תולדות היהודים בארצות האסלאם-שלום בר-אשר
לאחר תקופת שלטונו בא למארוקו פרק זמן עקוב מדם. בשנים 1790 —1792 הטיל יזיד (הנקרא בפי חלק מן המקורות היהודיים ״המזיד״) על הארץ שלטון אימים, שממנו סבלו כל האוכלוסין, אך במיוחד הסוחרים היהודיים והנוצריים מאירופה. הוא ביקש להתנקם בהם על שלא הושיטו לו עזרה כאשר התקומם נגד אביו. הוא ביצע כמה מעשי אכזריות כלפי הקהילות היהודיות מתיטואן וטנג׳יר בצפון ועד מראכש ומוגדור בדרום. הוא גירש קהילות שלמות ממקומן, התעלל ביהודיהן והוציא להורג מנהיגים רבים. בין היתר גירש את יהודי פאס, הרס את בית־הקברות ובאבני הריסותיו הקים מיסגד באתר בית־הכנסת שעלה באש בשריפה שפרצה לפני כן. תקופה זו הותירה את רישומה הקשה על היהודים, וקינות רבות נכתבו על גורלן המר של קהילות מסויימות. אך מאידך גיסא, יש לציין שתקופה זו היתה יוצאת דופן בתולדות יהודי מארוקו במאות השנים האחרונות, מאז הרדיפות של המווחידון.
לעתים התעוררו שליטים לסלק ״כופרים״ מעמדות כוח והשפעה, או לבודד את היהודים יותר ויותר מבחינה חברתית, בעיקר בלחץ חכמי הדת. כך קרה למשל בימי מולאי סלימאן (1792—1822). הוא אומנם ביטל את גזירות קודמו, והקל במסים הכבדים שהוטלו בימיו של יזיד, אך מאידך גיסא, בהיותו נתון להשפעה דתית באופן קנאי, ציווה בשנת 1807 להרחיק את היהודים ממרכזי ״המדינה״ הקדושה בכמה ערים מרכזיות ולבנות להם שכונה מיוחדת משלהם — מלאח. אומנם כבר היו דברים מעולם, ובמאות ה־15 —17 הוקמו שלושה מלאחים בפאס, במראכש ובמכנאס, אך הקמתם נומקה בצורך להגן על היהודים מזעמו של ההמון. הפעם היתה ההנמקה למעשה, שעל־פי דת האיסלאם יש להבדיל בין המוסלמים ה״טהורים״ לבין היהודים ה״טמאים״. בימי סולטאן זה גם ירדה חשיבותם של הסוחרים היהודיים הגדולים, לאחר שהגיעה לשיאה, כאמור, בימי מוחמד בן עבדאללה. אף־על־פי־כן, נחשבה גם תקופת שלטונו — להוציא במיוחד את השנים 1810 —1812 ו־1819 —1822 לערך, שבהן פשטו גייסות ושבטים על המרכזים העירוניים ועשו בהם שמות — לתקופה רגועה יחסית לגבי היהודים, והוא אף זכה להתכנות בפיהם — מולאי סלימאן החסיד. בתקופת שלטונו של מולאי עבד אלרחמן 1822 —1859 עמדה מארוקו בפני בעיות חדשות. בתקופה זו, כאמור, היתה הארץ נתונה שוב בחוסר יציבות, אם בשל התמרדויות שבטיות ואם בשל מאבקים עם מעצמות אירופה, ובמיוחד עם צרפת וספרד. מאורעות אלה נתנו אותותיהם בחיי היהודים, כגון בשנים 1844 —1845, בזמן המלחמה בין צרפת למארוקו. ערי החוף הופגזו על־ידי הצי הצרפתי וגם היהודים סבלו מכך.
לסיכומם של דברים אלה ניתן לומר, שמצבם של יהודי מארוקו במאות ה-17 -19 היה נתון לתנודות רבות, והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון. אך קשה להוציא מסקנה כוללת בנדון זה, בגלל הפיצול המדיני והחברתי של הארץ בתקופה זו. יש, איפוא, לבדוק את מצבה של כל קהילה וקהילה בנפרד, בפרק זמן מסויים.