Mariage juif a Mogador-fran-angl
At the closing of Shabbat
We celebrate Lilt t-hmir
An undertaking that all admire
We eat, we drink, and we praise,
While the Andalousian orchestra plays.
Then we present to the couple a clay container,
In which is placed yeast – Hmira – and flour.
The fiancée puts her gloved hand in the bowl,
The young man lightly puts in his own.
The two hands stir, and touch together,
The Paitan sings with a voice from heaven.
Suddenly, the Zgharit stridently sounds,
The fiancés exchange glances.
We enjoy the delicacies, a fine repast,
And drink ’til we see the bottom of the cask.
Then, each guest steps up
He quips and laughs,
And places in the bowl his gift,
Then quietly leaves, and asks for pardon.
The mixing of Hmira17 is an omen
For the success of the marriage-to-be,
Together they will build their house,
Together they will live in peace.
The next day, Sunday,
Preparations commence.
We borrow from neighbors
Tables, chairs and sundries.
With all the silverware put out
We scrub, gesticulate, and shout.
There is with us a lovely custom,
Taking place on the Monday,
Two days before the wedding,
When the parents of the groom
Come to the parents of the bride.
The rabbis are also there
And the closest of their friends.
Around a table all sit down.
The rabbis tell the groom "Come close!"
This is a solemn point in time
When we invoke the terms of Tenaim
By a clasping of hands confirmed.
The young girl thus becomes his Kinyan,
The young man declaring to her :
I treat this Kinyan as a sincere decree
And commit myself to faithful be
In prosperous times and in difficulty.
On Tuesday eve
– Listen closely to me –
It is the Lilt el henna,
The night of the Henna
We prepare a great festivity
In the house, newly painted,
Of the much-loved fiancée.
The lamps glow,
The copper glints,
Tables overflow
With food and drink.
The Msem'inplay their melodies
We sing with them and we applaud.
The mothers are happy.
They announce triumphantly,
Tomorrow is the marriage day
Anoint vour hands
With henna dye."
Then someone amongst us
Declares with emotion,
"Come with me my, friends,
Look, open-eyed,
Touch with all your fingers, Admire how we have prepared,
Look how we have
For the fiancee A magnificent Sora made."
Then everyone goes
To the room across
And there we see.
.. My friends,
Hats off,
Lhiba! It's marvelous!
Splendid furniture,
Sparkling jewels,
Elegant gowns,
Finely embroidered tablecloths,
Trays, place settings and candelabras,
Boxes of Ar-ar, mother-of-pearl and marble!
Suddenly,
Everyone is quiet.
A great silence falls
As the fiancee, fair and delicate,
Returns from the ritual bath.
Gentle and blushing,
The young girl's
Lashes brush her cheeks,
And, in her mother's arms,
Comfort seeks.
Overcome by so much grace,
Her mother, with a loving embrace,
Consoles her with tenderness,
And together they cry
With sorrow,
Or perhaps with joy.
Then the mother
Shows her a mirror
And tells her kindly, "My daughter, my girl,
This face here You will see no more!"
The young girl looks at herself
With distress
הספרייה הפרטית של אלי פילו -סיפור תרבות – יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות – ירון צור
כאות הוקרה למחבר הספר, איש שאני מעריץ ומחכים מאוד מספריו, כתביו, והרצאותיו הרבות,בהן נוכחתי. אני מביא לידעת הגולשים באתר את הספר הזה. מוקדש כולו לעדה התוניסאית..לתועלתם של הגולשים והמתעניינים…
סיפור תרבות
יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות
ירון צור
סיפור תרבות קורע צוהר להיסטוריה התרבותית של יהודי ארצות האסלאם בתקופה המודרנית. הוא מתמקד בארץ אחת, תוניסיה, ובסיפוריהם האישיים של סופר בעל שם עולמי, אלבר ממי, של זמרת ידועה שנרצחה בדמי ימיה, חביבה מסיכה, של זמר רוק ישראלי, נסים סרוסי, ושל גיבורים נוספים, ששמותיהם צללו לתהום הנשייה אך הם מילאו בדורם תפקיד חשוב. מבעד לכל אלה עומד המחבר על התמורות שחלו בעולמם של יהודי תוניסיה למן הכיבוש הצרפתי (1881) ועד יציאתה ממנה וקבלת העצמאות (1956) והגירת היהודים לישראל ולצרפת. גורלם של יהודי תוניסיה משמש נקודת מוצא להיכרות עם תולדות היהודים בארצות האסלאם, ממרוקו ולוב ועד תימן ועיראק.
לרבים מן הנושאים העולים בספר יש זיקה לבעיות המטרידות את תושבי ישראל כיום. שאלה אחת הנדונה בספר נוגעת ליחסים בין היהודים לשכניהם: מדוע התרחקו יהודי תוניסיה מן הסביבה המוסלמית הערבית שבה ישבו זה מאות בשנים ואת תרבותה חלקו עם שכניהם? שאלה אחרת נוגעת ליחסים שבין היהודים לבין עצמם: האם שורשי ״הבעיה העדתית״ נעוצים במציאות הישראלית בלבד, או שניתן למצוא לה מקבילות ושורשים בארצות המוצא של העולים, באסיה ובאפריקה? רבים מן העולים עדיין חיים בינינו והם בוודאי ימצאו בספר הד לתולדות קהילותיהם, אך הספר מכוון במיוחד לדור הצעיר. צרכיה של מערכת החינוך, שלה נועד הספר במקורו, הולידו ספר חדשני זה.
המחבר, ד״ר ירון צור, הוא מרצה בכיר בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב. הוא ממייסדי האוניברסיטה הפתוחה, ובמסגרתה חיבר את הקורסים ׳יהודים בעידן של תמורות׳(קורס מבוא כללי לתולדות היהודים בתקופה המודרנית) ו׳יהודים בין מוסלמים: מבוא לתולדות היהודים בארצות האסלאם בתקופה המודרנית, 1914-1750׳. ספרו ׳קהילה קרועה: יהודי מרוקו והלאומיות, 1954-1943׳, זכה בפרס שזר לשנת 2002.
על העטיפה: מוזס לוי, שכונת היהודים בתוניס (1940). מחם לוי נולד בתוניס (1885) ונפטר בוויארג׳יו, איטליה, בשנת 1968
רבי ברוך פינטו – לשיפוץ בתי כנסת בירושלים
את שני המאורות הגדולים היום יום ה׳ לסדר ולא תשאו עליו חטא
כהרמכי״ם תרששים ואראלים הרבנים הכוללים כוללי תהילות ישראל אלו ה"ן הימי״ם שגומרים עליהם את ההלל הדיינים המצויינים אבות בחכמה ורכים בשנים אשר אור כבודם ותורתם הורתם זורחת והיא כפורחת בעוב״י ציפת יע״א אתה ה׳ תשמרם ובצינה רצון תעטרם כיר״א.
תחילת דבר זריזין מקדימין בבטוי שפתים, צול״ו לרוכב בערבות למען יחיו דגן ויפרחו כגפן פוריה וידם בצלח״ת צ'ליחא דרחמנא בצל״ח העודף ואשלמ״ה להם תשלומי כפל ש׳ בחי שלמים שלמא עליכו מלכי מאן מלכי רבנן, אות זה מדבר כצורת דרך ארבאט שם נמצא אחי יד"ן ואו״ע – ואור עיני – הרב השד"ר כמוהר״א פינטו ולהיותו חולה חילה פני שאגמור שליחותו ודין גרמא כי חזרתי לאחורי כי עשות רצונו חפצתי ואחרי שובי נחמתי בראותי גודל הצער הצריך לסבול בזה הנדבה וכמעט נתתי בדעתי לחזור למקומי ובני בני הלך הר' כמוהר״א פינטו לעה״ק וסיפר להם המעשה אשר עשה ושמחו כולם וכתבו לי איגרת שאגמור שליחותם וגם כתבו איגרת מיוחדת לעוב״י פאס ולמח״ק וכיוצא כדי שיעמדו לימיני, ושלי״ת – ושליתברך – כי התחלתי הנדבה פה פאס ביוקר השער, והא ודאי כבר קדמא להם הידיעה וכתר"ר יקבלו איגרת על שם הדיין המצויין ר מתתיה ן׳ זכרי וחבריו העוסקים עמו לש״ש בקופת רח״א (רחל אמנו) זיע״א אשר עשה הר' השד"ר כמוהר״י קאלמארו יצ״ו על ידם הא ודאי שהם משתדלים בכל עז ותעצומות ואיני כמזכיר אלא כמזהיר, הגם יקבלו איגרת אחרת אשר שלוחה לכוללות העיר וזריזין מקדמין ומעתה יודע לרו״ם – לרום מעלתו – כי אתמול בלילה היינו יושבים במסיבה אחת ושם נמצא אתנו אחר מתושבי העיר צ'פת יע״א זה שמו מסעוד ן׳ עילי ואמרו לי יחידי פאס שזה האיש שבוע הבאה הוא הולך לארץ רחוקה ואמרו לי שאברך אותו כאן ויתנדב ואני בקשתי בפנקס הנדבה אשר עשה הרב כמוהרי״ק ולא מצאתי אותו ואמרתי בדעתי ודאי שהיה חוץ לעיר ולא נתברך הבית בגללו כמו כולם ואמר לי תחילת דברו שיעשה דורו והא ודאי ת״ם מעלתכם יודעים דרכי הנדבה שצריך לומר לו בהוספה על מה שהוא אמר ולבסוף אמרתי שלפחות יתן שלשים אוקיות וגם בזה לא נתרצה והלכתי לביתי ובאו לפייס אותי ואמרתי שזה מעולם אינו נותן נדבה שהוא לעולם חוץ לעיר וכששמע זה בעם כעס גדול והלך מאתי והן כהיום שלחתי לו ובא אצלי והתחיל במיני צעקות וביזיונות… לאין קץ והחרמתי אותו והוא השיב לי בוה הלשון תעשה ששה אלפים חרמות מי עושה להם חשבון וכשומעי זאת אשתוממתי כשעה חדא וזלגו עיני דמעות שאחד פחות כמו זה יאמר בדברים האלה ומה זה הכבוד שנשאר לא״י שכינה תזעק בקול מר, אויה כי בני יצאוני, ומעתה אחיי ורעי אם נא מצאתי חן בעניכם ואם ירוש׳ נוה שאנן חביבה אצלכם צריכים אתם לתבוע עלבון עיקרית ירוש׳ ת״ו ותכף לקבלה תכריזו אותו בשוקים וברחובות והרימו מכשול מאת קהל ישראל. ושום בר ישראל לא ידבר עמו כי בכח המסור בידי מעיקו״ת – מעיר קדשנו תבנה – ירוש׳ ת״ו החרמתי ונדיתי אותו, והוא מופרש ומובדל מעדתינו עדת ישראל, ואיני מוחל לו אלא עד שיבוא לפני ויתן קנס כפי אשר עיני חכמים עיניכם יחזו וכל ישראל ישמעו ולא חידון ובטחתי באהבתכם ואמונתכם וחיבתכם עם עיר ציון קרית מועדינו שכה יעשו וכה יוסיפו ושכמ״ה – ושכרו כפול מו השמיים – אלא מעתה לכל יחידי סנולה אדרוש שלומם וטובתם ותשובתם הרמת״ה מהרה תצמיח נא״ה צעי״ר המשתלח.
והוא הצעיר ברוך פינטו ס״ט
חודש אב ומנהגיו – כל רודפיה השיגוה בין המצרים״ (איכה א, ג)- רפאל בן שמחון
חודש אב ומנהגיו
כל רודפיה השיגוה בין המצרים״ (איכה א, ג)
משנכנס אב ממעטין בשמחה (תענית כ״ו, ב), אולם בקרב קהילות המגרב ממעיטין בשמחות עוד משבעה עשר בתמוז, היינו שלושה שבועות לפני ט׳ באב. חומרתם של שלושת השבועות האלה מורגשת היטב בכל בית יהודי במרוקו מפני הסייגים וההגבלות שהנהיגו חז״ל וכן המנהגים שהתווספו להם והם לא מעטים.
תשעת ימי אבל הגדולים
ביום ראש חודש אב, נהג המלמד (א־רבבי) להפסיק את הלימודים בשעת הצהרים ולשחרר את התלמידים לחצי יום, משום שתשעת הימים הללו, הם ימי ״בין המצרים״. אצל יהודי מרוקו, הם נקראים " א-תסאעי לכבאר " תשעת ימי אבל הגדולים. בשבוע זה של ״בין המצרים״ המלמד נהג להצניע את כל כלי הענישה שלו בארגז גדול ונעל אותו: הסד, " הפלאקאה " והשוט נעלמו ועימהם גם הקללות שלהן היו רגילים התלמידים. בשבוע זה, גם דיבורו ופניותיו של המלמד אל תלמידיו הם בנחת.
הצנעת הסכין
בשבוע של ״בין המצרים״ נהגו הקצבים לצאת לחופש, איש מהם לא עבד. את כל כלי העבודה שלהם, סגרו בתוך ארון.
השוחטים מסרו גם הם את סכיני השחיטה שלהם לידי ראש השוחטים שלהם. הרב בדק את כל הסכינים והכשיר אותם. מבצע זה של הצנעת הסכין, מכונה בפי יהודי מרוקו, " ארפוד אססככין " . גם עקרות הבית הצניעו כל הסכינים שיש להן במטבח, כי בשבוע זה, הסכין לא יעלה ולא ייראה על אף שולחן בבתי היהודים, כי אם האולר בעל ידית מעץ או סכין בעלת ידית מעץ. הוא הדין לגבי הגלחים, שגם הם יוצאים בשבוע זה ״לחופש מאורגן״ וסוגרים את חנויותיהם, משום שמראש חודש אב אסור להסתפר.
הערת המחבר : בפרס נוהגים לקבור את הסכין בימי בין המצרים. בתוניסיה מתאספים השוחטים וקובעים ביניהם מתי לקבור את הסכין בבית הקברות
הפסקת אכילת בשר
ביום ראש חודש אב, עוד לפנות ערב, בשעה חמש־שש, נהגו המשפחות לסעוד סעודה בשרית אחרונה, הנקראת " ארפוד א-לחם " ־הפסקת אכילת הבשר. סעודה זו היא הסעודה האחרונה של בשר ומשעה זו לא יעלה הבשר על אף שולחן במשך כל השבוע, כי אם דגים, סרדינים, ביצים או מאכלים חלביים. גם העוף היה אסור באכילה . היראים־המדקדקים נהגו להפסיק לאכול בשר ועוף עוד משבעה עשר בתמוז והחמירו מאוד במנהגי אבילות.
הערות המחבר : על מנת לאפשר לקצבים לספק בשר לאוכלוסיה היהודית לשבת, נהגו הרבנים להתיר לשוחטים לשחוט ביום חמישי שלפני שבת איכה, מספר ראשי בקר.
בעיר טנג׳ר ובאיזור מרוקו הספרדית נהגו לאכול בשר עוף בשבוע של בין המצרים.
מנהגי אכילת בשר ב״שבת חזון״
אם במשך כל השבוע הייתה אסורה אכילת בשר, באה השבת והתירה את אכילתה אולם כאן יש מנהגים שונים בצריכת הבשר:
א. היו משפחות שנהגו לאכול בשר טרי מהשחיטה ואלה כונו ״עאג׳מאייף׳ (לועזיים) והן נהגו לומר " עוואדתנא א-לחם " לאמור: מנהגנו לאכול בשר טרי בשבת.
ב. משפחות אחרות אכלו בשבת, רק בשר מטוגן בשמן הנקרא " לכלא'אע " ואלה כונו " מכ'נזין " (אוכלי בשר כבוש־מטוגן).
ג. משפחות שלא טעמו בשבת, לא בשר טרי ולא בשר מטוגן והן נקראו: "מזייתין " , על שום שהכינו את החמין של שבת ויתר התבשילים אך ורק בשמן וללא תוספת בשר, פשוט הבשר לא עלה על שולחנם בשבת. הן נהגו לומר:
" עוואדתנא א-שמין " מנהגנו רק מאכלי־שמן וללא כל תוספת בשר״.