ארכיון יומי: 18 ביולי 2016


דר' דן מנור – האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

ברית מספר 25

ר׳ שאול סרירו בן המאה השבע עשרה, מקדיש דרושים רבים למשמעות הנישואין תוך הדגשת תרומתה החשובה של האישה בחיי בני הזוג. אך מפאת צמצומה של מסגרת זו נעמוד על שנים מהם בלבד.

הערת המחבר : ר' שאול סרירו: "דרושי מהקש"ש", ירושלים תשנ״א. על המחבר ופעלו, ראו: ר' שאול סרירו: "חנוך לנער, פירושו לספר משלי", ירושלים תשנ״ז, הקדמה מאת הרב דוד עובדיה, עמי 3-16 וכן, ר' יוסף בן נאים, "מלכי רבנן", ירושלים תרצ״א בערכו

באחד מהם הוא מציין, על פי החשיבה הפילוסופית, שכל מורכב מגיע לשלמותו רק עם איחוד כל חלקיו באמצעות כוח רוחני מיוחד. דוגמא לכוח רוחני הוא החומר ההיולי (החומר הראשון כהגדרת המחבר) המאחד את כל היסודות בעולמנו. האדם הוא עולם קטן, שאף הוא בנוי מיסודות מנוגדים, והכוחות הרוחניים המאחדים את כל יסודותיו הם השכל ככוח רוחני טבעי, והתורה הנתונה לחופש הבחירה: "השכל הוא הטבעי, והבחיריי הוא התורה, והשכל באמצעות התורה מחבר ומקשר העולמות הרמוזים בו באדם".

גם האישה כמו התורה נתונה לבחירה חופשית של האדם, ואף היא נועדה לאחד את היסוד הגשמי והרוחני. משום כך מגדירה אותה התורה בשם: "עזר כנגדו" (בראשית, ב׳ יח) :"שהאישה עזר כנגד עצמו, רצוני(לומר) לתקן עצמו לקשר חלקיו, חלק השכלי עם החומרי להיות אחד".

בדרוש אחר הוא פותח שוב בנוסחה פילוסופית על האדם כאורגניזם של חומר וצורה (השכל העיוני). שניהם נאבקים בפיתויי היצר. השכל מדכא את הפיתויים בתחום אמונות ודעות (למשל פיתויים של כפירה), ואילו החומר (כולל גם השכל המעשי) נאבק בפיתויים שבתחום החושים. שני גורמים מסייעים גם לשכל וגם לחומר, והם: התורה והאישה. התורה משמשת כלי ביד השכל, והאישה אמצעי ביד החומר. ובכך היא מצילה את האדם מפיתויי החושים.

אם כן, בשני הדרושים הוא מציב את האישה במעמד שווה לזה של התורה, ובכך הוא מעלה אותה מדמות של עקרת בית נחותה שאין לה מקום בדברים שברומו של עולם, לרמה של דמות הנוטלת חלק בעיצוב אישיותו של הבעל. אכן, די בהשוואתה לתורה כדי להורות על מעמדה החשוב בחיי הנישואין.

מחבר אחר הדן בנישואין מנקודת ראות פילוסופית הוא: ר' רפאל בירדוגו. בן המאה השמונה עשרה. לדעתו, מה שמייחד את האדם מכל הברואים, לפי סיפור הבריאה, הוא השכל והאישה. הקשר בין שניהם מתבטא בסגולתה של האישה לזכך את השכל ממה שהגדירו חז״ל "בהרהורי עבירה". בלעדי האישה נפגם השכל המייחד את אנושיותו של האדם: "כשיהיה שרוי בלא אישה, וכל שכן כשיהיה מופקר לכל אשר יחפוץ ידמה בזה לבהמות וחיות". זוהי לדעתו, משמעות האמרה: "כל מי שאין לו אישה אינו אדם".

גם מחבר זה סבור, שתרומתה של האישה בחיי הנישואין היא בעיצוב אישיותו של הבעל כאדם מיושב בדעתו, היודע להרשים את שומעיו בדברים של טעם, תופעה שמקנה לו מעמד בחברה: "כי כוח הדיבור מהשכל, ואם יהיה השכל טרוד לא יסודר דיבורו… ולזה אמר שמעת נישאת (מאז שהתחתנת) הוצק חן בשפתותיך, שכל דבריך יהיו מוטעמים (דברים של טעם), עד שכל שומעם יאמר חן חן".

במקום אחר הוא קובע שהנאות הנשמה מנוגדות לאלו של הגוף. במונח גוף כוונת המחבר היא לא רק לחושים אלא גם לרגשות, תשוקות ותאוות שמקורן בנפש החיונית כהגדרת הפילוסופים. כך לדעתו, כל המצוות מעניקות הנאה לנשמה, וצער לגוף. משום שהמצוות כרוכות בדיכוי מאוויים ותשוקות, למעט מצוות השבת שהלכותיה מעניקות הנאה לנשמה, בעוד שהעינוגים הגשמיים שבה (מאכל ומשתה מיוחדים) מעניקים הנאה לגוף.

האישה, כמוה כשבת, אף היא מעניקה הנאה לגוף ולנשמה. הנאה לגוף ייחודה בסיפוק התאווה המינית, והנאה לנשמה מתבטאת במצוות פריה ורביה. לשתי ההנאות הללו מתכוון, לדעתו, הכתוב: "מצא אישה מצא טוב, ויפק רצון מה'"( משלי, יח 22). הרישא של הפסוק מציינת את ההנאה הגשמית, והסיפא את ההנאה הרוחנית.

אם נזכור את דברי השבח וההלל שנכתבו על מעלתה של השבת בספרות ישראל לסוגיה, החל מימות חז״ל ועד ימינו, כי אז נבין מה רבה החשיבות שהמחבר מייחס לאישה בהשוותו אותה לשבת.

שירצו של רבי שמעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ- אתי בן סעדון

שירתו של רבי שמעון בר צמח דוראן -הרשבץ

מוסתג׳אב זה כתוב כדגם המוסתג׳אב ׳ה׳ שמך לעולם׳ שכתב ראב״ע, אך נראה כי המוסתג׳אב של הרשב״ץ משוכלל ביותר הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן. מצד הצורה הרשב״ץ ממשיך את האקרוסטיכון גם בתחילת הסיומת המקראית ומוסיף את אקרוסטיכון החתימה, שמעון בר צמח, במחרוזת האחרונה. מצד התוכן בולט הקשר בין הבקשה המובעת בפסוק הפתיחה ׳אל נא רפא נא לה׳ ׳ לצורך ברפואה מהדבר. נראה גם כי חלוקת הפסוק יוצרת דגם שלרוב חוזר על עצמו מבחינת התוכן, כפי שיוצג להלן. לרוב הטור הראשון הפותח בפנייה ׳אל נא׳ כולל כינויים המתארים את האל בגדולתו ובייחודו, כגון: ׳אדון מלאה הארץ תהילתך׳; ׳בוחן ליבות חסידים׳; ׳גבוה מעל גבוהי שחקים׳ ו׳דורות קורא ואין לפניו שכחה׳. מרבית הטורים השניים הפותחים בבקשה ׳רפא נא׳ כוללים כינויים של עם ישראל במצוקתו: ׳אמולה׳; ׳בחונת חטא׳; ׳גולה׳; ׳דחויה כמת מלב נשכחה׳; ׳נרדים בפרך׳-, ׳טובלת מטומאתה׳ וכר. מכאן שהרשב״ץ כתב את דבריו כדגם המבנה שקבעו חז״ל בתפילה: ׳לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל׳.

 

ה׳ שמך לעולם

 ה׳ אחד שלא ישגה

שמך אור מחשך קונה

אמרתי עולם חסד יבנה

בשם ה' אל עולם

 

ה' שמך לעולם

ה' בך נתכנו עניני

שמך בזכרי- אורו עיני

ברכי נפשי את ה'

וברוך שם כבודו לעולם

 

[ההרגשות כאן ובכל המובאות האחרות שלאורך הספר הן שלי, אלא אם יצוין אחרת – אב״ס], המילים ׳ה׳ שמך לעולם׳ הן מילות פסוק הפתיחה והרפרין בפיוט״המחרוזות בנות ארבעה טורים. הטור הראשון בכל מחרוזת פותח במילת הקבע יה״, הטור השני – במילת הקבע ׳שמך׳, והרביעי הוא סיומת מקראית החותמת במילה זהה – ׳עולם׳. החתימה היא ׳אברהם חזק׳. כל אות מופיעה שלוש פעמים בראשי שלושת הטורים הראשונים של המחרוזת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר