ארכיון יומי: 21 ביולי 2016


הספרייה הפרטית של אלי פילו – מקדם ומים כרך ב'

מקדם ומים – חלק ב'מקדם ומים כרך ב

מחקרים על החברה היהודית בארצות האסלאם ובפזורה הספרדית

הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה – תשמ"ו

עריכה : יוסף שיטרית וצבי יהודה

 

תוכן העניינים

פתח דבר                                    9

שער ראשון: חברה וכלכלה           11

 

אליעזר בשן

שרפות ורעידות אדמה באיזמיר במאות הי״ז-י״ט, ותעודה על האשמת היהודים בהצתה 13

 

יעקב גלר

היחסים הבין־עדתיים באימפריה העותמאנית           29

 

יוסף! טובי

סמכותו הארצית של בית־הדין בצנעא בעיני השלטונות המוסלמיים 55

 

מישאל מסורי־כספי

מס החסות בתימן במאה הכ׳ במקור להבנת מבנה הקהילה בצנעא       71

 

רוברט כהן

מעבר לעולם החדש: העניים הספרדים של אמסטרדם במאה הי״ח      85

 

הרווי גולדברג

חייטים בטריפולי בתקופה הקולוניאלית      97

 

יששכר בן־עמי

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו, ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ            109

 

שער שני: השכלה, חינוך וליטורגיה          127

 

יוסף שיטרית

מודעות חדשה לאנומליות וללשון – ניצניה של תנועת השכלה

עברית במרוקו בסוף! המאה הי״ט     129

 

מיכאל לסקר

יום טוב דוד צמח ויהודי מרוקו: 1940-1913(ניתוח ותיעוד)    169

 

צבי יהודה

לחקר קהילה יהודית בעיראק בתקופת התמורות, הקהילה היהודית בחילה – תמורות בחינוך

1900-1914

 

אמנון שילוח

השפעת עולם הקבלה על התפתחות שירת הפיוט בארצות האסלאם 209

 

דוד מנדלסון

ניגוני תהלים בדגם ליצירתו של אדמונד ז׳אבס        217

 

שער שלישי: עלייה רעיונות         235

אמנון נצר

הפעילות הציונית בפרס בשנים 1926-1920 על רקע התרחשויות מדיניות ודיפלומטיות בזירה הפנימית והבינלאומית       237

 

מוריס רומני

מאבק הציונים לשינוי פני הקהילה בלוב בראשית שנות העשרים       251

 

עליזה שנהר

העלייה לארץ ישראל בסיפורי העם של עדות ישראל

Rabbin Professeur Moché Amar La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera

ברית 31 - תאפילאלת 001Sa piété, sa vie d'ascète et son assiduité

Malgré ses nombreuses préoccupations et ses occupations en tant que Rabbin et guide de la communauté, Rabbi Yaacov a continué à persévérer dans ses études et "sa bouche ne cessait jamais de répéter son étude.  ( פסיק פומיה מגירסא (לא

De chaque instant libre de son activité communautaire, il en profitait pour étudier la Thora. Ce qu'il n'avait pas eu le temps d'apprendre pendant la journée, il le complétait pendant la nuit.

Il était versé dans la Michna et en savait par cœur tous les six volumes. Tous les soirs, il apprenait 18) versets de Michna 18  sont les lettres de Haï qui veut dire : vivant). Comme l'ont préconisé les kabbalistes, le mot Michna משנה comporte les mêmes lettres que le mot Nechama נשמה et il n'existe rien qui puisse purifier l'âme plus que l'étude de la Michna. Après cette étude, il apprenait le Choulkhan Aroukh et ses "accessoires", ses commentaires jusqu'à près de minuit. Un peu avant minuit, il somnolait quelques instants. Après minuit, il se levait pour dire le Tikoun (la réparation) de minuit et de se lamenter pour la destruction du Temple et l'exil de la Chékhina (Présence Divine). Il étudiait la Kabala jusqu'à l'aurore. C'est alors qu'il s'enveloppait de son talit, portait ses Tefilins et allait à la synagogue. Sa prière se faisait avec grande ferveur selon les Kavanot (les intentions appuyées) du Ha'ari Zal. Il était si plongé dans sa prière qu'il ne sentait pas ce qui ce passait autour de lui. Apres la prière, il étudiait la Thora et ne sortait de son lieu d'étude que pour prendre connaissance et soin des besoins de la communauté. Il ne voyait sa maison que de Shabbat en Shabbat. Toute son existence, il vécut comme un ascète, en sainteté et pureté. Il prenait soin de ne pas regarder les femmes, même ses proches.

La prière de Rabbi Yaacov était dite avec intention et ferveur, mot à mot, comme s'il comptait des perles. Malgré sa grande piété et sa vie d'ascète, il tâchait de faire en sorte que sa prière ne devienne pas un fardeau pour les fidèles, c'est la raison pour laquelle quand il était en dehors de la Yéchiva, il s'efforçait d'écourter sa prière. On raconte qu'un soir, comme il était en visite à la ville de Fès et qu'il priait Minha dans la synagogue au nom du Rabbin Oved Ben Attar Zal, il était tellement plongé dans sa prière qu'il avait oublié le lieu où il était, c'est pourquoi il s'attarda beaucoup pendant la prière de la Amida. Le Chaliakh Tsibour qui dirigeait la prière l'a attendu et n'a pas poursuivi le cours de la prière jusqu'à ce que Rabbi Yaacov termine la sienne. Lorsqu'il réalisa que le Chaliakh Tsibour l'attendait, il regretta beaucoup d'avoir fait attendre tous les fidèles. Après la prière, il s'adressa au Chaliakh Tsibour en lui disant: "Que t'ai-je fait pour que tu m'aies fait faire ce grand péché de faire attendre les fidèles ?"  Puis il a demandé pardon aux fidèles pour avoir abusé de leur temps et pour les avoir fait attendre.

Son amour pour Eretz Israël dépassait toute limite. Plusieurs fois, il entreprit de monter à Tsion mais les gens de la communauté l'en empêchèrent en disant: "Maître, à qui nous laisses-tu?" Quelque temps après, il décida de monter en Israël malgré les supplications de la communauté. Quand ils virent que leur Rabbin adulé était sur le point de les abandonner, ils s'adressèrent en désespoir de cause aux autorités, afin qu'elles empêchent le départ. Et en effet, il fut différé une fois de plus. Vers 5640 (1880), à un âge avancé, il décida une fois de plus de monter à Tsion pour avoir le privilège d'y être enterré. Quand les chefs de la communauté vinrent le persuader de rester avec eux, il leur dit: "Sachez que du ciel on me fait comprendre, en rêve, que je dois partir. Je suis déjà âgé et je ne sais pas le jour de ma mort et si ce n'est pas maintenant quand pourrais-je accomplir la Mitsva d'habiter Erets Israël? Donc, je vous prie instamment de me permettre de partir et voici les personnes qui me remplaceront". Après cela, il bénit tous les membres de la communauté et leur fit ses adieux.

A chaque étape de son voyage vers Erets Israël, il fut reçu avec tous les honneurs et tous venaient à sa rencontre et demandaient sa bénédiction. Le jeudi 17 du mois de Tevet, il arriva à Damenhour en Egypte et là aussi il fut reçu comme un roi. Vendredi il se sentit mal. Quand on apprit en ville son malaise, beaucoup d'habitants de la ville vinrent le voir et ne quittèrent pas son chevet. Le dimanche après la prière du matin, il confia à ses proches que son heure approchait et demanda de l'eau pour se purifier les mains. Après la Netila, il demanda qu'on lise le Cantique des Cantiques avec lui. Après cela, il pria l'assemblée de dire avec lui le Chema Israël puis il prononça le Vidouy (confession) et son âme monta au ciel. Rabbi Yaacov Abehssera est décédé le Dimanche 20 Tevet 5640 (1880).

סוד הפמוט-צאצאי האנוסים בספרד ופורטוגל בתיה כרמי

 

הדים מספרד העתיקהסוד הפמוט - אפיית החלות בערב שבת

בכל בתי הכנסת נשמע בשבת קול התפילה בניגונים ספרדיים ובנוסח ספרד שמלפני הגירוש והאינקוויזיציה. רוב מנהגי הקהילה דומים למנהגי מרוקו, אולם חלקם משקפים את מנהגי ספרד שלפני הגירוש. עד היום נהוג לקרוא בשבת חול המועד פסח את שיר השירים בלאדינו, וכן לקרוא את פרקי אבות בין פסח לשבועות בלאדינו כפי שהיה נהוג בספרד לפני הגירוש. אחד השירים שלעולם לא יפסחו עליו בשולחן שבת של משפחות יהודיות בגיברלטר הוא השיר הידוע בנדיגאמום (נברך).

 

שיר זה הוא תפילה הנאמרת לאחר הסעודה, ומהווה מעין תחליף לברכת המזון. האנוסים בספרד ובפורטוגל שרו שיר זה, שאין בו סממנים יהודיים, כדי לא לוותר על ברכת המזון, ובמקביל לא לגלות את יהדותם כלפי האורחים הנכנסים לבית. כיום שיר זה נאמר בנוסף לברכת המזון המקובלת בבתים רבים של יוצאי ספרד בעולם כולו. השיר נאמר בשפת הלאדינו. לצורך פרסום השיר במאמר זה, נעשה מאמץ מיוחד לתרגם שניים מבתי השיר בנדיגאמוס:

 

בנדיגאמוס אל אלטיסימו

אל סניור קואה נוס קריו

דמוסלה אגראדסימיאנטו

פור לוס ביינס קואה נוס דיו

 

(הבה נברך לא-ל עליון

לאדוננו בוראנו.

תודה ניתן לו,

על הטוב אשר גמלנו.)

 

אלבאדו סי סו סנטו נומברה

פורקה סיימפרה נוס אפייאדו

לואד אל סנור קואה אס בואנו

קואה פרה סיימפרה סו מרסד

 

(את שמו נהלל

על רחמיו עלינו.

הודו לה' כי טוב

כי לעולם חסדו)

http://www.daat.ac.il/he-il/kehilot/yehudi-olami/gibraltar.htm

למאמר המלא, נא להקליק על הקישור…..תודה

 

חודש תמוז, תשעה באב ומנהגיהם

תעניות

חודש תמוז, תשעה באב ומנהגיהםט באב

״תקעו שופר בציון, קדשו צום, קראו עצרה״ (יואל ב. טו)

התעניות

לפנים בישראל, רק צום אחד קבוע היה ביהדות, והוא צום יום הכיפורים. הצום הוא ״מערב עד ערב״ כדי להיטהר לפני ה׳, ככתוב: ״כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה׳ תטהרו״. אח״כ, מנהיגי העם והנביאים קידשו עוד צומות על מאורעות שונים וחשובים באומה, אבל מימות אותם קדמונים, נשארו לנו רק שישה צומות בלוח השנה: אחד מן התורה, ארבעה מן הנביאים האחרונים ואחד מן הכתובים. לכל אחד מששת הצומות, ניתן סימן היכר מובהק .

אחד מן התורה – הוא יום הכיפורים – יום קדוש בו צמים מערב עד ערב ומתענים בחמישה עינויים. שמו המובהק, הוא ״הצום הלבן״ כי בו לובשים לבנים ומתפללים לבורא עולם, שחטאינו ילבינו.

ארבעה מן הנביאים ־ הם זכר לחורבן ירושלים ולשריפת בית המקדש

והם:

א.          עשרה בטבת או ״צום העשירי״, הוא נקרא ״הצום הקצר״ כי הימים בו קצרים.

ב.          שבעה עשר בתמוז הוא ״צום הרביעי״ ונקרא ״הצום הארוך״ כי הוא נופל ביום הארוך ביותר.

ג.           תשעה באב הוא ״צום החמישי״ והוא נקרא ״הצום השחור״ כי ביום זה לא לובשים בגדים נאים, מתענים כמו ביום הכיפורים וצמים מערב עד ערב.

ד.          ״צום גדליה״. הוא על־שם גדליה בן אחיקם והוא נקרא ״צום השביעי״.

הצום השישי שהוא מן הכתובים, הוא ״תענית אסתר״, על נס פורים. אנחנו מקיימים אותו ביום י״ג באדר בערב פורים. כל הצומות שהזכרנו נקראים ״תעניות ציבור״.

חודש תמוז

חודש תמוז הוא החודש העשירי למנין בריאת העולם והחודש הרביעי למנין יציאת מצרים. השם ״תמוז״ מקורו בשם האשורי ״דמוזי״. בלוח החקלאי העברי, שנמצא בחפירות גזר נקרא בשם ״ירח זמור״.

חודש תמוז והשד ״קטב מרירי״

בתקופת תמוז־אב מתגבר החום מיום ליום ״החמה מהלכת ביישוב כדי לבשל את הפירות״. . (פסחים צד, ע״ב, פרק ט). מרוב החום מתחיל לשלוט בעולם השד ״קטב מרירי״ כמסופר במדרש:

משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם ״קטב מרירי״ מצוי כמד״א (כמו דאת אמר: מדבר באופל יהלוך, מקטב ישוד צהרים תהלים צא) ואינו מהלך לא בחמה ולא בצל הסמוך לחמה. . . כולו מלא עינים, קליפות קליפות ושערות שערות. . . . עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותו נופל ומת. . . שולט מארבע שעות עד תשע שעות״. (מדרש איכה רבתי א כט)

לכן, בגבור החום, 'פישכונייא' , נזהרו במרוקו לא לתת לילדים לצאת. גם המבוגרים נזהרו מלעבור בחום הלוהט, במיוחד לא להימצא בשטח בית העלמין. ״לא ילך אדם יחידי, ולא יוציא תינוק בלא מכסה״

אסור היה להרביץ ואף להרים־יד על הילדים בחודשי תמוז־אב. גם המלמד שיחרר את התלמידים מרוב ההתחייבויות והסייגים. לתינוקות של בית רבן, זה היה כעין ״חופש שנתי״.

צום שבעה עשר בתמוז

את קירבתו של יום תשעה באב מרגישים יהודי מרוקו כבר מיום צום שבעה עשר בתמוז, המכונה בפיהם , אסייאם אזג'יר ״הצום הקטן״ אם כי יומו הוא היום הארוך ביותר. הימים שלאחר צום י״ז בתמוז, נקראים בפי יהודי מרוקו, אתזאעי אזג'אר,  , היינו ימי אבל זוטא, ואצל יהודי תוניסיה הם נקראים ״הַיְאָמַת תקאל״ (הימים הכבדים). מתאריך זה ועד תשעה באב, ממעטין בכל: לא בונים, לא עוברים דירה, לא מתארסים ולא מתחתנים, לא לובשים בגד חדש, לא מסתפרים וגם ממעטין במשא ומתן, פשוט השכונה היהודית עוטה קדרות ככתוב: ״שבת משוש לבנו (מגילת איכה, ה־טו).

ביום שבעה עשר בתמוז, מתחילה קריאת ״תיקון חצות״ בצהרי־יום בבתי־כנסת.

הערת המחבר :  מועד לכל חי, עמי פז, סי׳ ט¡ הגיד מרדכי, עמי 197: בלוב מ־17 בתמוז עד ט׳ באב, נוהגות המיניקות לשמור היטב על תינוקן ולא להוציא אותו בלילה מחוץ לבית, משקיעת החמה עד אור הבוקר, כי קבלה בידם, שאם יעבור העוף ״בומה״ (כוס) (תהלים קב, ז) ויריח את ריח התינוק, לא יינקה ממחלת אסון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 227 מנויים נוספים
יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר