מורשת יהדות מרוקו

תעודה 5

מג׳והן דדומונד האי לשר החוץ

אחיו של הסולטאן המנוח חייב לסאנג׳רו, שהיה משרת אצל סגן־הקונסול

תרגום

טנג׳יר 21 בדצמבר 1885

מאשר קבלת מכתבך מ־9 בחודש שעבר בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שהיה בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח, ובקשתך לתת תשובה בנידון. בארכיונים אשר בשגרירות לא מצאתי כל פרטים או מכתב בנידון שהופנה לממשלה. אבל אני נזכר שבעת ביקור בחצר הסולטאן ב־1861 הצגתי את תביעתו של סאנג׳רו נגד אחיו של הסולטאן המנוח מולאי חאמד. הסולטאן ענה שהיות שחזר והצהיר שאינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חאמד, הרי אי אפשר לטפל בתביעה. הנושא ירד מעל הפרק, ואיני זוכר כל צעד שנעשה מאז בדבר תביעתו של סאנג׳רו.

בהמשך להוראות שנתתי לסגן־הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר החודש בדרכו לרבאט, הוא העביר אלי חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בדבר כספים המגיעים לסאנג׳רו […] ניירות אלה הופקדו בלשכת סגן־הקונסול ב־1866. מר פרוסט מעיר במכתב, שקטע ממנו אני שולח, שהחייבים נפטרו זה מכבר, ושהוא חושב שאין סיכוי להחזרת חלק כלשהו מהחוב. מולאי חאמד גר עתה במצרים. איני זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לזו אשר נגד אח הסולטאן המנוח, שהובאה לידיעתי באמצעות הממשלה הזאת. אני מסכים עם מר פרוסט שאין סיכוי להחזר החובות, ואני חושב שלא תהיה תועלת אם אזום שוב משהו בנידון. תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות והתכתבויות אין־סופיות, ויש קושי גדול ביותר ליישבן.

 אם יובאו בפני השלטונות גם תביעותיהן של אלמנות ומשפחות של משרתי פקידים קונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה. באשר לדבריה של הגב׳ סאנג׳רו שחיילים [ = שומרים (קאוואס)] ותורגמן גירשוה מדלת השגרירות, שאלתי אנשים אלה האם נהגו כך. הם הבטיחו לי שאין הדבר נכון. אבל אחד התורגמנים מסר לי שלפני חודשים מספר אמרתי לו לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערי לא ניתן לעשות למענה דבר. איני זוכר שהיא פנתה אלי להחזרת ניירותיה, ולא ידעתי על הפקדתם בלשכת סגן־הקונסול ברבאט, עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לו שהיות שמר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, שאז הוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות (היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאני שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצוי. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות הן מצד הממשלה הן מצד נציגים זרים.)

הוריתי לשלוח לגב׳ סאנג׳רו 17 מסמכים, והיא תתבקש לאשר את קבלתם. נמסר לה שללא הוראות מממשלת ה״מ איני מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו נהגתי כך, אני משוכנע שהדבר לא היה מביא לידי תוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת ה״מ, אלא רק משרתו של סגן הקונסול.

העיתונות היהודית

הגר הלל…ז"ל

 עורך חיים סעדון

ראשית העיתונות

עיתונות של יהודי מרוקו החלה מתפתחת בשלהי המאה התשע־עשרה והגיעה לבשלות במחצית הראשונה של המאה העשרים. היא נוסדה כתגובה לסכנות, להזדמנויות ולאתגרים שנוצרו עקב תהליכי המודרניזציה, החילון והעיור, ומציינת את ראשיתה של תרבות יהודית חילונית בחוגים מסוימים. המודרניזציה איימה על המסגרת המסורתית של החיים היהודיים, אך טמנה בחובה גם סיכויים לשיפורה. השיפורים באמצעי התקשורת, בתחבורה ובטכנולוגיה, והשינויים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים שעברה הקהילה, יצרו כלים חדשים להתארגנות; אחד הכלים האלה הייתה העיתונות.

החדירה הכלכלית, הפוליטית והצבאית של המעצמות האירופיות לצפון אפריקה הוציאה את הקהילה היהודית מבידודה הכפוי, שנבע מריחוקה הגיאוגרפי של מרוקו ומסגירותה הפוליטית והכלכלית. הקשר עם אירופה ועם הפזורה היהודית חשף את יהודי מרוקו למציאות אחרת, והמחיש בפניהם את האפשרות לשפר את מעמדם הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, ולחלץ אותם ממעמד הד׳מים. מודעותם החדשה הזו התחזקה עוד בעקבות המפגש עם הארגונים היהודיים הבין־לאומיים, כגון ״כל ישראל חברים״(כי״ח), ״אגודת אחים״ ועוד.

לעיתונות היהודית באירופה, שעמה נמנו עיתונים כגון הצפירה, הלבנון, המליץ, והגיואיש כרוניקל, היה תפקיד חשוב בטיפוח העניין ההדדי בין יהדות המצוקה במזרח אירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, לבין יהדות אירופה המערבית. יהודי מרוקו למדו ממנה על הרעיונות והתנועות החדשות בעולם היהודי, ובין השאר על הרעיון הציוני ועל התנועה שנוסדה להגשמתו. אגודת ״אהבת ציון״ בסאפי, שנוסדה בשנת 1903, נתנה לכך ביטוי באיגרת לבנימין זאב הרצל:

[…] אם כי העיר עודנה רחוקה מכל חפץ אדיר ורעיון נשגב ביחס החברה, וכל מוסד טוב ומועיל אשר בהתרוממות הנפש והרוח מקורו, עוד לא נודע בה, ומצב ישובה הרוחני ברע הוא מאד מאד. בכל זאת – הודות להעתונים היקרים ״המליץ״ ו״היהודי״ – הרעיון הציוני פעם בחזקה בלב אחדים מאתנו, ולא נתן דמי לנו עד כי יסדנו אגודה אשר בשם ״אהבת ציון״ קראנוה [דגש שלי, ה״ה],

אצ״מ, תיק 343/2652 11.

השפעתה של העיתונות הייתה דו־סטרית: מצד אחד, היא העבירה ליהדות צפון אפריקה חדשות מאירופה; מצד שני, היא סיפקה ליהדות אירופה מידע על מצבן של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. הפרסומים החוזרים ונשנים על מצוקותיהן יצרו דעת קהל אוהדת במערב, שהפעילה לחץ ציבורי על מנהיגים יהודים בעלי הון והשפעה בחוגים פוליטיים. דוגמאות לכך הן השתדלותו של משה מונטיפיורי במרוקו ב־1864, ומאוחר יותר מעורבותם של ארגונים יהודיים בין־לאומיים כגון כי״ח, התנועה הציונית, הג׳וינט וחב״ד. חלק מן המידע פורסם על ידי שד״רים, שליחים מארץ ישראל או סוחרים ומבקרים שהגיעו מאירופה ומארץ ישראל, חלק אחר הגיע מפי בני המקום, בזכות תושייתם של כמה משכילים יהודים, שהשתמשו בעיתונות היהודית כדי ליידע את הפזורה היהודית על מצב קהילתם ולהפעילה למען שיפורו.

בין השנים 1964-1891 יצאו לאור במרוקו 38 כתבי עת יהודיים בשפות שונות, מרביתם בצרפתית וחלקם בספרדית, בערבית־יהודית ובעברית. כמה מהם היו דו־לשוניים: צרפתית ועברית, ספרדית וצרפתית, ערבית־יהודית וצרפתית. מקצתם יצא מטעם ארגונים יהודיים בין-לאומיים (כגון כי״ח, ההסתדרות הציונית, אוז״ה וכדי); חלקם יצא מטעם אגודות נוער, חינוך וסעד מקומיות, עסק בנושאים מוגבלים והופיע בתדירות נמוכה או בלתי סדירה. עיתונים רבים פסקו לצאת לאור סמוך לאחר היווסדם. ברם היו גם סיפורי הצלחה: עיתונים שהוציאו לאור גורמים פרטיים הופיעו בתדירות קבועה (מדי חודש או שבוע) במשך כמה שנים רצופות(בין שמונה לשש־עשרה שנים), ועסקו בנושאים יהודיים כלליים.

הלבנון

העיתון העברי הראשון בירושלים. יצא לאור כירחון משנת 1863 בידי יחיאל ברי׳׳ל. למרות הקשיים הכלכליים הוא הצליח לגייס לכתיבה בעיתון את חשובי הרבנים בימיו. כעבור שנה נסגר הירחון ועורכו עבר לפריס, שם הוציאו לאור עד שנת 1871. העיתון, שהיה מקורב לחוגים דתיים אורתודוקסיים, ביקש להקפיד על דימוי ספרותי וארץ־ישראלי. בשנת 1871 עבר ברי׳׳ל למיינץ (מגנצא), ושם הוציא את העיתון כמוסף עברי של השבועון האורתודוקסי בשפה הגרמנית, Der Israelit. הלבנון חדל להופיע לאחר מותו של המו״ל בלונדון, בשנת 1886

המליץ

ביטאונה של תנועת ההשכלה. השבועון העברי הראשון שיצא לאור באודסה החל משנת 1860בידי אלכסנדר צדרבאום. העיתון הביא חדשות, הטיף להשכלה ונלחם בחסידות. כתבו בו הנודעים שבסופרי ההשכלה ברוסיה – ביאליק, אחד העם, לילינבלום ואחרים. בשנת 1871 העביר צדרבאום את העיתון לס״ט פטרבורג, אך בגלל בעיות כספיות נפסקה הופעתו בשנת 1873. ביולי 1878 חידש צדרבאום את הופעתו, ובשנת 1886 היה לעיתון יומי. בשנותיו האחרונות היה המליץ לביטאונה הרשמי של תנועת חובבי ציון; הוא נסגר ב־1903 עקב תחרות עם עיתונים בשפה היידית.

The Jewish Chronicle

שבועון יהודי אנגלי שנוסד בנובמבר 1841 ומופיע עד היום. העיתון מיסד עצמו במהירות כשבועון המוביל של יהדות אנגליה ובעיתון איכותי, שפרסם מאמרים בספרות ובהיסטוריה. העיתון פרסם חדשות יהודיות בין־לאומית וביטא את רצונם של יהודי אנגליה לשוויון פוליטי וחברתי בבריטניה. העיתון נמנה עם העיתונים הספורים שדיווחו על מעשי הזוועה של הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ומאוחר יותר על התפרצות האנטישמיות במזרח אירופה

היהודי

כתב עת שיצא לאור בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע־עשרה, תחילה בפרסבורג (ברטיסלבה, סלובקיה) ולאחר מכן בווינה, בעריכתו של יעקב פישר. כתב העת עסק בעיקר בענייני ״תורה וחוכמה״ ומיעט בידיעות אקטואליות! כתבו בו רבנים מקהילות שונות והוא נועד בעיקר לקוראים יהודים חרדים. מטרתו המוצהרת הייתה לחזק את השפה והתרבות העברית.

עבד ארחמאן השני, 1822-1859

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בימי מלכותו של סולטאן זה התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. ב־1828 הטילה בריטניה מצור על טנגייר. שנה לאחר מכן הופצצו הערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט על ידי צי של אוסטריה, כתגובה להתקפות של פיראטים מרוקנים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים על הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לניהול משא ומתן על הסכם שלום. יהודה בן עוליל הנזכר לעיל חתום על ההסכם שנחתם במרס 1830. הוא גם ניהל משא ומתן מטעם הסולטאן עם שוודיה, נורווגיה, דנמרק ובלגיה, והביא לחתימת הסכם עם סרדיניה. בשירותו פעל יהודי בשם מאיר כהן מקנין, סוחר ממראכש, שמונה למוכס בנמל טנגייר, ולאחר מכן מילא שליחות למען הסולטאן בבריטניה.

זמן קצר לאחר שעלה עבד ארחמאן השני על כיסאו הוא ביקר בטנגייר, והתיר לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בפקודת המושל המקומי ב־1820. ההיתר ניתן בעקבות בקשתו של יהודה בן עוליל, שהיה בעל קשרים עם הממשל במרוקו.

ב־1825־1826 פגעה בצורת בקהילות פאס, צפרו ומכנאס. הסולטאן החליט לפתח את קזבלנקה, וב־1830 נוסדה בה קהילה יהודית.

במלחמות של שבטים מורדים נגד הממשל, התגבר הסולטאן על שבט בשם בני עודאיה, ששם מצור על פאס בסוף 1832, ובהקשר זה הופגז המלאח על ידי צבא הסולטאן. מספר החללים היה מועט, ולזכר הנס נקבע על ידי החכמים ׳פורים דל־ קור'(כדורי תותח) בכ״ב בכסלו תקצ״ג. בדצמבר 1834 פרצה מגפת חולירע בפאס. במרוקו אסור היה ליהודים לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים, ונאסר עליהם לבנות בית מרחץ לעצמם. ב־1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ, מאחר שאינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.

הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית, ותשובתם היתה, שהאיסור לרחצה בבית מרחץ מוסלמי הוא חלק מהחובה לבודד את היהודים. אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שתי הנחות: (א) בית מרחץ הוא מותרות שאין להעניק ליהודים. (ב) אין הרחצה דרושה להם לפי דתם, שהרי אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית המרחץ דרוש להם רק לשם תענוג. הסולטאן אסר אפוא בניית בית מרחץ. בשנים הבאות נתקלו היהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות במרוקו.

בספטמבר 1836 הוציא הסולטאן פקודה האוסרת העסקה של יהודים בתור סוכנים קונסולריים. לורד פלמרסטון(1784־1865), שר החוץ הבריטי בשנים 1830־ 1841, הורה לשגרירו במרוקו למחות נגד הוראה זו, הסותרת סעיף בהסכם שנחתם ב־1824 בין מרוקו לבריטניה. בתשובת הסולטאן ב־14 במאי 1837 נטען, שכתוצאה מהעסקתם של יהודים על ידי גורמים זרים הם נעשו גסים כלפי המוסלמים. טענה זו הושמעה גם בדורות הבאים בקשר ליהודים שקיבלו חסות זרה. הסולטאן חזר על האיסור שוב ב־1855, אבל באותה שנה העניק לאברהם בן שימול, מתורגמן של שגריר צרפת בטנגייר, תעודת חסות כאות הוקרה על שירותו בתיווך להשגת הסכם עם צרפת. כמו כן מינהו לממונה על המכס בטנגייר, שהיה מקור להכנסה נכבדה. גם חסן הראשון העניק חסות זו לחיים בן שימול.

גיוהן דרומונד האי (Drummond Hay), קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגרירה מ־1860 עד 1886, חתר להחליף את היהודים בפקידים בריטיים, אבל הדבר לא עלה בידו. הוא נעזר ביהודים בתפקידים דיפלומטיים, ושיבח את יוסף בן דוד שריקי שסייע במשא ומתן בין מרוקו לבריטניה ב־1849. שרי החוץ והשגרירים מצאו דרך לעקוף את האיסור הנ״ל, וגם הסולטאנים השלימו עם מציאות זו.

בראשית היתה סוגיית האישה. את מי ברא אלוהים ראשון – את אדם או את חוה? הקוראן אינו פוצה פה בהבחנה זאת. אלוהים נפח חיים ב״נפש אחת״ וממנה ״ברא את בת זוגה ומשתיהן הפיץ בעולם גברים ונשים לרוב.״ מי הנפש ומי בת הזוג? לא רלוונטי. יתרה מזאת, אין כל אזכור של צלע אדם הראשון, שממנה, לפי התנ״ך, נבראה חוה. הקוראן גם איננו רומז שחוה פיתתה את אדם לטעום מן הפרי האסור. השורה התחתונה: אי אפשר למצוא כאן מצע ובסיס לתחושת העליונות הגברית. למעשה, ההפך. הקוראן

מתרה במוסלמים לזכור שהם לא אלוהים, כך שגברים ונשים צריכים להיות הוגנים זה כלפי זה בדרישת זכויותיהם. ובסופו של הקטע הזה יש נפנוף ידידותי לכאורה לנשים: ״נהלו ביראת אללה את כל הנתון לאחריותכם מענייני הנשים והקטינים במשפחותיכם, כי אללה משגיח עליכם.״

המוזר הוא שבאותו פרק – במרחק שורות ספורות בלבד – הקוראן עושה אחורה פנה. הוא אומר: ״הגברים ממונים על הנשים בהתאם ליתרונות שאללה העניק להם והם מספקים צורכיהן. הישרות מהן מצייתות לבעליהן… אך את אלה אשר אתם חוששים שתמרודנה – רשאים אתם, לאחר אזהרה, להרחיק מיצועכם ולהלקותן.״

אני רוצה להבין את הדברים כפשוטם: כדי להיות ראויה למכות, אישה לא צריכה להמרות את פיו של מישהו, גבר רק צריך לחשוש מאי צייתנותה. כלומר, חוסר הביטחון שלו נהפך לבעיה שלה. נפלא. אני יודעת שאני מפשטת יתר על המידה, אבל פשטנות יתר שכיחה בפיתוח של חוקי אל איומים. אני אתן לכם דוגמה מוחשית. שורה אחת מהקוראן – שלפיה גברים יכולים למשול בנשים ״והם מספקים צורכיהן״ – השפיעה על ״הצהרת קהיר״, מסמך זכויות האדם רחב היריעה שאושר על ידי מדינות מוסלמיות בשנת 1990. נכון, סעיף אחד של המסמך מאשר שנשים וגברים נהנים ממעמד שווה, אבל הסעיף הבא מגדיר את הגברים כמפרנסי משפחותיהם. הוא לא מביע העדפה לגברים כמפרנסים, אלא מצהיר מפורשות כי ״הבעל אחראי לפרנסת המשפחה ולרווחתה.״ וכיוון שהקוראן מצהיר כי ״הגברים ממונים על הנשים״ באמצעות תפקידם כמפרנסים, אפשר כבר להבין את ההמשך.

בעקבות הידיעה על האישה שנאנסה בניגריה, קטע נוסף מהקוראן הרגיז אותי נורא. ״נשותיכם כשדה חריש לכם״ נאמר שם. ״וחרשתם כרצונכם, אך עשו מקודם דבר טוב גם לנשמותיכם ויראו את אללה אשר עמו אתם עתידים להיפגש.״ סליחה? בואו אל הנשים כרצונכם, ועם זאת עשו מעשים טובים? האם הנשים הן שותפות או רכוש? ג׳אמל בדאווי, חוקר קוראן ידוע, עומד על כך שהן שותפות. הוא מבטיח לי שהפסוק הזה ״נאור מבחינה מינית״ ומשמש הצדקה למשחק מקדים. כמו שדות, נשים זקוקות לטיפוח ולאהבה כדי להפוך זרעונים ליצורי אנוש אמיתיים. זרעו של האיכר ״חסר כל ערך אלא אם כן יש לו אדמה פורייה שתצמיח אותו,״ אומר בדאווי, ונראה שבע רצון למדי מההסבר המתקדם. אבל הוא עסק רק במילים ״נשותיכם כשדה חריש לכם״. מה לגבי ״וחרשתם כרצונכם״? האם הניסוח הזה אינו מעניק לגברים כוח מופרז? השאלה עדיין עומדת בעינה: מהי הפרדיגמה שאללה דוגל בה – אדם וחוה שווים, או נשים כאדמה שיש לחרוש (סליחה, ללטף) לפי גחמותיו של הגבר?

האמת היא שידעתי איזו פרשנות אני רוצה, אבל לא ידעתי בוודאות (ועדיין אני לא יודעת) איזו מהן אלוהים רוצה. כיוון שהסתירות רבות כל כך, איש אינו יודע. מי שמבקשים להצליף בנשים על כל אשמה קלה שבקלות, יכולים למצוא את הגיבוי הנדרש בקוראן. כך גם מי שאינם רוצים שבנות יערכו את התפילה. עם זאת, גם מי שמחפשים שוויון יכולים למצוא בו סעד.

בניסיון לענות על השאלה כיצד אני מיישבת את אמונתי המוסלמית עם ההלקאה הברברית של קורבן אונס, הגעתי למסקנה שאני לא יכולה ליישב אותן בביטחון עצמי קליל. לא הייתי מסוגלת לומר כלאחר יד, כפי שעושות פמיניסטיות מוסלמיות כה רבות, כי הקוראן עצמו מבטיח צדק. לא יכולתי למשוך כתפיים בשחצנות ולטעון שהמשפטנים הניגרים שמיישמים את חוק השריעה פשוט מטורללים ועושים מעשה סדום בדת שלי, ששוויוניותה ברורה כשמש. שום דבר בה אינו ברור כשמש פרט לחידתיות. עם כל הכבוד לנועם חומסקי, המוסלמים הם שמייצרים הסכמה כללית בשמו של אללה. לא אלוהים מכתיב את ההחלטות שאנחנו מקבלים על סמך הקוראן. אנחנו קובעים אותן מתוך רצון אנושי חופשי.

נשמע ברור מאליו לנוצרי או ליהודי מן הזרם המרכזי, אבל כלל לא למוסלמי שחונך להאמין – כפי שרובנו חונכו להאמין – שהקוראן מניח למעננו הכול ״בנתיב הישר״ ושחובתנו היחידה, וזכותנו היחידה, היא לחקותו. זה שקר אחד גדול. אתם שומעים אותי? שקר אחד גדול, ללא רגליים.

הקוראן איננו מושלם. להפך, הוא מסוכסך עם עצמו במידה כה עמוקה עד שלמוסלמים המנהלים את חייהם ״לפי הספר״ אין בררה, אלא לבחור בעצמם מה חשוב ומה פחות ערך בעיניהם. אולי זה החלק הקל – כל אחד מאיתנו יכול להסביר את הטיותיו שלו בכך שהוא מרומם פסוק מסוים ומתעלם מאחר. דרך אגב, ליברלים עושים זאת לא פחות ממיליטנטים. הליברלים מעמעמים את הרעש השלילי של הקוראן, לפחות במידה שיריבינו מוחקים את הצהרותיו החיוביות. לכולנו יש מטרות שאנו מנסים לקדם, חלקן שוות יותר מאחרות.

אבל כל עוד אנחנו נסחפים במשחק הזה שבו אנחנו מנסים להוכיח סופית שהדוגמה ״שלנו״ מנצחת את הדוגמה ״שלהם״, אנחנו מחמיצים את האתגר הגדול יותר. האתגר הזה הוא להטיל ספק גלוי בשלמותו של הקוראן כדי שהמרוץ הנואש להגיע למסקנה נכונה בנוגע לדברים שהוא אומר ״באמת״ יואט, ובמשך הזמן יהפוך להיות תרגיל באוריינות במקום בהיצמדות למשמעות המילולית. בשלב זה, הרפורמה איננה לומר למוסלמים רגילים מה לא לחשוב, אלא לתת למיליארד מאמיני האיסלאם רשות לחשוב. כיוון שהקוראן הוא צרור של סתירות, לפחות בכל הנוגע לנשים, יש לנו סיבות טובות מאוד להתחיל לחשוב.

כדי לקדם הלאה את הרעיון הזה הייתי חייבת לראות אם יש דפוס קבוע לסתירות הבוטות של הקוראן. בניסוח פשוט, האם כתבי הקודש של האיסלאם מעורפלים או סותרים גם בסוגיות אחרות הנוגעות לזכויות אדם, כמו למשל עבדות? אם כן, האם למוסלמים בני המאה העשרים ואחת יש מרחב תמרון לקבלת החלטות המתאימות למאה העשרים ואחת? חשבתי על סודן ולאחר מכן קראתי על ממדי סחר העבדים שם.

 בחרטום ״משטר מוסלמי דמוי טאליבן מנהל ג׳יהאד שהכריז מטעם עצמו״ נגד נוצרים, אנימיסטים המאמינים בעולם פיזי חדור ישויות רוחניות, ומוסלמים לא־ערבים. זאת לדבריו של צ׳רלס ג׳ייקובס, נשיא הקבוצה האמריקנית נגד עבדות ומנהל פעולותיה בסודן. ג׳ייקובס מעיר כי ״המתקפה של חרטום הציתה מחדש את הסחר בעבדים שחורים, שנפסק (ברובו) לפני מאה שנים על ידי התנועה הבריטית לביטול העבדות… אחרי שהגברים נטבחים, הנשים, הילדות והילדים נאנסים אונס קבוצתי – או שגרונותיהם משוספים אם הם מתנגדים. הניצולים מוכי האימה נאלצים לצאת לצעדה צפונה ושם מחלקים אותם לאדונים ערבים. הנשים מיועדות להיות פילגשים, הילדות משרתות ביתיות, הילדים רועי צאן.״

חשבתי שוב על צפון ניגריה, מקום נוסף שבו ממשלות איסלאמיות מעודדות שעבוד של נוצרים. בסדר, אני מקבלת את הטענה שמלחמת האזרחים בניגריה נובעת מפוליטיקה יותר מאשר מדת. ובכל זאת, את כל הפוליטיקות הפרימיטיביות לא היה אפשר לנהל בלא עזרה כלשהי מהקוראן. שאלתי היתה: מה מידתה של העזרה הזאת? חזרתי למקורות וגיליתי את הקטע הבא: ״תנו לעבדיכם הישרים כתב שחרור על תנאי, אם יבקשו זאת מכם, עם שחרורם תנו להם מתנה ממה שהעניק לכם אללה.״

מקדם ומים כרך ה

אאגל ינבאן פכרהום אלדי קום אלאצל אלז־י קבלו אל תורה אלדי היי תורת אמת ייסתהק אלהום אלשבת לאכן באקי אלאומות אלדי מא רצו יקבלוהא ללתורה. אלי היי חק, חיא מא יצרפלהום ובחקוק אל תורה אלא ירדון ימשון פי דרוב אלעוגה. מתל מא קאלו רבותינו ע״ה פי סאעת אלדי טעא אללה אל תורה לישראל דארהא עלא כל אלאומם ומא קכלוהא כלאול ערצ'הא עלא שר עשו וקאל תערפנא אש מכתוב פיהא קאל להו אללה מכתוב פיהא כדא וכו־א ומכתוב פיהא לא תקתל דם, מן סמע לא תקתל דם קאל עשיו אלמענא אלשר מאל עשיו קאל הווי כל קוותו עלא אלסיף. מתל קאל אל פסוק ועל חרבן תחיה — אל תורה מה תצירלי עטיהא אלא יעקב מן בעדין ערצהא עלא ישמעאל. קאל תערפנא אל מכתוב פיהא קאל להו כדא וכד־א ולמן וזצל כלמת לא תזני ולא תבוק קאל הווי כל קוותו פי אלבוקא מתל מא קאל אלפסוק והוא יהיה פרא אדם ידו בבל אל מענא יציר מתל ווחש פי אלגוואל וייסלב מן בעד קאל אל תורה מא תצרפלי אעטיהא אלא ישראל. צא ענד ישראל קאל להום אריד אעטיכום אל תורה פי סאע גאוובו נעשה ונשמע. שוף מן כתר מא כאנו ישראל ייחבונו להקב״ה וקאלו נעשה קבל נשמע. כאן ילזם יסבקו נשמע קבל נעשה מרנל מא קאלו עשו וישמעאל ערפנה אש מכתוב. ויילזם ישראל הם כדאלך יסמעון פי אלאוול אש מכתוב פיהא ומן בעדין יקולון נעשה אלמענה גסווי כמא מקיול פיהא. לאכן מן זוד מא ישראל הום מליחין ווייחבון אלא הקב״ה ותורתו סבקו ווקאלו נעשה אלמענה נסווי ושי אל1י מכתוב פיהא קבל מא נטמע נחנא נקבל חמל אל תורה ואלמצות כל מא יכון תקול נחנא נקבל ונסווי קבל מא נסמע. סבב דאלך הקב״ה ייחבם אלישראל והאד־י אלז־י קאלו רבותינו ע״ה ישראל הום קוויין מן כל אומות. חית אלאומות מא קבלוהא עלאמה אלדי מא פיהום קווא לייחמלון אלמצות אלד־י פיהא. לאכן ישראל אלד־י קבלוהא ללתורה אלדי פיהא סתת מאיה ותלת עשר מצוה אנבאן אל1י הום קוויין אזייד מן כל אומה. הא1י אלז־י תשוף קוות ישראל פי אל תורה באלגמרא מכתוב אלז־יי רבא כאן קיישתג׳ל פי קריאת אלגמרא וכאן עימק פי אלדינים אלדיי פיהא ואתגנדר פרד חגארה ווסחקת אצאבעהו וומא חס וכאן ואקף וואהד פוקר מן אלערלים, וקאל אלא רבא אנתום קום ואומה עגוליין ומסתעגלין אלא הל אן אנתום בעדכום באלעגוליי מאלכום תרדון תלחקון באלעגל עלא אל תורה אלדי סבקתום וקלתום נעשה קבל מא תסמעון. ואנתא הל אן מן זוד מא תריד באל עגל תתעלם אנסחקת אצאביעך וומא חסית. נט רבא וקאל להדיאך אלפוקר קאל גחנא אלד־י נמשי עלא נייתנא קאל עלינא אלפסוק: תומת ישרים תנחם אלמענה אל ימשי עלא נייתו ימשי באלסרא. ולאבן הום אלד־י ימשון באלאעווג קאל עליהום אלפסוק: וסלף בוגדים ישדם. אלמענה אלעווצין אלדי ימשון פי אלאעווצ אללה יעווגם ווייצרבטם. האל שוף אש כרנר עזיזין ישראל ענד הקב״ה, חיה אל תורה היי מאעון מפתכרה ענד הקב״ה ופיהא כאן הקב״היבייף ואיצה אל שבת הווי מפתכר. ורננינהום מא עטאהום אלא אלישראל. אל תורה מפתכרה מתל מא יקול באל פרק: גדולה תודה מן הכהונה ומן המלבות. וכז־אלך אלשבת מפתכר מתל מא קאל באלגמרא: חמדה טובה יש בבית גנזי ושבת שמה ומבקש אני ליתנה לישראל. אל מענה צוהרא מליחה ומפתכרה מווגוד פי כזנתי ושבת אסמהא והאדי אלגוהרא אריד אעטיהא אלא ישראל.

להל סבב עטאנה הקב׳׳ה אלשבת יום מנוחה ממנוע חתי חדית מאל אלדום לאגל נשתג׳ל בינו פי אלתורה ויינזווצון אל תורה וישראל ואלשבתויצירון תלאאה מזווגין סווא ועלא האז־י אנקאל: והחוט המשולש לא במהרה ינתק. תלאתת גוהראת מפתכראת מזווגאת סווא ומעקודאת סווא. קריאת תהלים יום אלשבת כתיר דראגת עאלייה חית דוד המלך אלת אלף אל תהלים נפטר יום אלשבת ומווגוד חכאיית עלא קריאת תהלים אלז־י אש כתר יציר להו דרגאת עאלייא פי אלעולם הבא וקריאת תהלים היי תכתר אלקליפות ובצוץ אד־א קרא כלמי בלמי וויפהם כלאמו. ויקרא מקדאר אלדי יתמכן ואליקרא אלתהלים מן אלראט אלא אלתאלי ומא יקטע פי אלחכי יכלק מלאך. ואנא כאן עמרי תמן אסנין וורחתו מע המרוחם אברהם אכויי אלא אדוננו עזרא הסופר וואטבלתו וואקריתונו אלתהלים מן אלראם אלא אל תאלי וואנא וואקף ומן בעדין זרתו ובאליל אנא נאיים פוק אלחצרא וושפתו פי אלחלום אלא עזרא הסופר זכותו יגן עלינו אמן וומא צל פי באלי אש שפתו. ולאכן אדא יריד יעגבו גייר קריאה מאל תורה וויפתהם מליח מן הז־יך אלקריאה ומא ענדהו ווקת זאייד אלת יקרא תהלים יקרא שיי אלדי יערף יתעלם מנהו חיא אלקריאה אלדי יפתהם מנהא האת תצפי אלנשמה ומן בעדין מא יצ'וג' מן אלקריאה ומן בעדין כל וקת יריד ישתג׳ל פי אלקריאה ווש יגרי שיי וויציר מרנל מעיין וויינבע כל ווקת והאד־י אלדי קאל רבן יוחנן בן זכאי ע״ה עלא רבי אלעזר בן ערך תלמידו במעיין המתגבר. אי׳^ה קריאת אלפרק יכסר אלסטרא אחרא ווכל ווקת קריאת אלפרק מליחה ללנשמה וחשוף אלפרק הווי מאסם עלא אטבאע אלמלאח ווכל כלמי להא אסאם קווי. אנשאללה אללה יסאעד יגי ווקת לנכתב תפסירהו ואי"א יסתמע אל פרשה מאל אלסבוע מע אלחזן פי אלכנים. ואז־א יתמכן יקרא נביאים וכתובים כל שבת כתיר מליח. ויתקייד פי אלצלאוות מנחה וערבית ושחרית חיא בווקת בית המקדש, כאן מעמוג׳ כאן ואחד יכטא יגיב קרבן ויינג׳פר ונבו הל ווקת אלצלא עווץ אלקרבן לאזם תשוף אש כרנר קוותא ללצלא וצצוץ אלצלא פי יום אלשבת להא דרגאת עאלייא… פי אלשבת כאיר אזייד מן אלצלא מאל אייאם אלדום.