד אשר קמנו ונתעודד  ודיברנו על לב הקהל בדברי פיוסים וניחומים להכניסם לעיר לפחות ולקדמם בלחם ובמים ולכסות מערומיהם עד נראה איך יפול דבר בענין פדיונם כי ראינו כי כבד המשא עליהם ובפרט בזמן הזה שכלתה פרוטה מן הכיס וכל בעלי מלאכות ירדו לטמיון ממש ורבו המקבלים על הנותנים. גם ידענו כי כבד הוציאו עליהם זה כשתי שנים עד הפדיון הב׳ הנז׳ ועד בכלל קרוב לשש מאות מתקאלים ואלה הצאן מה יעשו עוד וכבר נגזזו ונחלבו גיזה וחלב לא פעם ולא שתים בפדיון הקהלה הזאת מיד נושיהם ומיד שוביהם ומקנת כסף מאת בן נכר, ולכן דיברנו על לבם בפעם הזאת לאוספם הביתה לבד ואנחנו נחלץ חושים לשלוח לאחינו השכנים והקרובים אלינו אנשי פאס ואנשי צפרו ישצ״ו, להשתתף עמנו בצרה זו ובמצור. רבה כזו ולפדותם בפעם הזאת מיד קוניהם כי אנשים אחים אנחנו ואח לצרה יולד וכל ישראל חייבים לפדות שבוייהם והקרוב קרוב קודם, כל זה דברנו אליהם וקבלו והכניסום ביום הגשם ונשיאים ורוח אשר עבר בשבוע שעבר וגמלום כל טוב כאמור, ומיד שהכניסום באו אלסרפא המביאים אותם ותבעו לנגיד ולבדי״ץ ויחידי הקהל לפרוע להם דימי מקנתם שהוציאו עליהם כי טענו שמשהכניסום ושאלו למביאים בכמה קגאום והראו להם חשבונם הרי קבלו לפרוע, ונשארו הנגיד ויחידי הקהל מטפסים ועולים לפני השופט והשרים ולא עלתה בידם ולסוף נזקף עליהם בערכאותיהם סך ג׳ תקם— דמי מקנתם מיד השבאים ליד אלסרפא, ועוד לא יספיק הוצאות להאלסרפ׳א בשכר הבאתן ושאר הוצאות שיצאו בעליה לירידה עמהם סך תקם — ב״ה סך ד׳ וקבעו להם זמן הפירעון לשלשה ימים שהיום הזה שאנו עומדים בו ראשון לחשבון עונות²⁰ ולא ידענו מה נעשה ואנה נפנה לעזרה.

 לכן אמרנו נבוא העיר  אוזן אחינו בני בריתנו המה רום מעלתכם לצאת לישע לעזרת ה׳ בגמרים ולסייע עמנו בדבר מצוה רבה כזו ולפרוע אתם וקהל פאס ישצ״ו דמי הפדיון הזה הג׳ כי כבר אנחנו עשינו מה שמוטל עלינו לא פעם ולא שתים, ואם תאמרו לסייע עמכם גם בפעם הזאת נעשה ונשמע, ובחסדיכם בטחנו שלא ליזקק לכך, וכבר היה עם לבב אלסרפא הנז׳ בראותם כמה הרפתקי דעדו עלן עמהם בפעם הזאת להוליך את השבויים השלישים הנז׳ למחנה קדשיכם ולא הסכימה דעתינו לזה לבל יהיו עליכם לטורח, וגם כי הילדים רכים והנשים עלות והרות וחיות ויולדות בתוך שלושים ללידתן ודפקום יום אחד ומתו, ואמרנו כי כתבינו זה יספיק כי ידענו גודל חסדכם, וחריצותכם, והתנדבותכם, לדבר מצוה בפרט מצוה רבה כזו שאין למעלה הימנה, והמבוקש מכם מצוה גדולה באה לידכם אל תחמיצוה כי הנוגשים אצים לא יתנונו השיב רוחינו ובאהבתכם ובחמלתכם מהד תקדמונו ברחמיכם כי דלונו מאד חזקו ידים רפות וברכים כושלו אמצו, ומינן ומנייכו יתקלס עילאה.

 ואת אחרונים, כולם רבי פעלים תחכמונים, הגברים הרמים רודפי צדק מחזיקי כל בדק, קריאי העדה כה״ר ישועה אלבאז והר׳ רפאל ואהרן אחיו הן׳ אלבאז ישצ״ו והחה״ש כהה״ר חיים ן׳ מאמאן והר׳ אברהם בן אחיו ישצ״ו, אלף עולות יעלה שלומם, בחסדם בטחנו להקהל ולעמוד ולהשתדל בהונם ואונם בדבר מצוה רבה כזו ולמהר יחישה מעשיהם יפה שעה א׳ קודם אולי תהוי ארכא לשליותין^, ובשכר זאת אלהים חיים ידרוש בנים מיד שוביהם, ופדוי ה׳ ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשיהם, ולהיות היהודים עתידים ליום הזד. להנקם מאויביהם, הכ״ד עמוסי התלאות חותמי ברכות פה מכנאסא יע״א ביום לידת חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה  בחדש אדר המהודר אשר נהפך לנו מיגון לשמחה אשר בו משמיעין על השקלים ומקדימין שקליהן לשלקי המן  לכפר על נפשותינו לפני ה׳ משנת ל׳ב׳ש׳ר׳ ענ׳ו׳י׳ם שלחני לחבוש לנשברי לב לקרוא לשבויים דרור ולאסורים פקח קוח לפרט האלף הששי לבריאת עולם ורב השלום מאדון השלום.

הצעיר ע״ה יעקב בירדוגו ס״ט        מ״מ ע״ה יהודה בירדוגו ס״ט          יוסף בירדונו ס"ט

יצחק אבן צור      חיים טולידאנו ס״ט

י״ץ ס״ט

ר׳ אברהם אוחיון(אימין תאנות)

• נמסר לי על־ידי ר׳ דוד סוסאן בעת ביקורי בקזבלנקה במאי 1981. הוא אחראי כ־ום על קברו של ר׳ דוד ומשה במרוקו ומכיר היטב קברים קדושים רבים.

ר׳ אברהם אזולאי(מראכש)

לפי בן ־נאיים, הרב נפטר אחרי 1735 והוא מביא מסורת מפי יהודי מראכש המאשרים שהוא נפטר ב־1741. הרב אזולאי עסק בקבלה וידועים פירושיו על ספר הזוהר. היה כותב קמיעות לחולים והיה מלומד בניסים.

• ״הרב אזולאי והתלמידים שלו. ליד קברו יש עץ גדול שצלו הגדול מכסה את המציבה. אני זוכרת שנשים יהודיות נהגו להשתטח על קבר זה והיו תולות, כן תלו, היו קורעות. היו תולות בחתיכות בדים את כל המחלות מהן סבלו על העץ הזה, כדי שתקבלנה תשובה מהצדיקים״.

• סיפרה גב׳ חנינא א׳ (מראכש).

13 ר׳ אברהם אזולאי(איגיניסאין)

מכונה גם מול אִימִיתְכּ. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. לפי המסורת מוצאו מארץ־ ישראל והוא מזרעו של החיד״א.

• ״באיזור בו קבור ר׳ אברהם אזולאי יש הרבה עצי חרובים וכן ״דום״ – עץ תמר – הערבים נהגו לקטוף אותו ולעשות סלים, אבל אף מוסלמי לא יכול היה לנגוע באלה שצמחו ליד הקבר של הקדוש, שם היו אנשים מדליקים נרות, והנרות נשארים דולקים. פעם אחת, מוסלמי בזמן מלחמת העולם השנייה, קטף את הדום והביאו הביתה. בערב התחיל לרעוד ולצעוק. הביאו את ה״טולבה״ – כך נקראים התלמידים הלומדים במדרשה דתית אצל המוסלמים – ולא יכלו לעשות לו שום דבר כדי להקל עליו. הוא צעק ואמר שהוא מקבל מכות. הם לא ראו. בחצות הלילה היה צועק. בא הקדוש ר׳ אברהם אזולאי [בחלום] ואמר לו: אתה יודע מי אני ? ענה: מי אתה ? אמר לו: אני פלוני. היו קוראים לקדוש הזה מול אימיתכ. אז המוסלמי ביקש רחמים מהקדוש. אמר לו הקדוש: למה קטפת את ה״דום״ מן המקום ? כל האנשים נמנעים מלעשות זאת, ואף אחד לא שם ידו בדום ואתה העזת? אמר לו הקדוש: שמע ממני מלה אחת. אתה תחזיר את הדום למקומו ואתה תלך לפלוני בן פלוני. תן לו שחיטה ותן לו כל מה שיבקש ממך. אם אתה תעשה זאת, מה טוב, ולא, אני אחסל אותך.

הקדוש רצה להראות דרך המקרה הזה את מעשיו בכל העולם, ואפילו ביקש הקדוש שהמוסלמי ימסור לכל האנשים את מה שקרה. ענה בסדר, אני מבקש סליחה מאלוהים. הקדוש שלח את המוסלמי אלי כי אני הייתי הפקיד של הקדוש. הייתי עורך שם הילולה וסעודות מדי שנה בשנה, בליל ראש חודש אלול. כך מסרו לנו הראשונים לעשות, שבראש חודש אלול יש להכין סעודה והילולה לקדוש. למחרת, הגעתי מבית־הכנסת, באתי לחדר ומצאתי את המוסלמי ליד הבית עם חמורו. הביא בצד אחד של האוכף את השק של הדום ובצד השני כבש. דפק [בדלת], אשתי יצאה.

שאל איפה פלוני? ענתה שאני בבית הכנסת. חיכה עד שהגעתי הביתה. נכנס. שם את ידיו מאחורי גבו – זוהי תנועה אופיינית לכל אלה שבאים לבקש מחילה מהקדוש – והתחיל לבקש רחמים. סיפר לי, והשאיר לי את השק בבית. אמרתי לו: לא ! ספר לי מה קרה לך? הוא סיפר את כל מה שקרה לו ומסר שהקדוש שלח אותו אלי כדי שאעשה ״מערוף״. – כוסכוס. מאכל שמכינים לאכילה במקום הקדוש –  אמרתי לו שצריך להביא ארבעים ק״ג חיטה, ארבעה ליטר שמן כדי לבשל, ועשרה בקבוקי מחייא. המוסלמי אמר שזה הרבה. עניתי לו שזה לא הרבה, ושזה לא יספיק להם, כי כל יהודי המלאח יצטרכו לאכול את המאערוף, ושאני לא ביקשתי ממנו מאומה. אמר טוב. הנה החיטה. אבל קנה את המחייא, וביום רביעי לאחר השוק אביא לך את הכסף. הסכמתי.

הביא לי חיטה. ייבשנו אותה. באו יהודיות ורחצו את החיטה. טחנו אותה. דחיתי את הסעודה מיום חמישי ליום ששי. בקשתי שיחזיר את השק של הדום למקומו, ליד הקדוש. השק הזה נשאר שם עד היום בו עלינו ארצה. אף אחד לא יכול לשים את ידו. המוסלמי סיפר את כל מה שקרה לכל מוסלמי המקום. ביום הסעודה בא בעצמו. הזמנתי אותו שיבוא. נתתי לו לחם עם שמן. אכל את זה בבית־הקברות והלך. שכחתי לספר לך שביום השני גם קרה לו מה שקרה לו בלילה הקודם אבל עם פחות כאבים. המוסלמי אמר לקדוש שהביא [את הדברים]. הקדוש ענה: לא הבאת את הכל. לא השלמת, עליך להשלים. ולכן בא להשלים. זה קרה בימי״.

ה. עיצוב צורני

תבנית הטקסט

׳הגדה די היטליר׳ נסדרה בדיוק על פי חטיבת ה׳מגיד׳ בהגדה של פסח, דהיינו מן המילים ׳בבהילו יצאנו ממצרים׳(הקודמות לקטע ׳הא לחמא עניא׳) ועד הקטע ׳לפיכך אנחנו חייבים להודות׳ שלפני ההלל. במהדורת הדפוס שימר המחבר את החלוקה הקיימת בהגדה של פסח לפסקאות ולעניינים שונים והוסיף כותרות – על פי רוב בנות מילה אחת – המצביעות על הקטע המקביל בהגדה.

לדוגמה שורת הפתיחה של השרח להגדה של פסח היא ׳בבהילו בזזרבא יצאנו ממצרים׳, וב׳הגדה די היטליר׳ הכותרת ׳בבהילו׳ – נועדה אך ורק להורות על הקטע המקביל בהגדה, ואין היא נקראת ברצף עם המשך המשפט. כמו כן סיים המחבר כמעט כל פסקה במילה המקורית החותמת את הפסקה המקבילה בשרה להגדה של פסח או במילה המתחרזת עמה. לדוגמה הוא כתב ׳ונכרזולו מדאפע אוכרין׳ (ונוציא כנגדו תותחים אחרים [שורה 105]) תמורת יועבדו מעאבד אוכרין׳(ויעבדו אלוהים אחרים); ׳ורוסיא בלכדמא מגוודא׳(ורוסיה מנצחת על המלאכה [שורה 164]) תמורת 'ונתי עריאנא ומזררדא׳(ואת עֵרֹם ועריה). בדרך כלל היקפן של הפסקאות שקול למקור בהגדה של פסח, והמחבר השתדל מאוד לשמור על המסגרת הטקסטואלית. רק במקרים מעטים ניכרים הבדלים בהיקף, למשל הקטע ׳דיינו׳ ב׳הגדה די היטליר׳ קוצר בהשוואה למקור.

חריזה

חידושו הצורני הבולט של המחבר הוא תוספת החריזה ברוב קטעי ההגדה. בדרך כלל זו חריזה רגילה, אך לעתים עוצבו מבנים מורכבים יותר של חריזה מסורגת, ועל פי רוב לא שקל המחבר את שורות הטקסט במשקל קבוע. המחויבות הכפולה, הן לתבניות הלשוניות של השרה להגדה והן לחריזה, אילצה את המחבר לבחור לעתים מילים שאינן הולמות את המסר הכללי, עד שבמקרים מסוימים מתקבל הרושם שהחריזה מכתיבה את התוכן.

חילופי שמות וביטויים ולשון נופל על לשון

הרעיון הספרותי להמיר את לשון השרח של ההגדה ואת סגנונה בסיפור חלופי הוביל במידה רבה לכך ש׳הגדה די היטליר׳ היא בכללותה ׳משחק לשוני׳ רחב היקף. הניסיון למצוא מקבילות לשוניות לאוצר המילים שבשפת המקור(על פי רוב השרח) הצמיח עושר של חילופי שמות וביטויים, שחלקם משעשע מאוד. נוסף על כך שופע החיבור מקרים שבהם הלשון נופל על לשון ההגדה של פסח ונוצרים משחקי מילים שתורמים הרבה לאופיו ההיתולי. חלק ממשחקי המילים מתבארים מיד לאור השוואת התרגום החוזר למקור העברי בהגדה של פסח. חלק אחר יערב רק לאוזנם של דוברי ערבית־יהודית, שהרי המחבר התבסס על לשון השרח להגדה. אביא כמה דוגמאות מתורגמות לתופעה זו.

• הסיפור על חמשת החכמים שסיפרו ביציאת מצרים כל הלילה מוסב בהגדה על חמשת מנהיגי איטליה וגרמניה (מוסוליני, היטלר, גרינג, ריבנטרופ וצ׳אנו), שרקחו את מזימתם המרושעת בלילה. הסיפור מסתיים במשחק מילים על יסוד השרח הערבי:

׳חתתא זאו מלאכי חבלה. / והזזוהום יא סיאדנא. / ורמאוהום פלכושא דצבאח׳(עד שבאו מלאכי חבלה / וטלטלום, הו רבותינו, / והשליכום לתנור השחר [שורות 44-42]). ׳יא סיאדנא׳ הוא השרח לפנייה ׳רבותינו/ והמחבר הפך אותה למעין פנייה אנונימית אל הקורא; ׳פלכושא דצבאח/ שפירושו ׳תנור הבוקר/ הוא משחק מילים על לשון השרח כאן – ׳קריאת שמע דצבאח׳(קריאת שמע של שחרית).

ב.         במדרש על ירידת יעקב למצרים נאמר בהגדה: ׳וירד מצרימה – אנוס על פי הדיבור; ויגר שם – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם׳. ב׳הגדה די היטליר׳ מסופר כאן על רומל היורד ממצרים, כשהוא ׳אנוס ונסוג׳(׳מקהור והרבאן׳ [שורה 138]); ובהמשך נאמר: יתעלמו מא נזל גיר לכטייא – / איללא גיר יתגררק פיהא׳(מלמד שלא רק ירד לאבדן, / אלא [גם] שקע בו [שורות 141-140]). לפנינו אפוא שני מקרים שבהם לשון נופל על לשון, הן ביחס ל׳ירידה׳ והן ביחס ל׳שקיעה׳.

ג.          במקום אחד חזר המחבר דווקא למקור העברי של ההגדה. במקום מילות ההגדה ׳ובמופתים – זה הדם׳ כתב ׳ובלעזאייב – אזי והדם׳(azi u-hdem [שורה 255]), דהיינו: ׳״ובמופתים״ – בוא וכלה׳. כאן אפוא הלשון נופל דווקא על לשון העברית.

עיקרו של דבר, דווקא ההיצמדות הלשונית הקשיחה הולידה טקסט ססגוני מאוד, אף שיסוד זה נעדר מן ההגדה של פסח לחלוטין.

תולדות היחסים בין המדינה המוסלמית מצד אחד לנתיניה – ומאוחר יותר שכניה – חלא־מוסלמים מצד אחר, מתחילים עם תולדות חייו של הנביא. הקראן והמסורת המוסלמית מספרים לנו על המגעים שניהל מחמד עם היהודים בעיר מדינה ובצפון החִגַ׳אז, עם הנוצרים בנַג׳רַאן בדרום ועם נוצרים אחרים בצפון, ועם עובדי האלילים, שהיוו את רוב האוכלוסייה בחצי־האי ערב. לגבי עובדי האלילים הבחירה היתה ברורה: אסלאם או מוות. לגבי היהודים והנוצרים, שהיו בעלי דתות התגלות מוכרות, כלומר מבוססות על התגלויות אמיתיות, גם אם זמנן חלף, כללה הבחירה גם אפשרות שלישית: אסלאם, מוות, כניעה. הכניעה היתד. כרוכה בתשלום מס־עובד ובהכרה בעליונות המוסלמית; את גזר־דין־המוות אפשר היה להמתיק לעבדות.

בשלב מוקדם בתפקידו כשליט העיר מדינה נאבק הנביא בשלושת השבטים היהודיים שישבו במקום. שלושתם נוצחו, ועל־פי המסורת המוסלמית לשניים מהם ניתנה הבחירה בין התאסלמות לגלות, ולשלישי, בני קֻרַיְטַ׳ה, בין התאסלמות למוות. המרירות שהצטברה בשל התנגדותם של השבטים היהודיים למחמד משתקפת בדברים השליליים ברובם שנאמרים על היהודים בקראן ובתולדות החיים ובמסורות של הנביא.

^{מצב שונה התעורר עם כיבושו בשנת 7 להגירה(629 לסה״ג) של נווה המדבר ח׳יבר, הנמצא במרחק של כתשעים וחמישה מילין ממדינה. נווה מדבר זה, שהיה מאוכלס ביהודים, ביניהם גם אלה שהתיישבו שם אחרי שגורשו ממדינה, היה השטח הראשון שנכבש על־ידי המדינה המוסלמית והובא תחת שליטתה. יהודי ח׳יבר נכנעו לנביא אחרי כחודש וחצי של פעולות איבה וקיבלו תנאים שעל־פיהם הורשו להישאר בנווה המדבר ולעבד את אדמותיהם; אולם היה עליהם למסור למוסלמים מחצית מתוצרתם. הסכם זה היה התקדים שהתבססו עליו בדיונים משפטיים מאוחרים יותר על מעמדם של נתינים לא־מוסלמים במדינה המוסלמית. תוקפו כמקרה מנחה לא נפגם גם בעקבות גירושם של היהודים מח׳יבר בימי הח׳ליף עמר הראשון(644-634).}

^{מגעים עם נוצרים בימי חייו של הנביא היו יחסית פחות חשובים, והרבה פחות מעוררי איבה מאשר עם יהודים. יחסיו של הנביא עם שבטים ויישובים נוצריים בצפון החג׳אז, ומאוחר יותר בדרום ערב, הוסדרו על־פי־רוב בהסכמים, שהמפורסם ביניהם הוא ההסכם שנחתם עם הנוצרים בנג׳ראן. על־פי תנאיו של הסכם זה הורשו הנוצרים לקיים את דתם ולנהל את ענייניהם בעצמם, בתנאי שישלמו מס קבוע, יארחו את נציגי הנביא, יספקו מזון למוסלמים בעתות מלחמה ויימנעו מריבית. ללא ספק, הודות ליחסים השלווים יותר שבין הנביא לנוצרים, ההתייחסות אליהם בקראן אוהדת יותר מאשר זו שאל היהודים. פיסקה שצוטטה רבות משקפת את ההתנסויות השונות של הנביא עם נאמני שתי הדתות שקדמו לו: "אכן תמצא כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים הם היהודים והמשתפים, והקרובים לידידות את המאמינים הם אלה אשר אמרו: נוצרים אנחנו (קראן, ה 86; תרגם: י״י ריבלין). פסוקים אחרים בקראן ובמקומות אחרים, הדנים בישו, אף שאינם מקבלים את עקרונות הנצרות על טבעו של ישו ושליחותו, שותפים עם זאת להשקפה הנוצרית על פסילת היהדות. לקראת סוף חייו של הנביא המדינה המוסלמית המתפשטת באה במגע ולפעמים בעימות עם שבטים נוצריים, ומכאן ואילך משתקפת עמדה אוהדת פחות כלפי הנוצרים בכתבי הקודש ובמסורת המוסלמיים. אולם בעוד שבאורח כללי מצויה בהם עמדה אוהדת יותר כלפי הנוצרים מאשר כלפי היהודים, התפתחות החוק המוסלמי שלאחר מכן אינה מצביעה על הבדל כזה ביחס לשתי העדות.}

^{הבעיה המדינית שעוררו היחסים בין מוסלמים ללא־מוסלמים היתד. ברורה כבר בימי חייו של הנביא, והעקרונות לפתרונה כלולים בקראן. כשופט עליון, ולאחר מכן כשליט העדה בעיר מדינה, היו לנביא נתינים יהודים; כראש המדינה המוסלמית היו לו יחסים עם שכנים נוצרים ויהודים כאחד בחלקים אחרים של חצי־האי ערב. כבר מלכתחילה היתה זאת שאלה של כוח – הכללים שעל המדינה המוסלמית לנקוט במגעיה עם לא־מוסלמים (נתינים, שכנים ולבסוף כבושים), והעקרונות הרחבים יותר שהם ביסוד כללים אלה. הקראן מדבר מפורשות ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים על הנושאים הללו ומכיל את הגרעין למה שלאחר מכן הפך לשיטה מורכבת של תקנות משפטיות.}

מאכלי חג השבועות

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

רבים הם מנהגי האכילה בשבועות, בעיקר נוהגים להכין מאכלים מחלב וגם מדבש ורבותינו נתנו טעמים ורמזים לדבר: ״וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ בשבועותיכם״ (במדבר כח, כו) ראשי תיבות- מחלב . בעלי הרמז גם הוסיפו: ״במעמד הר סיני נצטוו בני ישראל לאכול בשר כשר וכשחזרו לבתיהם, לא היו להם כלים כשרים והוכרחו לאכול רק דברי חלב. כמו־כן, חלב בגימטריה-ארבעים, כנגד ארבעים יום שמשה היה על הר סיני.

אל־חראביל

בנוסף למאכלי חלב, נוהגים יהודי פאס לשמור מצות אחדות שנותרו מחג הפסח, ובחג השבועות, כאשר חוזרים מתפילת שחרית, מפוררים אותן, שופכים עליהם מים רותחים כשהם נמצאים בתוך כלי, לשים את הכל ומן העיסה המתקבלת, עושים כמין נקניקיות הנקראות ״אל־חראביל״, אותן טובלים בסוכר ובדבש ואוכלים את זה בתיאבון, לפני סעודת היום.

סולמות ולוחוח הברית מבצק

לכבוד חג השבועות נוהגות נשות לוב להכין מבצק, לוחות הברית, צורות כעכים סולמות וסלים והכל מדגן ושמן זית נילושים במים, ומחלקים לילדיהם, כל אחד מקבל סולם כזכר לעלית משה רעיא מהימנא למרום, ושני לוחות הברית המסמלים את התורה.

מצה בדבש

אחרים נוהגים לאכול את המצה עם דבש, מבלי לפורר אותה, רק טובלים אותה בחלב במקום בתה כנהוג והטעם אומרים: שהמצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלת לדבש: דבש וחלב תחת לשונך (שיר השירים ד, יא). יהודי תוניסיה נוהגים לאכול מצה אחת שנשמרה במיוחד מחג הפסח לשבועות.

המצה נגד עקיצות

בדבדו אוכלים את המצה עם הלבן(אשל) וחלב ומאמינים שאכילת מצה בחלב ביום מתן תורה, היא סגולה בדוקה נגד עקיצת עקרבים.

תבשיל מסולת

יש הנוהגים להכין לארוחת הצהרים של שני ימי החג, תבשיל מיוחד של סולת מחיטים, מהתבואה החדשה, כנראה משום שחג שבועות שהוא זמן בכורי קציר חיטים, היו מקריבים מנחה חדשה, והתבשיל מסולת בא לרמוז את הנאמר: שני עשרונים, סולת תהיינה, חמץ תאפינה, ביכורים לה׳(ויקרא כ״ג, טז יז).

קיבת הפרה עם דבש

הקיבה של הפרה נקראת ״אל־כרסא״ ויהודי מרוקו נוהגים לאכול אותה בחג השבועות. מרתיחים אותה במשך שעה ויותר, מגרדים עם סכין, את השכבה העליונה ואחר־כך מבשלים אותה, מוסיפים לה ביצים, דבש ואוכלים בתיאבון רב, כי זה מאוד טעים.

אל־פ'דאווס – El – fedaouss

אלה הם איטריות אשר עקרת־הבית מכינה אותן בעצמה (עבודת יד) מבצק־דק ולא קונה אותן מבחוץ. שוטחת אותן מול קרני השמש וכאשר הן יבשות, שופכת עליהן חלב רותח, מוסיפה להן חמאה, מעט סוכר ומגישה אותן כארוחה קלה, לפני ארוחת הצהרים. נוהגים לאכול גם עוגת גבינה ולשתות עימה חלב אחרי שחוזרים מבית־הכנסת.

דורשי רשומות הביאו כמה טעמים למנהג מאכלי חלב בחג השבועות. יש המקשרים את מאכלי חלב למסופר במדרש רבה (פרשה כח): מלאכי רום קיטרגו על משה שעלה למרום וקבל את התורה. ״באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה עשה לו הקב״ה קלסטירין פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב״ה: אי אתם מתביישים הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו״(כשבאו שלושת המלאכים לבקר את אברהם, אכלו שם בשר וחלב) ובכך נכשלו המלאכים בטיעונם והתורה ניתנה לישראל״.

יש הקושרים את שתיית החלב בשבועות, למשה. ״היום שניצול משה רבנו מן המים, שישה בסיון היה והיה הנער בוכה, ולא נרגע עד שינק חלב משדי אימו ולזכרון זאת, אוכלים דברי חלב ביום הזה.

מחבר ״מים חיים״ מביא שני טעמים למנהג מאכלי חלב בשבועות ובין השאר, הוא כותב:

ידוע שהחלב תחילתו דם טומאה מזוהם, ובימי היניקה נהפך ללבן ונטהר, ולכן נמשל העוון לצבע אדום, והמחילה לצבע לבן כמו שכתוב: ״אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו״ וישראל, מתחילה היו טמאים ומזוהמין בגלילי מצרים, וכשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ונטהרו, ולכן אוכלים מאכלי חלב לזכר זה״.

הטעם השני הוא:

על־פי מנהג העולם, נוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות של חלב, ונראה לי הטעם שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וגם ישראל במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, ולכן תקנו הראשונים ז״ל, סדר ״כתובה״ שקוראין בשבועות בעת הוצאת ספר תורה, ועל־כן, גם אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמו שכתוב: דדיה ירווך בכל עת ופו׳ ועוד, ״חלב״ בגימטרייא הוא ארבעים, זכר לארבעים יום של נתינת התורה״.

רבי יוסף בן נאיים

25. חיות קטנות בו מתאר את בעלי החיים ותכונותיהם. את החומר ליקט מתוך הספרות הרבנית לתקופותיה, ולפעמים נעזר גם בספרות הכללית. המחבר כתב מבוא רחב המשמש כהקדמה לספר, על פלאי הבריאה והטבע שהטביע הבורא בעולמו, בתכונותיה של כל בריה ובריה, הן להשגת מחסורה וצורכי קיומה והן במזונם השונה והמגוון המותאם לכל אחת בנפרד. וכן על התפקיד שממלאת כל אחת מהחיות במכלול הבריאה ובשמירת האיזון הכללי בטבע. מטרתו בחיבור זה ללמד את הציבור הרחב דעת ואמונה:

ורשמתי איזה חיות ועופות ובהמות מה שלקטתי מספרים עניינם וטבעם, להודיע נפלאות תמים דעים הבורא יתברך בחכמות גדולות … שכולם [=הבעלי חיים] אליו ישברון לתת אכלם בעיתו וזנם ומפרנסם עדי שובעם..״

נראה שהמחבר רשם את הדברים כפי שהזדמנו לפניו. לכן הספר אינו ערוך לפי סדר א״ב. ואפילו הפרטים על חיה כל שהיא אינם מרוכזים בערך אחד או במקום אחד, אלא הדברים נאמרו לסרוגין כאשר באמצע ערכים הדנים בחיות אחרות. הערך של ״אדמי השדה״ מובא על ידו גם בחיבורו ״מיני מתיקה״. בדף נ ע״ב, שמות החיות והעופות המוזכרים בחומש ויקרא ודברים, בתרגום ערבי מרוקאי.

החיבור לא ממוספר ובו 52 דפים. הדף 16/19.5. בעמוד 18—26 שורות. בשורה 10—14 מילים.

26. עולם בטבע עוסק בנושאים שונים שהתגלו בטבע, שהטביע הבורא בעולמו כפי שהובאו בספרות הרבנית. בהקדמה מזכיר רשימה של עשרים וחמישה חיבורים מהספרים שחיברו חכמי ישראל העוסקים בחכמת הטבע או הקדישו מקום נכבד בספריהם לנושא. המחבר ליקט את החומר מתור הספרות הרבנית שאינה מיוחדת לנושא ואשר הובאו בה ענייני הטבע בדרך אגב. הוא רשם את הנושאים כפי שהזדמנו לפניו בעת לימודו ועיונו בספרים אלה ללא סדר כלשהו. כל נושא פותח במילת ״טבע״. הוא מזכיר גם נושאים שהובאו בעיתונות בימיו, כמו ענין פצצת האטום והדלק הגרעיני:

טבע בימי המלחמה האיומה, מלחמת הגרמנים עם כל אומות העולם, חידשו ארצות הברית — האמריקאים עם אנגליא כדורים הנקראים (בונב טומאטיק), ובה החריבו ערים גדולות במלכות הזאפונים, כידוע כל זה בעיתונים. ומתו אלפים נפשות. ובעיתונים הודיעו שהאנשים הרחוקים אלפים קילומטר מהערים שנפלו בזריקת הכדורים, לא ניזוקו. אבל הריחו איזה דקה מן הדקה מריח הכדורים ההם אבל לא מתו. אבל ע״י הריח שהריחו, נעשה פלא שהנשים שהיו עקרות גם שהיו גדולים בשנים נפקדו וילדו. ואנשים זקינים וזקינות כמעט שחזרו לקטנותם, ונתחלפה חלשות כחם ונתחדש נערותם.

ואמרו הטבעיים [ = חכמי הטבע] דמה לנו להחריב העולם בכדורים הללו, אנו מתחכמים להחיות בהם בני אדם ולהחליף כחם ולהחזירם לנערותם ולהאריך ימיהם. ועוד בכח הכדורים הללו, אם מוליכים בם [=דלק גרעיני] ספינות ימים רבים בלב ים בלי שום הוצאה, גם מסילת הברזל ומכונות הטומוביל תלך בכחם בלי הוצאה. ובזה ירויחו בני האדם ליהנות מזה בלא הוצאות מרובות. ברוך האל שככה לו בעולמו, הנותן חכמה בלב החכמים להודיע לבאי עולם חכמות ניסתרות שלא נודעו לבני האדם.

מסוף דבריו בולטת התפעלותו הגדולה מהחכמה הנפלאה בה ברא הבורא את עולמו כפי שהיא מתגלית במדעי הטבע, אשר דרכה ניתן להגיע לידי הכרה ואמונה בבורא. כפי שהרחיב בענין זה בהקדמתו לספר. מן ההקדמה נראה שחיבור זה נעשה לעת זקנתו, כי בסיומה מבקש מהשי״ת שיזכהו להוציא לאור כל חיבוריו ״ליהנות בהם בני אדם, ואל יהיו נאבדים בתקופות הימים, זאת תוחלתי ותקותי…״. כמו כן הוא מתפלל לרפואתו ״כי אני זקנתי וכחותי אפסו״.

בחיבור ישנה הקדמה אך אין שער ואין קולופון. נראה כי המחבר כתב את חיבורו לסירוגין ועדיין לא סיים את מלאכתו. נשארו דפים אחדים ריקים עם כותרת הספר, להשלמה לעת מצוא. החיבור אינו ממוספר ובו 14 דפים כתובים. הדח 28×20.2. בעמוד 22—35 שורות. בשורה 12—20 מילים. הקובץ הוכן בידי המחבר ומורכב מנייר מגוון, דפי חשבון ודפים ללא שורות.

זה ספד תולדות אדם

(בר׳ ה׳ א׳ ת״י דין ספר יחוס)

עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳)

אמר רבי פרנך אסר רבי יוחנן כל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח, שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם. (בבא מציעא פ״ה ע״א).

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: …וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד. (מס׳ אבות פ״ב מ״ב).

אסר ר׳ חמא בר חנינא כשהקב״ה משרה שכינתו אינו משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנא׳: בעת ההיא נאום ה׳ אהיה לאלקים לכל משפחות ישראל. לכל ישראל לא נאמר: אלא לכל משפחות, והמה יהיו לי לעם. (מס׳ קידושין ע׳).

ואיתא בב״ב ט״ו ע״ב עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו וכוי. דאמר רב יהודה אמר רב לא עלה עזרא מבבל עד שיחס עצמו ועלה. (ב״ב ט״ו:).

אודה ה׳ בכל לבב, בסוד ישרים ועדה, שגמלני כל טוב, וזיכני להעלות עלי ספר את תולדות משפחתנו הרמתה ולגלות אור יקרות, פעולת צדיקים לחיים אנשים מן הרמתיים מזוקקים שבעתיים, מקודשים משמיים, אראלים ותרשישים.

אכן, מכל ילדותי ומשחר נעוריי גדלתי בבית אבא מארי, על מורשת אבותינו הקדושים והטהורים אשר ייחוסם מגיע עד לנשר הגדול, רבן של כל ישראל, מאור הגולה אשר כל ישראל הולכים לאורו, רבנו משה בן מיימון, הרמב״ם ע״ה; כי בימי קדם היו נקראים בן מיימוני, ואילו בתקופה מאוחרת יותר נתקצר השם לבן מאמאן, ורק בדורות האחרונים ממש נשמטה המלה ״בן״ משם משפחתם ונקראו בפי כל מאמאן. ואכן ותיקים בארץ הקודש, בצפת וטבריא, מאשרים קבלה זאת כפי שהעיד עליה הרה״ג כמוהר״ר שלמה אוחנה זצ״ל שהגיע בזמנו כשד״ר מארץ הקדש למרוקו.

תוך צמיחתי על מורשת אבות זו, אפופה בהוד והדר, השיאוני רעיוניי, מימי חורפי, להתחקות אחר שם משפחתנו, ולחקור את שושלת היוחסין שלנו, ע״מ לשזור חוליה אחר חוליה, בשרשרת הזהב המשפחתית, המונה כעשרה דורות של רבנים, דיינים, נגידים וראשי קהל; וכפי שרבנו מימון היה דור שמיני לרבנות ולדיינות ומנה אותם כמרגליות: ״בן החכם הגדול רבנו יוסף, בן הרב רבנו יצחק, בן הרב הדיין רבנו עובדיה, בן הרב הדיין רבנו שלמה, בן הרב הקדוש רבנו יוסף, בן החכם רבנו עובדיה ז"ל״ כך נהג מו״ר אבי שליט״ א למנות את רבני השושלת המשפחתית מדור דור, אב ובנו ללא הפסק: הדיין מורנו ורבנו יהושע, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל עמרם, בן הרב הקדוש רבנו רחמים יוסף, בן המלאך הקדוש הדיין רבנו רפאל, בן החסיד הקדוש רבנו יהושע חיים אהרן, בן החכם רבנו שלמה, בן החכם רבנו שלום זצ״ל״, כי עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם (משלי י״ז, ו׳).

ואכן, במו עינינו, חזינו את מימושה של האמרה התלמודית שכל שהוא ת״ח ובנו ת״ח ובן בנו ת״ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם שנאמר ואני זאת בריתי וכו', לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם, מאי אמר ה' אמר הקב״ה אני ערב לך בדבר זה, מאי מעתה ועד עולם, אמר רבי ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניה שלה. (בבא מציעא פ״ה ע״א) ואמנם ישנן דעות המפרשות דבעינן רואין זה את זה, כמובא בתוס׳ במס׳ כתובות ס״ב ע״ב ד״ה והחוט המשולש, ואילו הרב הקדוש המחבר ״נפת צופים״ סימן ב׳ אשר נשאל על זה, השיב שאין חילוק בין רואיו זה את זה או לאו; הרי שבשושלת הרבנים בני משפחתנו זכו לראות בנים ובני בנים תלמידי חכמים גדולים, כגון מו״ר זקני הרב המופלג בתורה ובחסידות כקש״ת כמוהר״ר יהושע חיים אהרן זצ״ל, אשר זכה וראה בנו ונכדו חכמים גדולים, מבחרי עצמים, הל״ה הבן הרב הגאון הקדוש המקובל האלקי כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל זצ״ל מחבר הספר ״יד רמ״ה, והנכד הרה״ג הקדוש כקש״ת כמוהר״ר רחמים יוסף זצ״ל מחבר הספר ״חירגא דיומ״א, ונתקיים בהם אף ראו זה את זה.