הולכת עם כמון , חוזרת עם זעתר – גבריאל בן שמחון

אלוהים הוא לפעמים בן אדםהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר (2)

כשאני מגיע לפאריס אני מתמקם באיזה מלון ליד הלוקסמבורג, זאת הסביבה בה ביליתי בתקופת לימודי בסורבון ואליה אני קשור באהבה עמוקה, כפי שאדם קשור לימי נעוריו, הגן המלכותי על עציו ופרחיו ומזרקותיו מפה ובתי הקפה, חנויות הספרים, הסורבון והסיין מפה – מה עוד אדם צריך? בסופו של דבר יש לי את בית הקפה שלי, שאני רגיל למלצרים שלו, לאנשים, לריחות ולצבעים שלו ושם יש לי השולחן שלי, שם אני שותה את הקפה שלי ויושב מול המחברת שלי, לפעמים אני חושב הנה מה שאדם בסופו של דבר מחפש בעולב – שולחן קטן וספל אספרסו קטן וזה הכל, כשאני מתעייף ורוצה להניע את אברי אני עושה סיבוב בגן לוקסמבורג וכשרוצה להרחיק יורד לתחנת המטרו לוקסמבורג, שמביאה אותך תוך דקות לכל נקודה שאתה רוצה בפאריס.

היום ירדתי לשם, כדי לנסוע לתפוס שמש בלאדיפאנס, השמים מעוננים כבר שבועות והקור דוקר ועוקץ והמים במזרקות הפכו לקרח ולפתע זורחת שמש של יום ראשון. בכניסה למטרו אני נתקל מזה זמן בין יתר מכונות אוטומטיות לצילום, לממתקים ומשקאות גם בקונדומט, במקום הכי ציבורי, דרכו נכנסים ויוצאים עשרות אלפי בני אדם, עומדת באופן מופגן ובמקום גלוי מכונה למכירת קונדומים ומסבירה לך איך להכניס מטבע ולקבל את הקונדומים.

אני עובר פה כל יום ואף פעם לא ראיתי מישהו עומד ליד המכונה. אנשים משתמשים בטלפונים הציבוריים, במכונות הצילום והמשקאות, אך אליה איש לא ניגש, אז מה היא עושה שם, אם לא משתמשים בה ? מתוך סקרנות החלטתי לנסות אם היא בכלל פועלת. לא היה לי צורך בקונדום, בסופו של דבר באתי לפאריס לכתוב, פאריס עוזרת לי לנתק מגע ולהיכנס לתוך בועה, בה אני מנסה לשוחח עם עצמי, עם החרדות, הפחדים, התהיות, וההיסוסים, אני לא בא להתחבר. כך שאני את מכונת הקונדומים לא חיפשתי כמו שהיא חיפשה אותי.

תקעתי מטבע כמו שכתוב, לחצתי על הכפתור, חכיתי לקונדום שיפול ושום דבר לא נפל. דפקתי על המכונה כמו שעושים במקרים כאלה כדי שהאסימון ייפול וכלום. תרשה לי, בבקשה, אני שומע קול נערה בצרפתית, אני מביט אחורה ורואה אותה בת עשריס-עשרים וחמש, יער של שיער שחור ומתולתל, משקפיים של טרוצקי, פה של מרלין מונרו, גומות חן וחיוך ילדותי שמאיר את כל הפנים. תן לי, היא אומרת, מוציאה את המטבע שלי, מכניסה מחדש, לוחצת על כפתור והקונדום יורד. קח, היא מחייכת ומושיטה לי את החפיסה. אני עומד ומביט בה, כשהיא תוקעת מטבע בקלילות מוציאה לעצמה חפיסה, מכניסה לתיק ומתחילה ללכת, בבקשה, אני קורא לה, כשאני מושיט לה את החפיסה שלי, אני לא צריך את זה, אם את רוצה… למה, היא אומרת, אתה קנית, זה היה רק בצחוק, אמרתי, כשאני עולה איתה במדרגות הנעות, רציתי לראות אם המכונה פועלת, למה שלא תפעל, היא שואלת.

סיפרתי לה שאני עובר פה פעם־פעמיים ביום ואף פעם לא ראיתי מישהו משתמש בה, אני תמיד קונה פה, היא עונה, זה יותר פשוט מבית מרקחת וזה פתוח עשרים וארבע שעות, טוב, בכל אופן, אם את צריכה… אני חוזר ומציע לה, ואתה ? היא תמהה, היום זה מסוכן בלי. אני לא מתכוון ל… לא מתכוון מה ? היא שואלת, זאת אומרת… תראי… אני פה בפאריס… באתי רק ל… צריך שיהיה לך בארנק כמו טלקרד, אתה לא יכול לדעת מתי תצטרך, והיא פותחת את התיק שלה ומראה לי שתי חפיסות נוספות מאותו סוג, תראה, היא אומרת. אז למה קנית… אני שואל, כשאנחנו עולים ביחד במדרגות הנעות, זה בשביל אמא שלי, היא אומרת, ביקשה ממני לקנות לה, אז קחי, אני אומר ומושיט לה שוב את שלי, בשביל האמא שלך. תשמע, היא אומרת, אני הולכת לשתות קפה ממול, אתה רוצה ללוות אותי ? ברצון, אני אומר ואנחנו צועדים יחד לבית הקפה לוקסמבורג, בית הקפה שלי. ואיפה היא בוחרת לשבת אם לא ליד השולחן שלי, בו אני לוקח תמיד את האספרסו שלי ויושב לכתוב את הסיפורים שלי. תראה, אני אומר לעצמי, הסיפור בא ומתישב לך על השולחן. הזמנו קפה וישבנו מביטים זה בזה, הידיים שלנו כמעט נוגעות זו בזו והחיוך שלה תמים וחושני ואי אפשר לדעת לאיזה צד בו להאמין. תשמע, היא אומרת לי, הקונדום שלך לא יצא, כי האסימון לא ירד. מה לא ירד? אמרתי. האסימון, היא ענתה. לפעמים, היא הוסיפה, האיש לא רוצה להשתמש בקונדום, אבל הקונדום רוצה להשתמש בו, אתה מבין ? השפתים שלה היו מלאות ויבשות, כאילו צמאות למגע, והאצבעות שלי כמעט נגעו בהן, כשצלצול טלפון נשמע מתוך הארנק שלה. היא שולפת את הטלפון ועונה: כן, קניתי, אביא לך את זה, אין מה לדאוג. מסביב יושבים אנשים על ארוחת בוקר, אחרים עם כוס קפה, מול מחברת או מחשב נייד, ואני מביט בה וחושב מה אני עושה איתה ? יכולה להיות בגיל של ביתי, די חצופה, מפתיעה, כשהיא רואה את המחברת שלי, שואלת מה אני כותב. אני פותח ומראה לה. וואוו! היא פותחת את הפה בפליאה. מה קרה ? אני אומר.

דבר כזה לא ראיתי, היא אומרת ומעיינת בכתב היד שלי. אתה כותב מימין לשמאל ? כל כך קטן ? אתה יכול לקרוא ? סיבוך מוחלט.

אי אפשר להיכנס אליך. אי אפשר לצאת. אלוהים, מי אתה ? מבוך אפל ובפנים, שב המינוטאורוס שלך. מפחיד! מה מפחיד ? אני שואל. תן לי את היד, היא אומרת, לוקחת את ידי, מחבקת אותה בידיים חמות, מעיינת בכוונה ואומרת: אתה צריך עזרה.

המפלצת רוצה לטרוף אותך. איזה מפלצת ? מה ? תיזהר! תיזהר! היא קוראת בידי, מעבירה את האצבע על קווים בכף ידי ואחר כך על כתב היד ועל גבותי ושפתי כשצלצול הסלולרי נשמע שוב. היא שולפת ועונה: שמע אני כבר באה. מצטערת, היא אומרת לי, גומרת ללגום את הקפה ומושיטה לי כרטיס ביקור, תצלצל אלי מתי שאתה רוצה. אני מוכרחה לרוץ. פתאום פולשת אישה לתוך הבועה שלך, משאירה לך קונדום ביד והולכת….המשך

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר