ארכיון יומי: 6 ביולי 2016


טללי אורות לפרשת "חקת" – לכבוד הילולת רבנו "אור החיים" הק' המתקרבת – טו' בתמוז. מאת: הרב משה אסולין שמי

 

 

טללי אורות-פרשת חוקת

 

 

 


   

 


L’origine des Juifs d’Afrique du Nord, Yigal Bin-Nun

יגאל...הרצאהL’origine des Juifs d’Afrique du Nord, Yigal Bin-Nun

Les habitants de l’Afrique du Nord sont tous à l’origine des Berbères. La conquête arabo-musulmane n’a laissé sur place que peu de soldats venus de l’Arabie et de l’Orient arabisé. Néanmoins, la civilisation arabe et la religion musulmane réussirent à s’implanter dans les villes, à les arabiser, et à les islamiser. Par contre, de grandes franges de la population autochtone sont restées berbérophones jusqu’à ce jour. Il va sans dire que la scolarisation et les media tendent à propager de plus en plus l’arabisation officielle, qui souvent s’affronte à un mouvement de renouveau berbériste. Je n’utilise le terme de berbère, que pour plus de commodité, à la place du terme plus précis, des Imazighen.

Quand à l’origine des Juifs d’Afrique du Nord, il est impératif d’élucider un mythe assez répandu dans les medias actuels. Est-il nécessaire de préciser qu’une présence juive en Afrique du Nord ne peut être possible avant l’époque romaine, pour la bonne raison qu’un judaïsme, dans le sens propre du terme, n’existait point avant cette époque ? La présence de Sidoniens, de Phéniciens ou de Puniques sur les côtes méditerranéennes n’a rien avoir avec la religion monothéiste juive.

 Il en est de même pour les colonies Israelites ou  Judéennes à Yeb (Éléphantine) ou en Basse Égypte qui ne sont qu’un reflet du culte monolâtrique israélite de l’époque monarchique pré deutéronomiste. Par contre, avant même la destruction de Jérusalem et de son temple en l’an 70 par les Romains, et la perte de l’indépendance, une diaspora judéenne florissait déjà en Afrique du Nord, surtout à Alexandrie où fut traduite la Bible trois cent ans environ avant n. e. et en Cyrénaïque.

 En plus de ces Judéens, il faut prendre en compte l’attrait qu’avaient les gentils, ou les païens, pour l’antique culte judéen, ses traditions ancestrales, sa longue histoire et ses fêtes. Cet attrait engendra un vaste mouvement de conversion à la religion juive, qui fut aussi renforcé par de nombreux païens, dessebomenoï, ou des « craignant Dieu », à la marge de ces convertis, qui avaient une grande admiration pour le Judaïsme, mais qui ne s’étaient pas convertis.

L’accroissement progressif des adhérant à la secte des « partisans de Jésus », devenus plus tard, les Chrétiens, terme qui n’existe quasiment pas dans les textes du Nouveau Testament, est due entre autres au passage de la plupart de ces nouveau Juifs et des « craignant Dieu », sous les règnes des empereurs Constantin et Justinien, du Judaïsme au Christianisme, qui était moins exigeant dans ses pratiques rituelles. Il ne fait plus de doute, comme le précise Maurice Sartre, qu’un grand mouvement de conversions au judaïsme traversait tout le monde romain. Plus de 10% de la population de ce monde, surtout en Afrique du Nord et en Orient, sont Juifs, sans compter les sympathisants de cette religion. Néanmoins on ne peut parler du Judaïsme de l’époque comme d’une religion prônant un prosélytisme actif, ceci, malgré quelques judaïsations forcées en Galilée et en Judée, sous les rois hasmonéens. Mais contrairement à l’avis de l’historien Shlomo Sand et du linguiste Paul Wexler, rien ne prouve que tous ces nouveaux convertis réussirent à surmonter les pressions de l’empereur Justinien au VIe siècle, et encore plus de la conquête militaire musulmane, et restèrent juifs. Les seuls qui pouvaient, à la rigueur, s’accrocher à leur religion ne pouvaient être que les Juifs qui l’étaient par ascendance familiale, kata sarka et non par adoption tardive.

Avec l’avènement de l’Islam au VIIe siècle, la majeure partie des habitants autochtones de l’Afrique du Nord, les Imazighen, convertis d’abord au Judaïsme, puis au Christianisme, furent pratiquement tous contrains à s’islamiser. Ce qui rend très probable, à mon avis, la constatation que les seuls nord-africains qui sont restés juifs ne devaient être que ceux qui, à l’origine, avaient émigrés de la Judée et de la Galilée. Aussi, la thèse défendue par l’historien tunisien Ibn Khaldoun (1332-1406) dans son livre l’Histoire des Berbères et des dynasties musulmanes de l’Afrique septentrionale, selon laquelle les Berbères seraient des descendants de Cananéens ou que le personnage de Dihya el Kahina serait d’origine juive a été largement réfutée par les historiens Abdelmajid Hannoum et Gabriel Camps. Malgré le mouvement berbériste qui cherche à s’affranchir du joug de la culture arabo-musulmane, en mettant en avant les origines juives des Berbères ou l’origine berbère des Juifs nord-africains, il faut se rendre à l’évidence et ne pas prendre des mythes pour des vérités historiques.Malgré la sympathie que ressentent actuellement les Juifs d’Afrique du Nord pour certains de ces mouvements représentés dans le Web, les Juifs nord africains, dans leur grande majorité, ne seraient donc pas des Berbères convertis mais principalement des anciens Israelites et Judéens émigrés de leur pays, avant et surtout après la révolte contre les Romains.

Dernièrement, Shlomo Sand dans un livre pamphlétaire prôna l’inexistence d’un peuple juif qui à son avis fut inventé de toute pièce par le mouvement sioniste. Ce qui assez dissimulé dans son livre c’est  le fait qu’il ne fait que répéter ce qu’avaient déjà dit quasiment tous les historiens du peuple juif  bien avant lui. En outre, aucun historien sioniste n’a jamais prétendu que les origines des Juifs étaient ethniquement, biologiquement  ou génétiquement exclusives ou que tous les Juifs devaient obligatoirement avoir des ascendants remontant aux populations des royaumes d’Israël et de Juda.Les brassages constants de populations à travers les siècles ont effacé toute possibilité d’évoquer une définition à base ethnique du peuple juif et de quasiment toutes les populations des états-nations actuelles. Il serait aussi ridicule, comme essaient de le faire certains généticiens peu scrupuleux de la rigueur scientifique,  de vouloir prouver à tout prix l’existence d’un dominateur génétique commun à tous les Juifs du monde actuel.

Durant tout le Moyen âge, l’Afrique du Nord et l’Espagne ne formaient qu’un seul domaine culturel et les lettrés juifs à l’époque voyageaient  facilement d’une communauté à l’autre. Ce brassage de population ne permet plus de distinction ethnique entre les Juifs d’Espagne et ceux de l’Afrique du Nord. Cependant, avec l’expulsion des Juifs d’Espagne et du Portugal, après 1492, les Juifs de la péninsule ibérique, devenue chrétienne, émigrèrent en partie en Afrique du Nord et composèrent une communauté distincte par ses origines et son particularisme. On les appelle les megorashim, les expulsés, par rapport aux toshabim, les autochtones, termes que l’on retrouve principalement dans les actes de mariages, les ketubot. Grace à ces nouveaux venus qui constituèrent une aristocratie locale, le dialecte judéo-arabe marocain, dans toute sa diversité, est encore truffé d’espagnol dans le domaine lexical. Jusqu’au XIXe siècle, on continua même de traduire à Meknès dans des textes du droit juif, dans les responsa (les she’elot u-teshubot), certains termes de l’hébreu en espagnol, pour qu’ils soient mieux compris par le lecteur.

הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון

התריתל

הלילה שבין רביעי לחמישי היה איום ונורא. היהודים, משותקים מאימה, ׳עמדו על המשמר קרובים למשפחותיהם המפוחדות, שומעים את היריות, את צרחות הקרבנות, ברובע שהיה מואר באור קלוש של השרפות העגומות, מצפים בכל רגע להירצח על ידי ההמון הפראי ולהיטבח עם קרוביהם.

למחרת, ביום חמישי, 18 באפריל, חזרו הבוזזים ב־6:00 בבוקר. לשורותיהם התווספו המוני איכרים שהגיעו לשוק של יום חמישי, וגם חלק מן האוכלוסייה המוסלמית של פאם אלבאלי ופאס אלג׳דיד. כמה מהם באו כדי למחוק כל זכר לתעודות חוב שלהם, שתושבי המלאח החזיקו.

הערות המחבר : השוק מוקם ליד הקסבה של השרארדה

על בוי הפילאלא ראה שם, עמי 188: ׳שיכורים ומופקרים, השורפא פילאלה משני המינים מקיימים אוריות מגונות בקסבה שלהם, שיש לה בפאס מוניטין של מקום מסוכן מאודי.

בני פילאלה, בו לאג׳מע ואוולאד ג׳אמע, גברים ונשים, השתתפו אף הם בפרעות. תושבים אחדים שהגנו על עצמם באומץ שנבע מייאוש נכנעו לבסוף לכדורים וללהבות. אברהם בוטבול, אשר שירת בצבא הצרפתי משום שהיה בעל אזרחות צרפתית, הגן על הכניסה לסמטה צרה במשך שעות אחדות עד שנגמרה לו אספקת הכדורים ואחר כך נמלט דרך הגגות. בחורים יהודים הוצבו על חומות המלאח וזרקו אבנים על השודדים. התוקפים המרוגזים רצחו אותם וכרתו איברים לחיים ולמתים, אנסו את הנשים והנערות, ולקחו כמה מהן בשבי כדי למכור אותן כשפחות. לפי עדויות, ילדים בני שלוש נזרקו ממעלה הבתים או בותרו מול הוריהם המזועזעים. כדי להתחמק מן המוות הסתתרו היהודים במרתפים ובתנורים או קפצו לתוך בארות

נחרדים מן הזוועות שכבר התרחשו הם החלו לברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומנסים ללכוד אותם. אחדים ברחו לעבר בית הקברות, לדוגמה ר׳ יוסף בן נאים ומורו ר׳ יהודה סרירו, שהיו ערומים לחלוטין, כדי להשתטח על קברי המתים לבקש רחמי שמים. אחרים נמלטו לעבר רובע נואוול המרוחק

או לעבר קשלת אלג׳באלה, והיו שמצאו מקלט בבתי מוסלמים שכנים. על פי הובר ז׳ק, ׳למזלם הגדול, נפתח באחרונה שער חדש בחומת הרובע, שאפשר להגיע ממנו הישר לדרך של דאר אלדביבג. מבעד לפתח זה כמעט כולם הצליחו לברוח כשהמון הבוזזים היה עסוק בשוד

בסופו של דבר, המעבר הזה שפתחו הצרפתים התגלה כהשגחה עליונה, אבל לפי עדותו של ר׳ שאול אבן דנאן, היהודים פחדו שהערבים יפלשו למלאח דרך הפתח הזה, שנותר ללא דלת, והם יילכדו בתוכו     

איזו ריצה מבוהלת! בפרק זמן של שעות אחדות בלבד התרוקנה העיר היהודית, שהייתה מלאת חיים, מ־12,000 תושביה. הבריחה בתנאים אלו, של אוכלוסייה יהודית כה גדולה, היא ככל הנראה מקרה יחיד בכל ההיסטוריה של היהודים על אדמות האסלאם.

הניצולים נמלטו בחירוף נפש דרך בו אלח׳וסיסאת, שהייתה צמודה לחומת הגן של הסולטן, ונתקלו בשערים הסגורים של הארמון. הם התקהלו במשך שעות בערבוביה שאין לתארה ונשאו־ונתנו עם השוערים המוסלמים, מתחננים לסיוע של הסולטן. לדברי ס׳ עבד אלחק שהיה קרוב לחצר, הסולטן הביט ממרפסת ארמונו על אירועי השוד במלאח והתרגש עד דמעות

רק מאוחר, לקראת הערב, הוא פקד לפתוח את אחד משערי דאר אלמח׳זן ושלח כרוז כדי להציע לפליטים מקלט בחצרו. לפי ר׳ אבן דנאן ועדויות בעל פה, שערי החצר נפתחו לפני היהודים תמורת סכום כסף הגון שנתנו לשומר הסף הערבי

מאותו הרגע נהרו היהודים, שהיו פזורים בפינות המלאח, לעבר הארמון. אלפי יהודים מצאו מקלט באותו הערב בתוך החצר הצרה. לרוע מזלם פרצה סופה וגשם חזק החל לרדת. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, פצועים ומורעבים, שהרי לא אכלו כלום מאז יום רביעי בבוקר.

ביום שישי, 19 באפריל בבוקר, החל הצבא הצרפתי המוצב בדאר אלדביבג להפגיז את העיר. הוא עורר בהלה בתושבי פאס אלבאלי ופאס אלג׳דיד הערבים והרג רבים מהם. כמה בתים והצריח של מסגד חמרה נפגעו בפאס אלג׳דיד, ״ וגם המגדל בבאב ג׳יאף שער הנבלות, שבו התמקמו צלפים מורים, קרס. על הגגות התנופפו דגלים נאיביים קטנים של צרפת כדי להטות מהבתים את ירי התותחים של הצבא הצרפתי

ביום שישי זה, אחר הצהריים, הגיע בצעידה מהירה, במסע רצוף של 65 ק״מ, גדוד חיזוק ממכנאס. תגבורת הצלפים מלגיון הזרים השתלטה על העיר, תוך כדי היגררות לקרב גרילה עז בסמטאות – אבל במלאח הביזה נמשכה.

אולי כדי להבריח את המורדים הושלכו פצצות מדאר אלדביבג גם על המלאח והרסו חלקים ממנו. פצצות אחרות נפלו על בית הקברות היהודי, ולפי עדות אחת הרגו אנשים שהסתתרו בו. מוסלמים מהעיר ביקשו מאנרי רייניו, ציר צרפת, להפסיק את ירי הפגזים. הלה ענה שהייתה זו פעולת תגמול על רצח החיילים הצרפתים. בעקבות משא־ומתן פסק ירי התותחים והביזה במלאח חדלה אף היא.

הפליטים המשיכו להגיע לארמון, והסולטן ציווה לחפש את שאר היהודים הפזורים בבית הקברות ובשדות ולקבל אותם בארמונו. ביום הראשון הם הצטופפו בחצר מסוגרת וצרה, אך למחרת הורשו לשהות בחצרות פנימיות גדולות של הארמון ובמתחם גן החיות, והכלובים הריקים בו שימשו מחסה לפליטים בני מזל. מהארמון שלח אלמליח מברק ראשון לפריז:

מלאח נבזז במשך שלושה ימים. הרס גמור שאי־אפשר לתקן. הרוגים ופצועים רבים. אוכלוסייה יהודית התקבלה על ידי הסולטן בארמון. הודו במברק לסולטן. שלחו סעד בדחיפות. אלמליח.

יהדות מרוקו-עברה ותרבותה-א.בשן-מאמרים קצרים

יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשןיהדות מרוקו עברה ותרבותה

הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000

היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912

היהודים עד גירוש ספרד

בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.

על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingis או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.

היהודים בין שבטי הברברים

מהתקופה הקדומה מצוי מידע על מספר מרכזים של יהודים שחיו בין הברברים.

עמק דרעה: בתפילאלת ובאיפראן בדרום האנטי־אטלס, באיזור הסום, נמצאו מצבות קדומות לפני חורבן בית שני. ואמנם קיימת מסורת בין חכמי דרעה, ששבט נפתלי הגיע דרך מרכז אפריקה לעירם. בתעודות מהגניזה יש ידיעות על יהודים שסחרו בדרומה של מרוקו החל במאה התשיעית ואילך. דרעה היתה אחד ממרכזי הסחר הטרנס־סהרי, נוסף לתפילאלת, איפראן ותאהרת. יהודים שלטו על השיירות שהביאו זהב וסחורות אחרות מניגריה וסנגאל למרוקו. הם התפרנסו גם ממלאכת הבנאות שהתמחו בה, והיו ביניהם צורפים, חרשי ברזל, וכמו כן סוחרים בבשמים, תבלינים ואלמוגים.

במאה ה־11 פגה דונש ממדינת דרעה בשאלות לרי״ף (ר׳ יצחק אלפאסי), וזה ענה לו בערבית. גם ר׳ יוסף אבן מיגאש מזכיר בתשובתו חכם בשם זה. בממצאי הגניזה נזכרים שני יהודים מדרעה במצרים. בסוף המאה ה־11 חתם אברהם בן יעקב דרעי במעשה בית דין בפוסטאט, וכן הוא נזכר בעדות בבית דין ב־1103. משורר קראי בשם משה בן אברהם דרעי פעל בתקופה זו. מחבר אנונימי במאה ה־ 12 כתב על עושרם של יהודי דרעה ופאס.

העיר צפרו(כ־28 ק״מ דרומית לפאם) נקראת על שם שבט ברברי שהתייהד, והקהילה נוסדה במאה ה־13 על ידי מהגרים מתפילאלת.

סג׳למאסה ודרעה

באיזור תפילאלת בעמק הזיז, במזרח מרוקו, היו כנראה קהילות קטנות בתקופה קדומה, והגדולה בהן היתה סג'למאסה. זו נוסדה על ידי שבט ברברי, היתה מרכז לסחר עם סודאן ומשכה אליה יהודים שהשתלבו בסחר. ייסודה של הקהילה קשור במסורת, שלפיה היתה באיזור תואת ממלכה יהודית, אשר הוכרעה על ידי שבטי הברברים שטבחו בהם, והנותרים יסדו את הקהילה בסגילמאסה. על יהודים אלה, שמוצאם כנראה מברברים שהתייהדו ושמרו על מסורות שונות מאלה של הקהילות האחרות, יש מידע מהמאה העשירית ואילך. כפי שתועד בגניזה, בתו של דיין סג'למאסה נישאה ב־1037 לסהלאן בן אברהם, מנהיג קהילת העיראקים בתוניס. מסג'למאסה הופנו שאלות לגאון בבלי על ידי הרב יוסף בן עמרם, ׳ראש בי דינא דמדינת סגילמאסה דבאתר מערבא ורבנן ותלמידי דתמך. מכאן שהיתר, בה ישיבה בראשות חכמים ובית דין שהנהיגו את הקהילה על פי אושיות ההלכה. רב האי גאון(נפטר ב־1038) נשאל על ידם, האם מותר לאכול חגבים מתים, ותשובתו היתה חיובית.

אל ר' יוסף אבן מיגאש (נפטר ב־1141) נהרו תלמידים מהערים סג'למאסה ודרעה. חכם בשם ר׳ יוסף בן מלאל, תושב עיירה בשם זה בעמק דרעה, הלך ללוסינה שבספרד ולמד אצל ר' יוסף אבן מיגאש. משה דרעי אף הוא בא ללמוד תורה מפיו. כך כתב הרמב״ם באגרת תימן על השנים 1122- או 1127- כשדרעי בא מספרד לפאס, והודיע שראה בחלום שהמשיח התגלה – נבואה שהתבדתה.לאחר זמן עלה דרעי לארץ־ישראל.

יצחק דרעי בא ב־1285 מדרעה לברצלונה. יהודי תושב סג'למאסה קיבל מיעקב הראשון מלך ארגון(1276-1213) כתב ביטחון, כדי שיעבור עם משפחתו לספרד. יהודים בודדים באו מספרד לאחר גזירות קנ״א(1391) ולאחר הגירוש ב־1492. רבי יוסף בן יום טוב אשבילי(מסיביליה) בא מפאס לדרעה במאה ה־16 או תחילת ה־17. גם בתקופה זו ואחריה חיו חכמים בערים אלה, וחלק מכתביהם ידועים.

צאצאי היהודים הברברים ניכרים עד היום על פי שמות המשפחה שלהם, כגון: בן טאטה, ג'אני, דרעי, זמור, זעידון, מלול, מסלאתי, סרוסי, עקנין, סינוסי, פיתוסי, שמאמה.

פאם – מרכז יהודי

לאחר שהערבים כבשו את מצרים ב־640 לספירה, הם התקדמו מערבה לאורן חוף הים התיכון לכיבוש ספרד, הגיעו ב־680 לחוף האוקינוס האטלנטי, וכבשו את טנגייר בשנת 709. אבל הברברים לחמו בערבים והביסו את צבא החיליף ב־742. אדריס הראשון בן עבדאללה (788־791), שהיו לו קשרים עם יהודים ונוצרים והוא הושפע מהם, היה הראשון משושלת האדריסים ששלטו עד 985. הוא בנה את פאס ליד הנהר סבו ב־789. בנו אדריס השני(792־828) בנה עיר בגדה השנייה של הנהר ובה נבנה ארמון המלכות, ושתי הערים אוחדו. כאן נוסדה ב־859 האוניברסיטה המוסלמית הראשונה, שבה לימדו מדעים נוסף ללימודי הדת.

פאס שימשה מקלט לפליטים פוליטיים מתונים ומספרד. האדריסים הפיצו את האסלאם והפכו את פאס למרכז דתי, כעין ׳מכה של מרוקו,.

זמן קצר לאחר ייסודה עברו לפאס יהודים מאנדלוסיה יחד עם מוסלמים. בשנים הבאות היגרו אליה יהודים משבט הזנאתה שהתגייר. אדריס אילץ אותם להתאסלם, ואלה שסירבו נדדו דרומה. כמו כן באו לפאס יהודים מקירואן, ממצרים וממקומות אחרים, והיא הפכה לקהילה החשובה ביותר במרוקו, שממנה יצאה תורה לשאר הקהילות. מאגרתו של יהודה אבן קוריש, בן המאה התשיעית ליהודי פאס בעניין חשיבות התרגום הארמי לידיעת השפה העברית, ניתן להסיק שיהודי פאס ידעו עברית נוסף לערבית.

במאה העשירית הגיעו למרוקו כוחות הפאטמים ששלטו בתוניסיה מ־909, וכוחות האומאים מספרד, שכבשו את הערים מלילה ב־927 וסבתה ב־931. על רקע מלחמות בין הנציבים הפאטמים לבין השבט המורד מבני זירי, הוגלו יהודי פאס בשנת 979 לעיר אשיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר