תולדות היהודים בארצות האסלאם-שלום בר-אשר
לאחר תקופת שלטונו בא למארוקו פרק זמן עקוב מדם. בשנים 1790 —1792 הטיל יזיד (הנקרא בפי חלק מן המקורות היהודיים ״המזיד״) על הארץ שלטון אימים, שממנו סבלו כל האוכלוסין, אך במיוחד הסוחרים היהודיים והנוצריים מאירופה. הוא ביקש להתנקם בהם על שלא הושיטו לו עזרה כאשר התקומם נגד אביו. הוא ביצע כמה מעשי אכזריות כלפי הקהילות היהודיות מתיטואן וטנג׳יר בצפון ועד מראכש ומוגדור בדרום. הוא גירש קהילות שלמות ממקומן, התעלל ביהודיהן והוציא להורג מנהיגים רבים. בין היתר גירש את יהודי פאס, הרס את בית־הקברות ובאבני הריסותיו הקים מיסגד באתר בית־הכנסת שעלה באש בשריפה שפרצה לפני כן. תקופה זו הותירה את רישומה הקשה על היהודים, וקינות רבות נכתבו על גורלן המר של קהילות מסויימות. אך מאידך גיסא, יש לציין שתקופה זו היתה יוצאת דופן בתולדות יהודי מארוקו במאות השנים האחרונות, מאז הרדיפות של המווחידון.
לעתים התעוררו שליטים לסלק ״כופרים״ מעמדות כוח והשפעה, או לבודד את היהודים יותר ויותר מבחינה חברתית, בעיקר בלחץ חכמי הדת. כך קרה למשל בימי מולאי סלימאן (1792—1822). הוא אומנם ביטל את גזירות קודמו, והקל במסים הכבדים שהוטלו בימיו של יזיד, אך מאידך גיסא, בהיותו נתון להשפעה דתית באופן קנאי, ציווה בשנת 1807 להרחיק את היהודים ממרכזי ״המדינה״ הקדושה בכמה ערים מרכזיות ולבנות להם שכונה מיוחדת משלהם — מלאח. אומנם כבר היו דברים מעולם, ובמאות ה־15 —17 הוקמו שלושה מלאחים בפאס, במראכש ובמכנאס, אך הקמתם נומקה בצורך להגן על היהודים מזעמו של ההמון. הפעם היתה ההנמקה למעשה, שעל־פי דת האיסלאם יש להבדיל בין המוסלמים ה״טהורים״ לבין היהודים ה״טמאים״. בימי סולטאן זה גם ירדה חשיבותם של הסוחרים היהודיים הגדולים, לאחר שהגיעה לשיאה, כאמור, בימי מוחמד בן עבדאללה. אף־על־פי־כן, נחשבה גם תקופת שלטונו — להוציא במיוחד את השנים 1810 —1812 ו־1819 —1822 לערך, שבהן פשטו גייסות ושבטים על המרכזים העירוניים ועשו בהם שמות — לתקופה רגועה יחסית לגבי היהודים, והוא אף זכה להתכנות בפיהם — מולאי סלימאן החסיד. בתקופת שלטונו של מולאי עבד אלרחמן 1822 —1859 עמדה מארוקו בפני בעיות חדשות. בתקופה זו, כאמור, היתה הארץ נתונה שוב בחוסר יציבות, אם בשל התמרדויות שבטיות ואם בשל מאבקים עם מעצמות אירופה, ובמיוחד עם צרפת וספרד. מאורעות אלה נתנו אותותיהם בחיי היהודים, כגון בשנים 1844 —1845, בזמן המלחמה בין צרפת למארוקו. ערי החוף הופגזו על־ידי הצי הצרפתי וגם היהודים סבלו מכך.
לסיכומם של דברים אלה ניתן לומר, שמצבם של יהודי מארוקו במאות ה-17 -19 היה נתון לתנודות רבות, והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון. אך קשה להוציא מסקנה כוללת בנדון זה, בגלל הפיצול המדיני והחברתי של הארץ בתקופה זו. יש, איפוא, לבדוק את מצבה של כל קהילה וקהילה בנפרד, בפרק זמן מסויים.
משפחת פליאג'י – הירשברג
קיים מסמך נוטריוני על מתן ספר תורה מעזבונו של שמואל פליאג'י. משה פליאג'י, הפועל בשמם של היורשים : אביו יוסף, שגריר מלך ברבריה, בנוונידה, אשתו של יוסף, מלכה ( היא ריינה די פליאג'י באחד המסמכים ), אלמנתו של שמואל פליאג'י, יצחק בנו של המנוח, ומשה בשם עצמו, מוסר את ספר התורה של שמואל לקהל " נוה שלום ". נראה כי רכוש ממשי אחר לא נשאר.
מן המסמך הנוטריוני הנ"ל יש להסיק לכאורה, כי בזמן עריכתו ( ספטמבר 1616 ) היה יצחק עדיין קטין. אולם כעבור שבע שנים מוצאים אנו אותו בסלא, שהייתה אז מעין רפובליקה של שודדי ים, והוא דואג לפדיון שבויים, נתיני ארצות השפלה.
דוד ( בן יוסף ) פליאג'י, הממלא את מקום אביו השגריר בזמן היעדרו ממקום כהונתו, מציע לאסיפת המעמדות להטיל על יצחק זה את הגנת ענייניה בסלא – שלא על מנת לקבל פרס. יצחק ממשיך לעסוק באמונה בשחרור השבויים שנפלו בידי שודדי ים, וזוכה לדברי תודה מצד אסיפת המעמדות. רוּיל מכנה אותו " קונסול ".
לפי דו"ח האדמיראליות האנגלית משנת 1654 היה לשמואל עוד בן שני, יעק קארולוס. מסתבר, שבזמן פטירתו של אביו היה תינוק ( ואולי אף לא נולד עדיין ), ולכן אינו נזכר כלל במסך הנוטארייני, וגם הוא עמד בשירותם של השריפים והיה סוכנם הדיפלומאטי בדנמארק.
אך נחזור למאורעות לאחר מות שמואל פליאג'י, מדרך הטבע התחיל עתה זיידאן לעורר שאלות בקשר לחשבונות של השנים שעברו, וביקש לאמת את ההכנסות ממכירת מטעני־סחורה שונים, שהפקיד ביד שמואל כנגד ההוצאות על הנשק והתחמושת שרכש זה בשביל אדוניו השריף. זיידאן אף שיגר שליח מיוחד, הוא ז׳אק ז׳אנקאר, אל ארצות־השפילה, כדי לערוך חקירה בדבר זה ובעניין חלוקת המלקוח וכו', בטענו כי שמואל, רב־החובל, וצוות הספינה הנידרלאנדית, שתפסו את הספינות הספרדיות, עמדו בשירותו וקיבלו את שכרם, ולפיכך כל הביזה שייכת לו בלבד ואין להם חלק בה. זיידאן מאשים את שמואל שהשתמש במסמכים בסמל המלכותי(׳עלאמה׳) ללא רשות.
מצד שני נשתמרו מסמכים, שלפיהם נאלץ יוסף פליאג׳י לבקש חודשים מספר לאחר מות אחיו מפרעה מאסיפת־המעמדות וזו גם שיגרה מכתב אל זיידאן, שבו הודיעה לו לאיזה מצב הגיעו בני פליאגיי בשירותם את השריף בנאמנות. חזקה על סוחרי ארצות־השפילה שקשה היה לרמותם, והם ידעו את המצב לאשורו. ואמנם, אסיפת־המעמדות הקלה על ז׳אנקאר במילוי תפקידו בעריכת הביקורת, והוכיחה כי חשבונות החלוקה של הכנסות המלקוח, וכן ניכוי המפרעות שניתנו, היו כשורה. המעמדות הגנו בכל תוקף על כבודם של שלושת בני פליאג׳י שעמדו עד כה בקשרים עם שליט מראכש. במכתבם אל זיידאן מיום 12 ביולי 1617 מעידים הם, כי שמואל, יוסף ומשה נהגו ביושר ובנאמנות כלפי השריף, דבר שהוכח הרבה פעמים. אילמלא תמיכתה החומרית של אסיפת־המעמדות לא היו יכולים לחיות כראוי למעמדם הדיפלומאטי.
מעשה בשני אחים-יששכר בן-עמי
מעשה בשני אחים
היה היו שני אחים, האחד עשיר והאחד עני. האח העשיר היה אדם רע־לב שכולם פחדו מפניו וילדים אין לו.
האח העני היה אדם טוב־לב ולו עשרה ילדים. פרנסה לא הייתה בידו וילדיו הסתובבו מחוסרי כל ורעבים. מידי־פעם, הלך האח העני לאחיו לבקש את עזרתו, אך הוא תמיד סירב לעזור לו. גם אשת־העשיר התנגדה לעזור ושנאה את האח העני.
יום אחד, בא האח העני לאחיו ואמר לו: ״אחי אחי, אני, אשתי וילדיי גוועים ברעב. אין לנו בגדים ואין איש מוכן לעזור לי. כל תושבי ה׳ימלאח" אומרים לי, הרי יש לך אח עשיר מאין כמוהו בכל העיר. לך אחי, יש באמת מכל־טוב״.
אחיו, בעל הלב הרע, הקשיב לדבריו אך לא היה מוכן להושיט לו עזרה.
חזר העני הביתה ממרר בבכי, על שאחיו, בשר מבשרו, לא מוכן לעזור לו. פנתה אשת העני לבעלה לאמור: ״אם אחיך הרשע, לא מוכן לעזור לך ולרחם עליך, לך וחפש את מזלך. ישיבתך בחיבוק ידיים לא תאכיל את הילדים הרעבים ללחם״.
מה עשה העני? יצא מביתו והלך. הלך לאן שהובילו אותו רגליו, עד שלפתע מצא את עצמו ביער. המקום היה מחניק בשל חום היום. בשל צפיפות השיחים והעצים, לא יכול היה להתקדם עוד. עמד העני, הסתכל מבעד העצים והשיחים והרים את עיניו לשמיים ואמר: ״ריבונו של עולם הגדול מכולם, איפה מזלי? לכל אדם בעולם יש מזל ורק לי אין? אשתי וילדיי רעבים ללחם ואין מי שידאג להם״. ככה עמד, צעק ובכה עד שכוחותיו אזלו. בעודו עומד ולוחש אותן המילים שצעק קודם לכן, יצא לפתע מהיער איש שחור ואמר לעני: ״בן־אדם, למה אתה צועק כל היום? אתה תמות מרוב צעקות ואני לא אישן, מה מציק לך״? ענה העני ברוב ייאושו: ״אין לחם לילדיי. אני אצעק כאן עד שאמות או שהקדוש־ברוך הוא יעזור לי".
אמר הכושי: "אתן לך במה להתפרנס, רק שתלך ותיתן לי לישון״. הוציא הכושי מבין העצים סיר, נתנו לעני ואמר לו: ״סיר זה הוא סיר פלא. כל שתבקש לאכול, הסיר יתן לך על המקום״. אמר העני: ״ילדיי גוועים ברעב ואתה צוחק ממני, ואומר לי שהסיר נותן מה שמבקשים".
אמר לו הכושי: ״קח את הסיר. אם לא תקבל את מבוקשך, חזור לכאן, הרי מכיר אתה מקום זה״.
חזר העני המרוד לביתו. אשתו, שציפתה שיביא אוכל לילדים, בראותה אותו נושא את הסיר צעקה מרוב ייאוש ואמרה: "החסרים לנו סירים?
אוכל חסר לנו״. הרגיעה בעלה, אסף את ילדיו, סגרו את החלונות והדלת, נטלו ידיים והתיישבו ליד השולחן. הוציא העני את הסיר ואמר: ״רעבים אנו ורצוננו לאכול״. מיד נתמלא הסיר בקוסקוס, בשר וירקות. כך היה בכל אותו היום והלילה. כל מה שביקשו, קיבלו. כל המשפחה אכלה ושבעה. וכך, במשך ימים מספר, היה מתמלא הסיר מאכלים, לפי בקשת האב העני. בכל ערב, ישבו בני משפחת העני ששים ושמחים מהמתנה היפה, ושרו להנאתם.
יום אחד, החליטה אשת־האח העשיר, שהייתה גרה ב״מלאח״, ללכת לבית העני ולבדוק מה פשר השמחה. מה עשתה? היא המתינה עד שהעני הלך לבית־הכנסת ואשתו הלכה למעיין להביא מים. היא נכנסה לבית ומצאה את הילדים יושבים ושמחים. שאלה אותם: ״מה קורה בבית זה? אני שומעת שאתם שמחים בלילות ומודים לקדוש־ברוך־הוא על מה שנתן לכם״.
ענו הילדים: ״אבא הביא לנו סיר. כל מה שאנחנו מבקשים לאכול, אנחנו מקבלים״.
שאלה האשה, שכוונותיה רעות תמיד: ״איפה הסיר״? הילדים התמימים הראו לה אותו. כאשר ראתה את הסיר, אמרה להם: "זהו סיר ישן. אני אתן לכם סיר חדש ויפה במקומו״.
לקחה האשה החמדנית את סיר הפלא לביתה. לאחר זמן קצר, הביאה סיר אחר.
בשעות הצהרים, שבו ההורים מעיסוקיהם, נטלו ידיים והתיישבו כהרגלם מסביב לשולחן. הוציא האב את הסיר, העלה את בקשתו, אך הפעם היא לא התמלאה כמקודם. העני ההמום, התבונן בסיר מקרוב והנה, אין זה סיר הפלא שלו. הוא שאל את ילדיו לפשר הדבר, ואלה סיפרו לו על ביקור אשת הדוד ומה שקרה לסיר. מיד הלך העני אל אשת אחיו והתחנן בפניה, שתחזיר לו את הסיר כי אין לו ולמשפחתו מה לאכול.
כעבור רגע, התאספו כל השכנים הרגילים במחזות אלה בין שני האחים. אשת העשיר צעקה וביישה את האח העני ואמרה: ״אתה משוגע, מי שמע על סיר שנותץ אוכל לפי הזמנה״.
האח העני גורש על־ידי אחיו ואשתו בבושת פנים, לעיני השכנים הצופים במחזה.
באותו יום, לא אכלו בני משפחת העני וכך היה גם למחרת היום. ביום השלישי, החליט העני לגשת ליער לנסות את מזלו שנית. בהגיעו לאותו מקום, החל לצעוק ולבכות. שוב יצא הכושי מבין השיחים ואמר: ״מה אתה צועק? אתה מפריע לי במנוחתי. הרי נתתי לך סיר, מה רצונך עוד״?
פתח העני את סגור לבו וסיפר לכושי מה שקרה. כעס הכושי על האח העשיר שלא עוזר לאחיו העני, וכן על אשת העשיר החמדנית והרשעה. המשיך ואמר הכושי הרחמן: "סיר כפי שהיה לך לא אוכל לתת, אך אתן לך ריחיים ידניות ובעזרתן תטחנו. ככל שתטחנו יותר, תקבלו יותר קמח וסולת ומזה תחיו״.
הוציא הכושי את הריחיים מבין השיחים, נתנם לעני ונעלם כלא היה. לקח העני את הריחיים ויצא לדרכו הארוכה והקשה אל ביתו. אשתו, שציפתה לבעלה שיביא סיר, החלה לצעוק עליו באומרה: "מה נעשה באבני ריחיים ללא חיטה"? הרגיעה העני כדרכו, אסף את ילדיו, סגרו את החלונות והדלת והתיישבו סביב אבני הריחיים. סובב העני את הריחיים והנה זה פלא, קמח החל לצאת מהן. מיד קמה אשת העני, הביאה עצים והדליקה את התנור. היא לשה בצק ואפתה לחם ועוגיות שונות. אכלו כולם לשובע. לאחר מכן, שרו והודו לקדוש־ברוך־הוא על שבא לעזרתם והוציאם ממצוקתם.
כך היה ביום הראשון והשני. בבוקר היום השלישי, שוב ארבה אשת העשיר להורים העניים שיצאו איש איש לדרכו. היא נכנסה לבית העני ושוב הונתה את הילדים, כפי שעשתה בפעם הקודמת. היא החליפה את אבני הריחיים באחרות.
בצהריים, עת שבו ההורים לביתם לאכול ולהאכיל את הילדים, נאלצו להישאר רעבים.
למחרת, הלך העני לאותו מקום ביער, והחל לצעוק ולבכות עד שיצא הכושי הרחמן. פתח ואמר העני: "אשתי וילדיי גוועים ברעב״. ענה הכושי: "אין בידי דבר פלא לספק לך ולמשפחתך על אוכל, אך אוכל לתת לך דבר מה, שישמח אותך ואת בני ביתך. בעזרתו תוכל להחזיר את הסיר והריחיים שנלקחו ממך״. הוציא הכושי מבין השיחים מוט ברזל ואמר לעני: "סגור את חלונות ביתך, שאיש לא יוכל לראות ותאמר: יעשה כשפיך המוט׳. אז יתחיל מוט הברזל להצחיק, לשמח ולעשות להטוטים. אשת אחיך, תרצה גם הפעם לקחת את המוט ממך, אלא לכשתיקח אותו לביתה, המוט יתחיל להרביץ לה ולבעלה במקום לשמחה. אז תבוא אתה, ותיקח את רכושך הגנוב לביתך. לקח העני את מוט הברזל והכושי נעלם. בהגיע העני הביתה, שוב צעקה אשתו עליו: "במקום להביא לנו אוכל, אתה מביא מוט ברזל". הרגיעה בעלה וסיפר לה כל שאמר הכושי. ואכן כך היה. בלילה, סגרו את כל פתחי הבית, התיישבו סביב מוט הברזל והעני אמר: "עשה כשפיך המוט״. המוט התחיל לרקוד ולהציג, כולם צחקו ושמחו עד אשר שכחו את רעבונם. כך היה ביום הראשון והשני. ביום השלישי, שוב באה אשת העשיר, לאחר צאת העני ואשתו לדרכם כמידי־יום. היא החליפה את מוט הברזל והלכה לביתה. באותו לילה, סגרו אשת העשיר ובעלה את חלונות ביתם ואמרו: "עשה כשפיך המוט״. לפתע, נשמע קול מן המוט האומר: "לא די שאתם לא עוזרים לאח העני, אלא אתם גם גוזלים ממנו את המעט שיש לו״. עתה, במקום להציג ולשמח, התחיל המוט להרביץ להם עד זוב דם. התאספו השכנים לשמע הצעקות, אך איש מהם לא הצליח לעצור את מוט הפלא.
האח העשיר קרא לאחיו העני וזה הגיע לביתו. הוא אמר מילת קסם ומוט הברזל הפסיק להרביץ.
לקח העני את סיר הפלא, את אבני הריחיים, מוט הברזל וחזר לביתו. מאז חיו הוא ובני ביתו חיי אושר ולא חסר להם דבר. כך עלינו ועל כל ישראל. אמן.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת מתיאס קונצל
איזו תמונה של ״היהודים״ מצייר הסיפור הזה? ראשית, הוא מקבל כאמת את האגדה שלפיה דבר אינו עוצר בעד המוסד בניסיונותיו לחבל בעניין הערבי. שנית, הוא מניח שכל יהודי העולם מצייתים ברגע המכריע, במשמעת צבאית מלאה, להוראות המגיעות מתל אביב. שלישית, הוא בטוח שהיהודים מבקשים להרוג את שכניהם הגויים, שכן, כמסופר, יהודי ניו יורק הפקירו את עמיתיהם בדם קר. החוק שניסח גבלס, שכדי שיאמינו בשקר עליו להיות מפלצתי די הצורך, מתקיים כאן בדייקנות. וירום זה של שנאת יהודים הופץ באינטרנט למספר בל ישוער של מיליונים.
עצם התפוצה הגלובלית של המסר הזה והנכונות הגלובלית לאמץ אותו מותחות קו פרשת מים: פברוק של קונספירציה יהודית עולמית מתקבל בעולם בן לילה כמסגרת הפרשנית הבסיסית לאירוע חדשותי בינלאומי מהמעלה הראשונה. 11 בספטמבר הכניס את ישראל, ולא פחות ממנה – קהילות יהודיות רבות באירופה, לבידוד מדיני בלתי צפוי. לדידם של האנטישמים באירופה והעולם הערבי, ביום זה נשמע הקול המבשר את תחייתה של האנטישמיות, הפעם בצורתה הגלובלית החדשה.
נביט תחילה אל העולם הערבי, שבו נסק הג׳יהאד באביב 2002 לגבהים שלא שוערו לפני 11 בספטמבר. במוקד עמדה הרשות הפלסטינית, שמעמדו של חמאם התחזק בה בשל האינתיפאדה והפיגועים. לפי סקרי דעת קהל בשטחי הרשות, באוקטובר 2000 תמכו באש״ף 33 אחוז מהתושבים, ואילו כעבור שנתיים היה שיעור התמיכה בו 20 אחוז. התמיכה בחמאס, לעומת זאת, עלתה מ־23 אחוז ל־31 אחוז. בבחירות הסטודנטיאליות הראשונות שהתקיימו לאחר 11 בספטמבר – באוניברסיטת א־נג׳אח בשכם – זכה חמאס ב־60 אחוז, בעוד פת״ח השתרך אחריו עם 34 אחוז.
בינתיים גבה והלך באין מפריע גל התרועות למחבלים המתאבדים. בדצמבר 2001 הביע המופתי של ירושלים שערפאת מינה, השיח׳ עכרמה צברי, תמיכה ב״פיגועי ההתאבדות בבהירות רבה מאי־פעם״. באותו זמן עוד גינה השיח׳ טנטאווי מאל־אזהר פיגועים מסוג זה ואסר עליהם בפתווה, אך חודשים אחדים לאחר מכן הוסרה גם המשוכה הזאת. בחודש אפריל 2002 הודיע טנטאווי כי ״כל פעולת מסירות נפש נגד כל ישראלי, כולל ילדים, נשים וצעירים, היא מעשה לגיטימי מבחינה הלכתית ומצווה איסלאמית, עד שישיבו אנשי פלסטין את אדמתם ויסיגו את התוקפנות הישראלית האכזרית״. בכירי הרשות הפלסטינית נטשו את קודי הדיבור שערפאת נהג קודם לכן, והחלו להטיף בגלוי לפיגועי התאבדות, והחזית העממית החלה להאדיר את ״אהבת השהאדה״ כ״נשק אלוהי״. ולבסוף, ב״איגרת מאל־קאעידה למוסלמים ולעם הפלסטיני הגיבור״, אוסאמה בן לאדן השמיע את קולו שלו. הוא קשר בין ההתקפות על ישראל ועל ניו יורק והילל אותן כ״הישגים גדולים״ וכ״מלחמת קודש מבורכת״.
״תעשיית המוות״, חלומו של חסן אל־בנא משנת 1937, מצאה לה אפוא באביב 2002 מגשימים בדמות החברה הפלסטינית. רצח המוני של אזרחים יהודים נתפס עתה אצל הפלסטיני הממוצע כאידאל מובן מאליו. תכניתו האנטישמית של חמאם הגיעה לשלב מעשי.
עולם מקברי, הזוי. ברצועת עזה הצהירו 700 צעירים, מתוך 1,000 שהשתתפו בסקר, שהם שואפים לפוצץ את עצמם בפעולת ג׳יהאד. חמאס מכר קלטות וידאו המסבירות כיצד לייצר חגורות נפץ בשיטת עשה זאת בעצמך. ילדי הגנים התוודעו לג׳יהאד בעזרת סרטים מצוירים שגיבוריהם מבצעים פיגועי התאבדות. בסרטוני הפרדה של הרוצחים הצעירים היוצאים לדרכם הופיעו עתה לעתים תכופות גם אימהותיהם; לא נואשות ובוכיות, כי אם גאות ומאושרות, מהללות האימהות אה קורבן הנפש של בניהן, אלה היוצאים לחרף נפשם לא כדי להציל את זולתם כי אם להורגם.
כשצה״ל הגיב בצעדי נגד הוכח החישוב האיסלאמיסטי כצודק: זעם אנטישמי שטף את העולם הערבי. תמונות מג׳נין וממקומות נוספים, מוצלחות מבחינה טכנית אך תלושות לחלוטין מכל הקשר, שודרו שבועות ארוכים בלא הפסקה בערוץ החדשות הערבי ANN ובטלוויזיה של חיזבאללה – כקריאה חיה לכל בית ערבי לצאת לפעולה. בלי מילים; רק המונות, מלוות מוזיקה מלחמתית. פעולותיה הצבאית של ישראל הופרדו בזדון מהקשרן – הטירוף הרצחני של המחבלים המתאבדים – כדי להשליך את שיטותיו החסלניות של חמאס על קורבנותיהן, היהודים.
ובינתיים, ממשלות אחרות הוסיפו שמן למדורה של מלחמת ההתאבדויות. עיראק, למשל, הגדילה בחודש ההוא, אפריל 2002, את מענקיה למשפחות מחבלים מתאבדים מ־10,000 דולר ל־25,000 דולר, והבטיחה לפלסטינים סיוע מיוחד בגובה 8.7 מיליון דולר. סדאם חוסיין שלח את איחוליו למחבלים המתאבדים, ובמיוחד ל״נשים האמיצות הנותנות ברכת הדרך לבניהן, מלאות סיפוק על מסירות הנפש שלהם שנועדה להפחיד ולייאש את הציונים ואת הכוחות האמריקניים״.
בסעודיה, העיתון הנתון לפיקוח ממשלתי ׳אל־ווטן׳ פרסם מאמר בשני חלקים על ״תכנית שטנית של היהודים להשתלט על העולם״. רוחה של האנטישמיות החסלנית הושרתה ביתר שאת בדרשות ממכה וממדינה המשודרות בטלוויזיה הממלכתית הסעודית. ביום 19 באפריל 2002 נישאה במדינה תפילה מיוחדת לאללה, ש״יהרוס את היהודים, יפזר אותם, ישמידם מהרה וירחם על אחינו ואחיותינו בפלסטין, וישלח עזרה לאחינו המדוכאים בצ׳צ׳ניה, בקשמיר ובכל מקום״. במסגד במכה לימד הדרשן כי ״יהודי האתמול היה אבות רעים, ויהודי היום הם בנים גרועים אף יותר. הם חלאת הארץ. אללה הטיל עליהם את קללותיו והפכם לקופים ולחזירים ולמעריצי עריצים. זוהי מהותם של היהודים: מקור קבוע לרשע, למחלוקת, לערמומיות, לעריצות, לזדון ולשחיתות״.
ולבסוף, איראן: הסמכות הדתית העליונה במדינה, האייתולה עלי ח׳אמנאי, זימן ״ועידה בינלאומית לתמיכה באינתיפאדה״. דמותו של הרוצח המתאבד, ״הביטוי הנאצל ביותר לאומץ, לכבוד ולערך האומה״, הונגדה בה ל״סרטן״ של העולם, ישראל, שחייבת להימחק מהמפה. הוועידה הזהירה גם מפני ״המלכודת הישראלית־אמריקנית״ המבקשת ״לדחוף את הפלסטינים לשיחות חדשות״.
L'esprit du Mellah-JosephToledano
Qui veut les nouvelles de la loge : Les enfants interroge.
Di heb khbar dar – Yisksi drari sghar
Les enfants se taisent quand les grands parlent mais cela ne kes empeche pas d'entendre et de repeater.
La verite sort de la bouche des enfants.
Am ahares – bia el mkanes
Qui des etudes n'a pas la bosse-Se fera marchand de brosses
Le resultat d'une mauvaise education: l'analphabetisme. Dans la tradition juive l'ignorant c'est le am haares textuellement le "peuple de la terre " le paysan. Qu'est ce qu'un am haares demande leTalmud ? "Celui qui n'éduque pas ses enfants dans la Tora (Brachot 47). Pour le plaisir de la rime le proverbe accolle à l'ignorant le métier peu reluisant et de peu de rapport de marchand de brosses, de balais. C'était l'avertissement des parents aux enfants qui rechigniaient à étudier: tu sais bien quel est le sort de l'ignorant, vendre des balais.
La petite souris est revenue à son trou
Et si elle le mérite, elle recevra des coups
Rzaa el qtiet lrmadou – ouida a'melsi yithemmel
Le diminutif est toujours signe d'affection en arabe dialectal, la petite souris, c'est la souris chérie. Les coups étaient nous l'avons vu, la norme, la normale en matière d'éducation, mais il y avait des périodes de grâce pendant lesquelles les coups étaient interdits de séjour: par exemple quand l'enfant est malade, qu'il fait sa communion, qu'il prépare un examen. Pour signifier que cet état de grâce était maintenant terminé et qu'on revenait à la normale on invoquait ce proverbe sous forme d'avertissement: désormais toute faute sera punie comme elle le mérite.
MAINTENANT TU AS GRANDI
Dans l'esprit de ce proverbe une histoire dont le moindre charme est d'être authentique. Pour une société aussi matérialiste que la société juive traditionnelle, l'art pour l'art était la perte du temps pour la perte du temps. Apprendre à jouer du violon dans le début des années quarante apparaissait au Mellah de Meknès comme un caprice de jeunesse qui passera à l'âge adulte. Heureusement au Conservatoire il n'y avait qu'un seul petit juif à s'adonner à une telle frivolité. Mais petit garçon devient grand et ô scandale, il continuait à jouer! Puis arriva l'âge du mariage. Le lendemain de la noce, sa femme qui avait elle les pieds bien sur terre, lui dit gentiment: — Yioua daba mon chéri tu as grandi, tu est es devenu intelligent, alors cette viole, dik el kamnza khbyiha, il est temps de la cacher!
PLAIDOYER POUR LE RIRE
- Thak ka yinssi el bmoum Le rire fait oublier les soucis.
Les vertus thérapeutiques du rire sont maintenant scientifiquement reconnues, mais l’empirisme a depuis longtemps devancé la science. La psychiatrie connaît bien les vertus du rire pour guérir les névroses et les dépressions, mais nous on le savait déjà. Mais attention trop c'est trop!
- Thak bla mhal — Mquelt el a'qal Rire sans retenue — Par manque de tenue.
Textuellement: rire sans mesure, par manque de cervelle. Si parmi le commun on aimait à rire sans retenue, il était très mal vu dans les élites de rire aux éclats, et de manifester trop bruyamment sa joie car tout dans cette société policée devait se faire avec dignité et retenue. Aux éclats de rire on préférait le sourire de l'ironie comme l'a si bien décrit le grand journaliste des années trente, J. Ohayon, en visitant Fès:
"Dans ce centre où la culture juive a été prospère et l'est encore, fleurit une ironie légère et sans amertume, où un enthousiasme raisonné est tempéré par le plus aimable des scepticismes. Pas de mouvement ardent et par là saccadé et incohérent, mais une discipline raisonnée, cultivée par des études classiques et talmudiques (L'Avenir Illustré, 1931).