ארכיון יומי: 27 ביולי 2016


הרב מירושלים שקנה חמץ בפסח-סיפורי עם מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן

הרב מירושלים שקנה חמץ בפסחעין רואה

שליחים רבים ממוסדות שונים מארץ ישראל הגיעו למרוקו לאיסוף נדבות ותרומות. ידוע הדבר, שהבאים מא״י נהגו לפי מנהגי ארץ ישראל. למשל יום נוסף בכל חג שנקרא יום  טוב דגלותא, לא חל על אלה שבאו מא״י ונהגו בו ביום חול. בשנה מסוימת הגיע רב אחד מא״י בשליחות למרוקו. ביום שמיני של פסח, שהוא יום חול בארץ ישראל. הלך אותו רב וקנה כיכר לחם בשוק והחזיק אותה בידו באופן גלוי לעין כל. כמה מאנשי הקהילה התנפלו עליו ואף רגמו אותו באבנים וקראו לעומתו: ״גוי, גוי, אוכל חמץ בפסח״ ואף איימו עליו לגרש אותו מהקהילה. גם אלה שהבטיחו לו כבר תרומתם למוסדות ארץ ישראל שנשלח בשמם, ביטלו את תרומותיהם. אמנם הרב עשה כמנהג ארץ-ישראל, אך לא נהג בצניעות.

דבר זה עורר שערוריה רבה בקרב הקהילה. השד״ר הוזמן לרב העיר שאמר לו: ״אמנם מבחינה הלכתית, לא עברת כל עבירה. כתושב ארץ ישראל, אינך מחויב לנהוג ביום שמיני של פסח כביום חג, שהוא רק יומא טבא דגלותא. לא כולם יודעים הלכה זו. אבל אתה התנהגת בחוסר חכמה ותבונה. עליך היה לקיים מנהג ארץ ישראל בצניעות ולא בפרהסיה״.

על אף דברי ההסבר של הרב, הקהילה החליטה בכל זאת להרחיק אותו שד״ר מהמקום, בי הוא חילל שם שמים ברבים.

השד״ר הכיר בטעותו ועזב הקהילה באכזבה ובמפח נפש. על זה נאמר מפי אבטליון, בפרקי אבות: ״חכמים היזהרו בדבריכם (במעשיכם), שמא תחובו חובת גלות… ונמצא שם שמים מתחלל״.

גילוי גופתו של רב שנרצח ע"י שודדים

שנה מסוימת הגיעה הודעה לקהילה שלנו, שרב וצדיק אחד בלכתו לבד בשדה ובידו תיק של טלית ותפילין, נהרג בשדה ע״י שודדי דרכים, בחושבם שבתיק שלו מצוי כסף רב. בהיותו רב וצדיק נודע, הרה״ג רפאל אנקווה – רבה הראשי של יהדות מרוקו, ביקש לעשות הכל למצוא הגופה ולהעבירה לקבורה בבית העלמין שלנו. הרב אנקוה אמר להם, שרק מכלוף דהאן (אבא שלי) יכול לעמוד במשימה זו, כי הוא היה ידוע בקרב ראשי החמולות והשבטים בקרב תושבי הכפרים הערביים המרוקאים. גילוי הגופה במקום בלתי ידוע היה מעשה קשה ומסובך. אבא, מתוך נסיונו הרב בכפרי הערבים, ידע באיזה מקום יכול לקרות מקרה זה. הוא גייס לעזרתו כמה ערבים חמושים, ואמר להם ״תיקחו אתכם כמות של בצל, פרה אחת, ורק דרכה נוכל לגלות, בעקבות ריח הבצל, איפה טמונה הגופה של הרב״. השיירה הלכה לדרך ובראשה אותה פרה. פיזרו את הבצל בשטח והנה במקום מסוים, הפרה עמדה והתחילה לגרד האדמה ברגליה. אבא שלי אמר להם ״כאן טמון הצדיק״. ובכך היה. הפרה, בריחה הטבעי גילתה את המקום.

הרב הובא למנוחות בעזרת אבא שלי, לבית העלמין שלנו ושם נקבר. שמו לא נודע עד היום הזה, אבל הוא זכה למנוחת עולמים בבית הקברות שלנו.

באותו לילה, אבא חלם חלום, ובא אליו אותו צדיק בלתי ידוע ואמר לו ״מצוה זו תעמוד לך כל החיים, כי הצלת אותי מקבורה באדמת גויים״.

הרב אנקווה לאחר ששמע את דברי החלום, אמר: ״ידעתי בתחושתי שרק מכלוף אדהאן – איש גיבור ורב חיל, הוא המסוגל לעמוד במשימה קשה זו. וזכות צדיק זה תעמוד לו לעד״.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-אוּטוֹפְּיָה מִקָּזַבְּלַנְקָה – כתבי מכלוף אביטאן

אוּטוֹפְּיָה מִקָּזַבְּלַנְקָהאוטופיה מזבלנקה

כתבי מכלוף אביטאן

"למה נהיה לאֻמות אֻמות ונלחם תמיד ונחיה ברע, נהיה

לעם אחד תחת ממשלה אחת, ולא נלחם, ונחיה בטוב."

 

"ומה היא האֻמה כי אם ציון וסמל לסדור האדם ויחודו

לעם אחד. והראשים והגונים והגזעים לא יבדילונו שממזג

הארצות באו ומה הוא גזעי וגזעך, מחומר אחד קורצנו ,

אב אחד לנו ובכדור אחד נחנו."

כך כותב מכלוף אביטאן (1960-1908), אינטלקטואל והוגה מדיני שנולד בקזבלנקה שבמרוקו ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1954 למושב בנגב. משנתו האוטופית ראתה אור לראשונה בקזבלנקה לאחר מלחמת העולם השנייה והתקבלה באדישות או לחלופין בהתנגדות לתפיסותיו המהפכניות. בכתביו טוען אביטאן לשוויון בין בני ובנות דתות שונות, ומציג חזון א-לאומי ועל-דתי, חזון תיאולוגי הנטוע באהבת הזולת ובאהבת הבורא. להשקפתו, האנשים בעולם אינם זקוקים לגבולות, למדינות ולצבאות; הם גם אינם זקוקים להגדרות לאומיות או דתיות הגורמות בסופו של דבר, ובאופן בלתי נמנע, למלחמות. הסדר בחייהם ינבע מחינוך לעבודת אדמה, מלאכה והשכלה, ומשמירה על שבעה עיקרים, ביניהם ידיעת אלוהים, אהבת אדם ושמירה על היגיינה. אלו יונהגו על ידי ממשלה עולמית שתעמוד בראש העם האחד שהוא למעשה האנושות כולה.

משנתו של אביטאן מעוררת השראה הן בתוכנה והן בצורתה: רעיונותיו האוטופיים, כמו הקריאה לאיחוד שלוש הדתות המונותיאיסטיות, הנשענים על עולם מושגים פילוסופי, כתובים בעברית ימי ביניימית בהירה ומרהיבה. אפשר רק להתקנא בעולמו האוטופי של אביטאן, שישראל והעולם של 2016 כל כך רחוקים ממנו. בנוסף, העובדה שמשנתו הכתובה נשארה עדיין עלומה מעוררת תחושה של אי-נחת ושל חוסר צדק הדורש תיקון, ומוסיפה נדבך נוסף לסיפורו של האינטלקטואל-האוטופיסט ממרוקו שנשאר אלמוני. מטרת אסופה זו היא להוציא את אביטאן מאלמוניותו ולחשוף שלושה מן הטקסטים המרכזיים שכתב: החוברות אשר האדם (1945) ובנין העולם ובריאת אדם חדש (1947) שיצאו לאור לראשונה בקזבלנקה; ומכתב הנושא את הכותרת "לראש האומה הישראלית" (1945), ומופיע כאן לראשונה

בדפוס. במהדורה זו תוקן הטקסט לפי התיקונים שהוספו למהדורתן הראשונה של החוברות. הכתיב והתחביר הפואטי של אביטאן נותרו על כנם, למעט במקרים בודדים של שגיאות הקלדה שהופיעו במקור. בחרנו שלא להוסיף הערות וביאורים כדי לשמור על חוויית המפגש עם הטקסט המקורי ועל הקריאה הרצופה בו. הנספח לספר כולל שתי כתבות על אביטאן, שהתפרסמו בעיתונות בשנות החמישים. כמו כן, לספר נוספה אחרית דבר מאת דוד גדג' ובה רקע תיאורטי והיסטורי מקיף, וכן פירוט ההקשרים התרבותיים וההגותיים של יצירת אביטאן מזוויות שונות. ספר זה רואה אור בזכות מחקרו הנחשוני של גדג' שהעלה את אביטאן מתהום הנשייה, והודות לשיתוף הפעולה מצד משפחת אביטאן. אנחנו תקווה כי פועלנו למען גילויו של "צדק פואטי", כשם הסדרה בה רואה אור ספר זה, ישיב לאביטאן את המקום הראוי לו: אוטופיסט, הוגה מדיני, הומניסט. רעב ספרים, אביב תשע"ו

מקור מנהג אכילת בשר- להריסא דזראע – למעססל

מהו מקור מנהג זהט באב

א. לפי דברי זקני העדה, מקור המנהג הוא, שאלה שאוכלים בשר טרי בשבת חזון, לא חזו את חורבן בית שני על בשרם, זאת גם הסיבה שמכנים את עצמם ״עאג׳מאיין״, היינו מעם לועז המדברים בלעז, כך הסביר אחד מזקני העדה בספרו ״ויען שמואל״ ומוסיף:

והטעם שאנו אוכלין הבשר בשבת איכה, שמעתי באומרים דמשפחות שלנו מיום שגלו מחורבן בית ראשון לא חזרו בבית שני בימי עזרא, אלא נשארו בגלותם, וחורבן בית שני חמיר לן וכיוון שלא היו בחורבן בית שני, לכך אוכלין בשר.

ב.          אלה שאוכלים בשר מטוגן בשבת (לכ׳ליע), טוענים כי את החורבן חזו אותו רק באופן חלקי בלבד. הרוב בקרב יהודי מרוקו שייך לקטגוריה זו.

ג.           אלה שלא טועמים בשר בכלל בשבת חזון; הללו טוענים שראו את מוראות החורבן וחזוהו על בשרם. זוכרני שבמכנאס היו כמה משפחות שהכרתי ושלא טעמו את הבשר בשבת איכה, כמו משפחות בן־חמו, משפחות בן שלוש ועוד.

המשפחות האלה החזיקו במנהגם ויש שממשיכות להחזיק במנהג זה גם כאן בארץ.

הערות המחבר –   דבדו, עמי 101 כוהני העיירה דבדו אינם טועמים בשר בשבת חזון אף על־פי שרוב התושבים היהודים אוכלים אותו; נוהג בחכמה עמי כט ״יש בני עליה והמה מועטים, שאינם אוכלים בשר מ־17 בתמוז עד עבור 9 באב.

להריסא דזראע

אותן משפחות שנהגו לאכול בשר מטוגן בשבת חזון, הכינו לשבת זו חמין מיוחד הנקרא " להריסא דזראע " (חמין מחיטה). אופן הכנת חמין זה:

בתוך כלי־חרס קטן, שמים כמות חיטה שטופה ונקייה, בצל קצוץ ומטוגן, שמן, סוכר, תבלינים ומבשלים על אש קטנה. מקבלים אח״כ כמין דייסה מאוד חומה, אך גם מאוד טעימה. בכוונה מכינים מאכלים חומים, כדי להוסיף אוירת אבל ועצבות כאשר כל התבשילים חומים או כהים.

למעססל

מאכל נוסף שרגילים להכין לאותה שבת שלפני תשעה באב, הוא " למעססל " . זהו תבשיל של בצלים מטוגנים ומבושלים עם הבשר המטוגן (לכ׳ליע) בצורה שכל התבשיל יקבל גם־כן מראה חום כהה וזה היה במקום הדגים של ליל שבת. הסעודה השלישית של אותה שבת, נערכה בשעה מוקדמת מן הרגיל ובחיפזון בגלל הפסקת אכילת הבשר. שבת זו נקראת בפי הכהנים שבעיר דבדו ״שבת לעג׳אמא״.  (שבת הלועזיים)

שמש ממערב – יצחק גורמאזנו – אגדת חייו של ר' חיים בן עטר

רבי חיים בן עטר קברתצ״ח. שנת 1738 למניינם, ידועה בשנת ח״ץ, חץ שננעץ בבשרם של יושבי ארצות המאגרב. שוב חזרו אותם חזיונות־אימים של רעב, מגיפות, פרעות ביהודים וחוזר חלילה. שוב נתגלה, בי בבל שרע מצבם של המוני העם, כך גואה ומשתפר מצבה של שכבה דקיקה של מתעשרים חדשים, הניזונים מן האסון. בימים של מחסור, מי שהמעות בידיו וצבר בעוד מועד, מוכר את מרכולתו במחיר מופקע, וברווחים שהוא צובר, הוא קונה סחורות בארצות חוץ שלא נפגעו מהפורענות, משחד את פקידי הממשלה המושחתים, ומייבא את הטובין משוחררים ממסים, ומוכר אותם במחירים עוד יותר מופקעים, וחוזר חלילה.

העני מידלדל והעשיר מתעצם. הארבה נחת באותה שנה על השדות וכילה את מעט היבולים. יהודים רבים שלחו את ילדיהם לצוד את הארבה, ועקרות הבית בישלו וטיגנו, והיה הדבר לנחמה פורתא. רוב רבני מרוקו התירו אכילת ארבה. קם ר׳ חיים בן עטר, וכאילו להכעיס, יצא בקריאה ובקריעה לפיה יש להימנע מלגעת בטריפה הזאת לאלתר. קמה סערה גדולה. שוב האשימוהו ברהב ושחץ והקשו איך העז הוא לאסור מה שאחרים, ובהם גדולי רבני המערב, התירו. שוב נעורו מתנגדיו והאשימוהו שאינו חם על הרעבים. על

כך הגיב ר׳ חיים: ״למה רגשו גויים? הנה, העם מעצמו, לאחר ששמע את דבר קריאתי, ולאחר שהבין שהוטעה על־ידי רועיו, חדל מרצונו לאכול חגבים. אילו חשב כמותכם, הרי שיכול היה לנהוג לפי הלכתם ולהיתלות בה. אבל יודע העם, שחלק מאותה סגולה שחנן בה הקדוש ברוך הוא את עמו הוא הנכונות להקרבה. מי שמחפש את הנוחות, ימיר את דתו, וחסל סדר צרות עבורו, אך מי שבוחר להישאר בחיק היהדות, ישמור את מצוותיה קלה כחמורה!״

האיש החיוור והמסוגף היה נכון לצאת שוב נגד משטיניו, ונראה היה שדבר לא ירתיעו. על כן הופתעו תלמידיו כאשר הודיעם כי בכוונתו לצאת לעיר תטואן אשר לחוף הים התיכון. ועוד יותר תקפתם תדהמה כאשר בישר להם, שאין הוא רואה בתטואן אלא תחנה בדרך למחוז חפצו האמיתי. חבורת הנאמנים, אותם תלמידים שהלכו עמו ובעקבותיו בכל נדודיו, הצהירו מייד שיילכו אחריו, הן לתטואן, הן לאותו מחוז־חפץ מסתורי. לימים כתב ר׳ חיים בן עטר: ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו הוא מקום השכינה עיר הרמה העיר החביבה על אלוהי עולם וממשלות עולם עליון ותחתון.״

משתפסה ירושלים את מקומה בתודעתו לא רק כמושא של תפילה וכיסופים, אלא בעיר גשמית הבנויה לתלפיות, שוב לא הרפה ממנו הרעיון לעלות אליה ולקיים בגופו, בנפשו, ובכל מאודו, את הנעלה במצוות השם — מצוות יישובה של ארץ ישראל. 

החלטתו של ר׳ חיים היכתה את חבריו ותלמידיו בהלם, אולם הוא לא היה הראשון מקרב יושבי ״סוף מערב״, שהחליט יום אחד לנטוש הכל מאחוריו ולעלות אל ארץ תאוותו. שבע מאות שנים קודם לכן כבר קם המשורר הגדול ר׳ יהודה הלוי ואמר — ״יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב.״ ואם היה הוא מוכן לעזוב כל טוב ספרד, כלום יהסס חיים בן עטר לעזוב את מרוקו, הרחוקה מלהעניק כל טוב לבניה? ובלי ספק שימש ר׳ יהודה הלוי דוגמה ומופת לר׳ יעקב בירב, שהיה רב בעיר פאם מאתיים שנה לפני ר׳ חיים בן עטר, ובהיותו בן חמישים קם ועזב ״כל טוב פאם״ ועלה לירושלים, שם קיווה להשיב עטרה ליושנה ולהפוך את ארץ ישראל למרכז רוחני־דתי של כל קהילות ישראל באשר הן שם, ובכך לקרב את הגאולה. עוד אחד מרבני פאס, ר׳ יעקב חגיז, שחי כמאה שנים לפני ר׳ חיים בן עטר, גם הוא עזב מאחוריו את ארצו, עלה לארץ ישראל, והקים בה ישיבה.

ר׳ חיים בן עטר אמר לתלמידיו: ״אין אנו, העלובים, אלא חוליה זעירה בשרשרת נמשכת לאורך הדורות, בה ראו חכמי ישראל במערב את הגאולה העצמית כהכנה לגאולת העם כולו.״ בכך רמז, שאין הוא סבור כי על היהודי לחכות למשיח שיבוא מאליו. הוא סיפר לתלמידיו על ר׳ חיים אבולעפיה, שהקים ישיבה גדולה בטבריה. ״אני אקים ישיבה בירושלים!״ אמר בחיוך קורן. ר׳ חיים בן עטר עמד ללכת באותה דרך של גאולה עצמית, שהיא אתחלתא דגאולת הרבים — דרך שהתווה ר׳ יהודה הלוי.

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית – חיים שירמן

תולדות השירה העברית בספרד המוסלמיתתולדות השירה העברית בספרד המוסלמית

חיים שירמן

עדכן והשלים – עזרא פליישר

הוצאת מגנס

ירושלים תשנ"ו

א. גאוותם של משוררי האסכולה הספרדית

משה אבן עזרא, מי שחיבר את הספר החשוב ביותר על מלאכת השירה העברית בימי הביניים, קבע בו פרק מיוחד לשם דיון בשאלה מדוע יש יתרון לבני הגולה שבספרד בחיבור שירים ומאמרי מליצה ואגדות על יתר בני הגולה. הווה אומר: עליונותם של המשוררים הללו על משוררי הארצות האחרות היא מן המוסכמות שאינן זקוקות לראיה — יש מקום לשאול רק מה הם הגורמים שהביאו למצב זה. לדעתו של משה אבן עזרא הצטיינו יהודי ספרד בכשרונם לשירה משום שהיו מצאצאיהם של שבטי יהודה ובנימין. ואם נעיין בספר ׳תחכמוני׳ של יהודה אלחריזי נגלה שהוא מספר באותו הקשר עוד כמה דברים מופלאים. לדעת שני המחברים המצב הגיאוגרפי והאקלים של כל ארץ משפיעים על אופיים ועל תכונותיהם של התושבים. תורה זו היתה מיוסדת על השקפות הוגי דעות קדמונים; היא הגיעה אל הפילוסופים היהודים דרך צינורות ערביים, ורשמיה בולטים במיוחד בספר ה׳כוזרי׳ של יהודה הלוי. אמנם אלחריזי מקביל לעניין זה לספרד שבמערב את בבל שבמזרח, אולם בזמנו ובסביבתו אין לראות בזה יותר ממם שפתיים. יחס הכוחות שהוא מציג קיים היה עד סוף המאה העשירית, כשבבל עוד היתה מרכז גדול לתורה ולתרבות ישראל. אלחריזי עצמו החשיב את בני ארצו בלבד; הוא גמר את ההלל על שיריהם ושם ללעג את יצירותיהם של רוב משוררי פרובנס, צפון אפריקה, צרפת, יוון, מצרים, סוריה ובבל. הוא ביטל את מה שתרמו יהודי כל הארצות הללו לאוצר השירה העברית, וסיכם את דעתו בקיצור נמרץ באומרו: ׳ומשורריהם [של בני ספרד] כזכרים וכל משוררי עולם כנקבות!׳. מובן שאלחריזי לא הביע כאן את דעותיו האישיות. גם קודמיו וגם הבאים אחריו האמינו ביתרונם של משוררי ספרד. כך היתה דעתו של אברהם אבן עזרא; אפילו בשעה שמוכן היה לשבח בן חוץ לארץ שהצליח בשירה, עדיין תמה:

׳ומי הביא לצרפתי בבית שיר / ועבר זר מקום קדיש ורמס׳.

 בתקופה מאוחרת יותר טדרוס אבולעאפיה פוסל בכלל דברי צרפתי אחר: ׳ומה לשיר לצרפתי? אמור, מה / למרגמה אלי אבן יקרהי׳.

 זו היתה אפוא דעתם של כל משוררי ספרד עד לתקופת הגירוש, ועדיין אנו שומעים אותה מפי המשורר סעדיה אבן דנאן, שהיה בין המגורשים בשנת 1492 יתרה מזאת, נראה שגם היהודים שבארצות אחרות הסכימו לדעה זאת. ואם כי ליהודי אשכנז, צרפת, איטליה וכו' היתה גם כן ספרות פיוטית קדומה ושורשית שסיפקה אותם במשך תקופה ארוכה, הם קיבלו ברצון את השפעת האסכולה הספרדית. יהודי המזרח דוברי הערבית, בני מרוקו, מצרים וכו', היו בדרך הטבע הראשונים להיענות לסגנון הספרדים, למשקליהם ולצורות שיריהם, אולם גם יהודי אירופה, שנשארו מחוץ לתחום התרבות הערבית, ניסו לחקות כמיטב יכולתם את יצירות אחיהם הספרדים; המדובר כאן בתושבי איטליה, פרובנס ובמידה מסוימת אפילו צפון צרפת, אשכנז ואנגליה. רב היה כוח המשיכה של טיפוס השירה החדש: מעידה על כך השפעתו על פיוטיהם של מורי הלכה מפורסמים באשכנז, שהיו שונים מאוד באופיים ובהשקפותיהם ממשכילי ספרד." השפעה זו היתה חד סיטרית: בעוד שמשוררי ספרד התייחסו ליצירות אחיהם שבארצות אחרות באדישות או בזלזול, הרי הללו השתדלו להידמות להם והעתיקו את שיריהם — בעיקר את שירי הקודש, אך לעתים גם את שירי החול. כך הגיעו לידינו יצירות בעלות אופי חילוני מובהק, כגון ׳ספר הענק׳ של משה אבן עזרא והמקאמות של יהודה אבן שבתי, של אברהם אבן חסדאי, של יעקב בן אלעזר ושל יצחק אבן סהולה, בכתבי־יד שמוצאם מצרפת, מאשכנז ומאיטליה. יהודי ספרד לא כפו אפוא על האחרים את ההכרה בהישגיהם, אלא זכו לה ללא מאמץ. לפני ארבעים שנה הפנה יעקב מאן דרישה אל חוקרי הספרות העברית לבדוק מחדש את יחסם השלילי ליצירתם של משוררים שלא היו ממוצא ספרדי — יחס שהושפע יתר על המידה מדעותיו של אלחריזי. אמנם בדיקה חדשה של מוסכמה מיושנת רצויה ללא ספק, מה גם שביקורתו של אלחריזי היתה מיוסדת על דעה קדומה. אולם גם אם נחזיר למשוררים הללו את המקום המגיע להם לפי ערכם, לא יהיה בכך כדי לזעזע את מעמדם של משוררי האסכולה הספרדית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר