תיאטרון בוב אורֶה אביטבול – ברית מספר 32 – סתיו תשע"ד -העורך אשר כנפו

תיאטרון

בוב אורֶה אביטבול

התיאטרון שלי כאילו היה אצלנו

מיד עם הגעתי למונטריאול, גיליתי את בית הקפה "פראג", בית קפה קטן השוכן ברחוב בישוף והעתיד להפוך למקום מפגש של דור שלם, בו נהגתי לדקלם מדי ערב שירים בחברתם של שמעון בנגוזי, אלן רבאנד ואלן סלאקמון, ידיד טוניסאי.

זמן קצר לאחר מכן, בחברת בני הדודים שלי, ארגנתי באולם Y מופעים, אשר בהם העליתי את דמותה של אישה מרוקאית זקנה, הגברת טובובו, ונראה שקהל הצופים נהנה מאוד. ביימתי מספר הצגות, כגון "החולה המדומה" מאת מולייר. כמו כן, ביימתי או ליתר דיוק נהגתי לאלתר סצנות מחיי היומיום.

לאחר הופעת ספרי "טעמה של ריבה", החלטתי להעלותו על הבמה בשיתוף ידידה, לואיז ג׳נדרון. המחזה ייקרא: "דיוקנה של משפחה". השתמשתי בכל הטריקים האפשריים כדי להחיות לעיני הצופים את מרוקו באופן מקיף וחושני: השורות והכיסאות נקראים בשמותיהם של רחובות קזבלנקה, ריחות של יסמין מותזים באולם, עמדות קטורת משרים אווירה בפרוזדורים, בכניסה לתיאטרון מכרנו ז'באן ותבלינים מרוקאיים, נשים לבושות בכפתן המסורתי מפזרות למא דזהר (מי וורדים ופרחי הדר) על ראשי הבאים. שלוש המכות המסורתיות הנשמעות טרם הרמת המסך מושמעות בעזרת מכתש ועלי בידי אישה עטוית מטפחת ראש. היינו ממש במרוקו. השחר עולה. מואזין, רב וכומר מדקלמים יחדיו את תפילותיהם. "אללה הוא אכבר", "שמע ישראל" ו-״אבינו שבשמים" "אין אלוהים מלבדו". על פני מסך אדיר מימדים, מופיעות ונעלמות תמונות. הן מספרות סיפור. משני צדי הבמה ואף על פי כן, עשרות ניצבים מהאולם, מופיעים מאחוריי בטכניקה של צלליות סיניות.

זה היה המופע האמתי הראשון שלי. אני מתחיל לאהוב את זה. אני נפגש שוב עם קרלו בנג'יו, אותו אני מכיר מאז היותי ילד. הוא היה המדריך שלי בצופים. אני משכנע אותו לבוא ולעבוד בקהילה. הוא נענה בחיוב לבקשתי. הוא אדם נהדר וגאוני, אמרתי זאת אז ואני חוזר ואומר זאת גם היום. הוא עתיד לביים את כל מחזותיי, המעובדים והמקוריים. קודם כול "מוריס ופאבי" מאת מרסל פניול, עם הR המרוקאית כפי שאני נוהג לכנותה. אלי אבקסיס, סולי לוי, שהיה וגם נשאר אחת הדמויות הדגולות בקהילתנו, ליליאן אבוטבול, כמובן, אשר כשרונה וקסמה מוערכים ולא בכדי, הליליאן השנייה, ליליאן ויזמן המשעשעת, אשר הצליחה תמיד להצחיק אותי(דבר שאיננו קל כלל ועיקר). אני אוהב את המחזה "מורים ופאבי", מפני שהוא דוגמא למחזה מושאל שאנו מאמצים לעצמנו כי הוא מייצג באופן מושלם את הוויתנו.

גיקלין, אלמנתו של מרסל פניול, שפגשתי בפריס, אומרת לי: "אתה מוכשר מאוד, לקחת את מחזהו של בעלי והפכת אותו סיפור שלך." אהבתי את ההערה הזאת. אחרי"מוריס ופאבי" בא "והסאגה נמשכת". אותה הצלחה ואפילו יותר. בסופו של דבר, זוהי ההיסטוריה שלנו שאני מספר בעזרת מרסל פניול. אנשים העוזבים את ארצם, אלה הנשארים בה, לבבות קרועים, אנשים מאוהבים, אחרים שאינם אוהבים אך מתאמצים לאהוב. אלה הם החיים, תאמרו, אכן, אלה הם החיים! כל אחד הולך בדרכו ותוהה, מתי נתראה?

 אותם השחקנים: אלי המדהים באמיתות משחקו וברגישותו, סולי לוי הבדחן בתלבושת של המלך שלמה ושתי הליליאנות המעוררות גלי צחוק (וגם דמעות!).

ה-"שמאטה" – הם "תעשיית בגדי הנשים" אשר הייתה במשך זמן רב התחום שלי. תופסת מקום כבוד במחזה שלי, לו אני נותן כמובן ככותרת את שם הרחוב האופנתי המפורסם "שאבּאנל סטורי", עיבוד של "אוסקר" המבויים גם הפעם בידי קרלו בנג'יו, עם להקה ההולכת ונעשית יותר ויותר הומוגנית.

בין לבין, אליאס ממשיך בינתיים לשחק עם אלבר מלכא בתפקיד הראשי במחזה "הוא. ״, המספר את הרפתקאותיו של איש חזון ואדריכל ידוע. המחזה זוכה להצלחה אדירה. הבה נשוב למחזות שלי! אחרי "שאבאנל סטורי", אני נחוש לספר סיפור אחר, את זה של הסרט "האידיוט המושלם", אשר יהפוך אצלי ל-״שבת שלום". בעקבות התסריט המקורי, אני מזמין טיפוס הזוי. בֶּבֶּר המגולם למופת על ידי מישל אביטבול (אחי) להציג את הפרויקט הכביר של הכותל המערבי במונטריאול לאלי אבקסיס הוא מקס במחזה (עדיין אותו מקס). האוהב להתבדח ומזמין אליו את בֶּבֶּר באחת השבתות, למרות התנגדות אשתו, כדי לשים אותו ללעג בעיני כל ידידיו. הכול מתהפך ומקס יוצא מפסיד, כשידו של בֶּבֶּר על העליונה באותו מאבק נצחי של החזקים נגד החלשים.

בכל מחזותיי, המקוריים והעיבודים, כמו בכל הסיפורים שקראתי, אני משתדל להעלות רגעים הדומים לאלה שאנו חווינו בחיינו. ויליאם דרעי מצהיר בחביבות, שאני ההיסטוריון של מורשת היהודים המרוקאים. אני מקבל בברכה את המחמאה. היא מוצאת חן בעיניי, שהרי זוהי מטרתי ואם הצלחתי להגשימה ולו במעט, אהיה המאושר באדם. המחזה האחרון שלי "בשנה הבאה בבברלי הילס, אם ירצה השם" הוא, בעיניי, המעניין ביותר.

מככב בו אדם צעיר, גיאקי, אשר גמר אומר לעזוב את מונטריאול, כשהוא מותיר בה את 4 הסבים והסבתות אשר גידלו אותו(2 מצד אמו, 2 מצד אביו). אלה זוממים להפגיש אותו עם נערה יפיפייה, מלאני שמה, על מנת שיתאהב בה, ישא אותה לאישה ויישאר במונטריאול, הווה אומר אתם. המחזה מבוים כרגיל על ידי קרלו בנג'יו ומככבים בו אלי אבקסיס וסולנג' פינטו… זהו הנוגה שבמחזותיי אשר, על פי רוב, מתיימרים להיות דווקא היתוליים וקלילים. במחזה זה ביקשתי באמצעות פעלולים לחדור ללבם של מירב הצופים, יהיה זה הקטע אשר בו אסתר מדברת עם עצמה בפער של ארבעים שנה, או כאשר, בארבע תמונות שונות, דמות זו או אחרת מדברת אודות משפחתה ועל חווית הבדידות. כולן מנסות להעלות בצופה את הכאב שבפרידה ובגלות, את הזקנה, הנעורים, האהבה והרוך, את החיים והמוות. בכל אחד מספריי, בכל אחד משיריי וממחזותיי, אני מדבר על אותם אירועים קורעי לב, מפני שהם נוגעים ללבי באותה מידה שהם נוגעים ללבכם, נראה לי. מאז ומתמיד רציתי להיות שחקן או לכתוב מחזות לתיאטרון. והנה כי כן, כיום אני מוצא את עצמי בעליו של קרקס המבקש, בכל האמצעים, להישאר בעולם הבמה, אותו אני מוקיר ותמיד אהבתי. אני מאושר על כי מחזותיי זכו להצלחה, אשר אותה אני חייב, במידה ניכרת, לשחקנים מנוסים ומוכשרים.

אני מודה מקרב לב לכל אלה שסייעו בידי להגשים את חלומי.