השבת במרוקו – יהדות המגר – רפאל בן שמחון

השבת במרוקו

וישבומ ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה

(בראשית ב, ב)

מאז היות ישראל לעם, עמדה השבת במרכז חייו. קדושתה של השבת האצילה על חייו של כל יהודי עד כדי כך, שגם ימי חול יש להם קשר לשבת ומציינים אותם בשעת התפילה כמו: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן על זה הדרך.

לגבי היהודי המרוקאי, ההכנות לשבת מתחילות עוד מיום רביעי, ואכן בגלל השבת היה יכול לסבול את חייו הקשים, כי השבת היא שהייתה מחזקת אותו ומחדשת את כוחותיו, ולמרות שכל השבוע עבד בעבודה קשה ומפרכת, עבודה מלאה דאגה, עצבות ויגון, הנה באה השבת ובאה גם המנוחה.

גם העני שבעניים ידע שקרובה הישועה לבוא כאשר תבוא השבת ותשבית את כל דאגותיו, תיישר את קומתו ותעשהו שוב ״בן־מלך׳, ואמנם בטחונו בשם, היה כל־כך חזק ומן הראוי לציין שרק הודות למוסדות הקהילתיים שהיו למופת כברוב היישובים, והם דאגו למחסורו של כל דכא ומר־נפש וזקפו את קומתו בעזרה שהגישו לכל אחד ואחד.

נביא כאן כמה סוגי עזרה שהגיש ועד הקהילה של רוב היישובים, לכל נזקק ובמיוחד לתלמידי־חכמים מיעוטי יכולת ולאלמנות.

ה״חילוק״ או ה״פרס״

בימי ד־ה־ו בשבוע, התקיימה ״החלוקה״, משהו דומה לחלוקה שהייתה קיימת בארץ־ישראל בקרב היישוב היהודי הישן לפני קום המדינה. במרוקו היא מכונה בשם ״חילוק״ או ״פרס״. הציבור שנהנה מה״חילוק״ הזה התחלק לשני סוגי מקבלים.

הקבוצה הראשונה של המקבלים כללה בתוכה תלמידי־חכמים שאין ידם משגת ושאין להם הכנסות קבועות, אלמנות ממשפחות מיוחסות ועניים ״בני אבות״ (המיוחסים). לקבוצה זו, היה מגיע שליח מיוחד מטעם ועד הקהילה לבתיהם ביום רביעי בערב או בליל שישי לאחר שהחשיך, ומוסר לידי ראש־המשפחה מתת כסף. כל אחד קיבל לפי כבודו, מעמדו, מצבו המשפחתי וכדומה.

הערת המחבר :  סוג הנזקקים היה מורכב ממשפחות שירדו מנכסיהן, אלמנות ממשפחות מיוחסות. לכל אלה, שליח מיוחד היה מגיע אליהן בלילה ומוסר לידן, סכום מסויים, או תוחב את הכסף מתחת לדלת החדר בו גרה המשפחה המקבלת, מבלי שזו תרגיש.

הקבוצה השנייה כללה אנשים רגילים מהשורה, אנשי ״עמך״, עניים שיכולים וגם רגילים לפנות ולבקש נדבות ברחובות קריה. אנשי קבוצה זו פנו ישר אל פקיד הקהילה אצלו רשומים באופן קבוע והאיש, חילק לכל אחד מהם את קיצבתו השבועית המגיעה לו.

לכיסוי הוצאות ה״חילוק״, נהג ועד הקהילה לגבות תרומות ונדבות מתושבי ה־מללאח במהלך כל השבוע, ונדבה זו נקראת " א-נדבאת דזמעא " או נדבת השבוע. יש לציין שפקיד הקהילה היה בדרך כלל יהודי נשוא פנים ונאמן. ברוב המקרים היה גם איש אמיד.

הערת המחבר :  בעיר מכנאס, גביית התרומות והנדבות מסוג זה הייתה מופקדת בידי גובה מיוחד בשם מוסי (משה) סייג שהיה ממונה מטעם ועד הקהילה, ונהג להסתובב במשך השבוע בשווקים שב־ מללאח, והתרים כל בעלי־החנויות. זאת בנוסף לנדבת החגים.

תמיד

בקהילת מכנאס כמו ברוב קהילות מרוקו, היו קיימות אגודות נשים אשר בכל יום רביעי, בלויית קבוצת גברים מאנשי חברת רשב״י (החברה קדישא), עברו מבית לבית שבשכונה היהודית והכריזו בקולי קולות: ״תמיד״ וואזבו תמיד, היינו: ענו! ותנו תמיד (לזכר עולת התמיד). כל עקרת בית ענתה ברצון והגישה לפונים מנה של קילו קמח נקי או יותר, הכל לפי מתת ידה של הגבירה. את כל הקמח שנאסף מכל השכונה, רוכז במחסן הקהילה וביום חמישי בבוקר חולק למשפחות הנזקקים ומיעוטי יכולת. כל משפחה קיבלה את המנה המגיעה לה, לפי מספר הנפשות שבמשפחה.

לחם אביונים (די רבבי)

ביום שישי לפנות ערב, עוד לפני קבלת שבת, יצאה קבוצה שנייה, ותמיד מאנשי חברת רשב״י, אנשיה עברו בכל מבואות השכונה כשהם מכריזים: ץ\*ו\.צדץ די ץעצדי (ענו ותנו של אלהים) ושוב, כל משפחה נתנה כיכר לחם או יותר לאנשי החברה, הכל לפי המצב המשפחתי. כל הלחם שנאסף חולק באותו ערב לנזקקים, אולם ראשוני המקבלים הם תמיד תלמידי־חכמים, ובמיוחד האלמנות שאינן יכולות להחשף בשכונה כשהן מקבלות לחם. לכל אלה, הקהילה העבירה מספר כיכרות לחם בסתר. שליח מיוחד הביא מתחת ליןגימ$גב־י0*־יי שלו את מנת הלחם המגיעה, כך כל יהודי חסר אמצעים עבר את השבת בכבוד. יש לציין כי אנשי החברה המתנדבים לעבודת קודש זו נשארו בלילי־שבת זמן רב, הם חזרו לבתיהם, עד שגמרו את חלוקת הלחם.

הערת המחבר : לחם אביונים״. בפי יהודי מכנאס־פאס־צפרו והסביבה, הוא נקרא: -וואזבו די רבבי – ורובו חולק בליל שבת ובפי יהודי מראכש, הוא נקרא(לחם השבת) .187 Pierre Flamand pg

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר