ארכיון חודשי: אוגוסט 2016


חברת‭ ‬כי‭"‬ח‭ ‬וסוגיית‭ ‬החינוך‭ ‬היהודי‭ ‬העצמאי יגאל‭ ‬בן־נון

יגאל בן נון 2

לרגל חג ההכתרה השנתי, סמוך להשגת "הסכם הפשרה" ליציאה הקולקטיבית של היהודים ממרוקו, הגיע פרנקו עוד פעם לרבט, ב21- בנובמבר 1961, כאורח רשמי של חסן השני. הוא נפגש עם המלך ועם שרי האוצר והחינוך ובאותה הזדמנות, העניק לו מנהל הפרוטוקול המלכותי דריס בנונה את "אות הוויסאם העלאוי" בטכס מיוחד בנוכחות מנהל הקבינט המלכותי עבדלטיף פיללי, שר האוצר אחמד דואירי, שר החינוך החדש דר' יוסוף בלעבס, שר העבודה עבדלקדר בן־ג'לון והקולונל מולאי חפיד עלאוי. פרנקו עוד נשלח למרוקו בראשית יולי 1962, להבטיח את תמיכת הממשלה בבתי־הספר כבעבר ובכדי שיכללו את מורי בתי־הספר במנגנון השכר הממשלתי. בפגישותיו עם המלך ועם שר החינוך דר' יוסוף בלעבס הובטחה לו את תמיכת הממשלה. הוא לא הסתפק בהבטחות אלה ופנה לידידו עורך הדין דריס מחמדי, לשעבר שר הפנים ושר החוץ, וביקש ממנו לייצגו לפני שר האוצר אחמד דואירי בעניין התמיכה הממשלתית בכי"ח. ב17- ביולי 1962, התקשר מחמדי לפרנקו והודיע לו שהעניין סודר. אשר למעמד המורים, שמונה חודשים קודם לכן הוכן דהיר בעניין שהועבר למשרד הממונה על פרוטוקול הארמון, הקולונל מולאי חפיד עלאוי, אולם בגלל עיכובים מנהליים לא הוגש עדיין לחתימת המלך. בד בבד התפתחה ידידות בין פרנקו למולאי חפיד שהבטיח להסדיר את הנושא בהקדם.

השתדלנות שהשקיעו ראשי כי"ח, נציגי הוועד היהודי האמריקאי ונציגי ישראל למניעת ההלאמה, נחלה כישלון. אך לאחר מעשה התברר, שבתחום הרגיש הקשור לתוכני הלימודים, דבר לא השתנה ובחלק שהולאם המשיכו ללמוד כרגיל כמו בבתי־הספר שלא הולאמו. השינויים היחידים שהורגשו היו מנהליים בלבד ונגעו לנושאים תקציביים ולמעמדם הפורמלי של המורים. הממשלה מימנה כארבעים אחוז מתקציב התפעול של הרשת שלא הולאמה ובשנת 1956 ויתרה סופית על כוונות הלאמה נוספות. יחד עם זאת, השפעתו הממשית של איום ההלאמה היה עקיף. לפני שהתקבלה ההחלטה לשנות את מעמד בתי־הספר דאגו ראשי החברה להכניס ביזמתם למערכת הלימודים שיעורים בערבית ספרותית כשיעורי חובה. קודם לכן, נלמדה הערבית במרוקו כשפה זרה שנייה. ראשי החברה הבינו את האבסורד שבדבר ותיקנו במקצת את העיוות מבלי לערער את יסודות החינוך הבסיסיים שנשארו צרפתיים לכל דבר. השתדלנות האינטנסיבית שהתנהלה בעניין חשפה חילוקי דעות ארוכי טווח בין שני מחנות. מצד אחד ראשי הקהילה המקומית וחלק מנציגי היהדות העולמית שדאגו בראש ובראשונה להמשך הקיום היהודי במדינה ומן העבר השני, נציגי ישראל מטעם הסוה"י והמוסד, שלא ראו תועלת בהשקעות בקהילה ובמוסדותיה החינוכיים, והעדיפו להפנות את עיקר המאמץ לפינוי מוקדם ככל האפשר של היהודים מן המדינה. למרות ההיגיון בטענת השלטונות, צדק בן־בַּרכָּה בציינו שהממסד הפוליטי והחינוכי לא היה ערוך דיו לבצע רפורמות שיבטיחו את הלאמת כל בתי־הספר במדינה ולקיים בהם ערביזציה מידית. מכאן הסתפקותם בהלאמה חלקית בלבד ובאי התערבותם בתכניות הלימודים ובתכנים החינוכיים.

סגירת בית־הספר הראשון של כי"ח בתטואן בשנת 1972, אחרי 110 שנות קיום, סימל יותר מכל סיומה של תקופה בחיי קהילה בשלבי פינוי אחרונים. החל נובמבר 1961, גלי ההגירה דילדלו משנה לשנה את כמות התלמידים ובתי ספר נסגרו בזה אחר זה. בשנת 1962 נותרו 62 בתי ספר עם 18228 תלמידים לעומת 79 בתי ספר ו28800- תלמידים בשנת 1959. בשנת 1973 נותרו 17 בתי ספר עם 3166 תלמידים ובשנת 1984 נותרו רק עשרה בתי ספר עם 1553 תלמידים.

יהודי אירופה למען יהודי מרוקו – מלחמת ספרד־מרוקו – אליעזר בשן

יהודי אירופה למען יהודי מרוקוספרד 001

על רקע מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען אחיו במרוקו, ופעולה זו נמשכה דורות לאחר מכן. משה מונטיפיורי(1784־1885), שכיהן בתור נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה (Board of Deputies) מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ט'היר שריפי(צו מלכותי) להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה שיסד קרן בשם Morocco Relief Fund לעזרת היהודים הסובלים, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים. ב־1855־1856 השתוללה בפאס מגפת חולירע, שהפילה חללים רבים, ויהודים נזקקו לסיוע.

מוחמד הרביעי, 1859 ״1873

 מלחמת ספרד־מרוקו

הסולטאן הזה קבע את בירתו במראכש, פיתח את העיר ובנה בה מסגדים ובנייני ציבור. זמן קצר לאחר עלייתו על כיסאו פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה שבידי ספרד. רבים מיהודי תיטואן וטנגייר ברחו מחשש לגורלם בעת המלחמה וכ־5,000 מהם מצאו מקלט זמני בגיברלטר ובאלחזיראס (Algeciras)  שבספרד. הקרן Morocco Relief סייעה גם ליהודים אלה, ובשנים הבאות סייעה גם להחזקת בתי ספר במרוקו.

צבא ספרד כבש את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. בעקבות הפיכת מסגד לכנסייה גברה העוינות נגד הנוצרים. בתיווכה של בריטניה, שחששה מפני התחזקותה של ספרד, נחתם הסכם ב־24 באוקטובר 1861 ותיטואן הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון לי״ש). חלק מסכום זה הלוותה בריטניה לסולטאן, תמורת מישכון של תקבולי המכס. הסכם על כן נחתם ב־20 בדצמבר 1861. הדבר ביסס את מעמדה של בריטניה במרוקו, וחיזק את תלותו של הסולטאן בה. עם זאת, ספרד זכתה בשטחים נוספים בחוף הצפוני של מרוקו.

כישלונו של הסולטאן מול ספרד הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, שחציה הופנו גם נגד היהודים.

ב־1860 נשלח מ״ח פיצייוטו (Picciotto)  לגיברלטר ולמרוקו על ידי המועצה הממונה על קרן הסיוע למרוקו, כדי לבדוק את מצבם של היהודים פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכי פעולה לשיפור מצבם של יהודי מרוקו בכלל. פיצייוטו כתב דו"ח מפורט שתיאר את מצבם העגום של רוב יהודי מרוקו, ואת היחס המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית. כן כתב על הבורות והעוני, ועל התעלמותם של העשירים המקומיים ממצבם של אחיהם העניים וילדיהם, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך מתאים. מסקנתו היתה שיש להקים מערכת חינוך מודרנית כדי לתת פתרון לבעייתם.

פניני המידות – הרב אברהם אסולין-קהילת בוגמז מהרי האטלס

אהבת ישראל.

א. עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס. בראש עליית הקהילה עמד הרב משה אסולין ששימש רב הכפר. עם הגיעם ארצה, אוכלסו במחנה עולים הנקרא הרטוב – הסמוך לבית שמש, ומשם הצפין הרב לישוב לימים נקרא כרם בן זמרא ובו כיהן כרב היישוב, ומשם עבר הרב לעיר קרית גת. באחד מן הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנם רב רושם, שאליו הוזמן הרב משה אסולין. רב העיר החל נושא דברי פתיחה, ובראש דבריו אמר: "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקא״.״. רב העיר חשב שהוא מפרגן

????

לרבי משה, אולם מיד קם הרב ונעמד על רגליו ואמר לרב העיר,: "אתם הגעתם ארצה מאירופה, אצלכם קיימים מושגים כמו"חרדי״ ״חילוני״(ובדרך הלצה אמר הרב שניהם מתחילים באות ח׳ מלשון חטאים) אצלנו במרוקו ידענו שיש או יהודי או גוי, וברוך השם קיימים בתי כנסיות לבני העדה אשר בתוכם תמצא מגוון יהודים מכל החברה הישראלית, וכך ראיתי אצל יוצאי תימן, כי אנו רוצים להמשיך את הדרך המסורה לנו מרבותינו דוד אחר דור, עוד מימי בית שני ואף קודם לכן. וצריך לעמוד על משמר בתי הכנסת כלשונם – כנסת מלשון התכנסות… לשם קירבה לבורא, ומעולם לא עירבו דעות אישיות, על אף שוודאי שלכל אחד יש דעה אישית… אבל מקומם בודאי לא בבית הכנסת, ותמיד ידעו אבותינו ורבותינו לשמור על קדושת בית הכנסת, ואנשים המשתייכים למפלגה כזאת או אחרת ועוסקים בכך בבית הכנסת, דבר שגורם לחילול ה׳ ומציאות שלא היתה קיימת בצפון אפריקא, וצריכים להתכונן לבנין המקדש אשר גם שם לא יהיה מפלגות…

ב. הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל רב העיר חיפה ומחבר כארבעים ספרים, הרב, מנהגו בקודש שלא לכתוב בימי חול המועד אף דברי תורה מלבד פעם אחת לגודל אהבת ישראל וז״ל הרב בשו״ת מים חיים (ח״א סימן שיא), "בערב חג הסוכות בין הערביים, הגיעני מכתבן הבהיר, ונשאר על מסגר עד יום ראשון לחולו של מועד אחר תפלת השחר, שאז פתחתי למוסריו, ובקראי עמדתי מרעיד, וערבה לי כל שמחה, ביודעי את כל תוקף הפחד והצער והיגון הנורא, אשר אפפו את כבודך, והסובבים הודך, על כי לא היית טהור מקרה לילה בליל יום הכפורים שעבר, והמאמר ידאג כל השנה אינו זז מנגד עיניך, ולא נתנך לנוח לילה ויומם, כי לא תאמין בחייך חלילה, ובדמע חם הנובע מלבך הטהור, אתה שואל ומבקש מצעיר כמוני, להשקיט המיית לבבך הסוער כהמון ים בשווא גליו, ולהחיות את נפשך בדברים המיישבים וסמוכים וסועדים את הלב, להודיעך שורש הענין באורך וברוחב, והנה ידידי אף כי מעולם לא משכתי בשבט סופר בחולו של מועד, עכ״ז ביודעי נאמנה ממכתבך, כי פיקוח נפשות שנו כאן. ועיניך מייחלות ומחכות ומצפות ומקוות לתשובתי, לכן שניתי את טעמו זאת הפעם.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

הקבלה בצפון אפריקה

ר׳ שמעון בן לביא היה בפאס, ובשנת ש״ט לערך עבר לטריפולי בדרכו לארץ ישראל, אלא שלפי המסופר החליט להשתקע בטריפולי מאחר שמצא לפניו שדה פעולה נרחב. במשך זמן ניכר מבין השנים רנ״ב־ ש׳׳ט הוא פעל בפאס, ובאותה תקופה עסק בחיבור ספרו כתם פז. על ספר זה כותב ג׳ שלום: ״הספר החשוב במארוקו אז הוא ׳כתם פז׳ למקובל שמעון לביא מפאס – הפירוש היחיד לזהר שלא הושפע מקבלת צפת״; ר׳ אברהם סבע, בספרו צרור המור, פרשת ואתחנן, מספר על דרשותיו, שנתקיימו ״בכל בתי כנסיות של קהל פאס״. שרד בידינו פירוש שלו לעשר הספירות, ״שכתב להר׳ עלאל בן אלחאיך ז״ל מארץ תלמסאן״; ר׳ יהודה חייט מספר בהקדמה של פירושו לספר מערכת האלהות על תלאותיו במארוקו: ״ומשם נסענו לילך אל הבירבריא׳ של מלכות פיס בארץ ישמעאל … וגם שם לא שלותי ולא שקטתי … והשליכוני בבור תחתיות … שעמדתי שם קרוב למי יום … והעיר הש״י רוח היהודי׳ אשר בשושן ובאו שם לפדותני ונתתי להם בשכר הפדיון קרו׳ למאתי׳ ספרי׳ שהיו לי״. אמנם קשה לשער שר׳ יהודה חייט הספיק להאציל מרוחו על יושבי המקום אך הספרים הללו בוודאי כללו קבוצה נכבדה של ספרי קבלה שהוריש להם כמורשת רוחנית.

מצד אחד, מקובלים חשובים ממרכזי דרעא ופאס עולים לארץ ישראל, במרוצת המאה הט״ז, ומצד אחר, יהדות מארוקו מתחזקת על ידי מגורשי ספרד וזוכה לתנופה מחודשת עם פריחת הקבלה בצפת ועם ביקורי שד״רים מארץ ישראל המביאים עמהם חומר קבלי. כך, למשל, תיקונים והנהגות של חכמי צפת נשלחו מארץ ישראל לצפון אפריקה, חלקם לפני שנת של״ז וחלקם בשנת של״ז. גם ספר היכל הקדש מאת ר׳ משה אלבז, שנכתב במרוצת השנים של״ה-שנ״ט, מכיל חומר מצפת. כוונתי לסדר תפילת ליל שבת, המכיל את קבלת שבת לפי הנהגות הרמ״ק (במיוחס אליו) והאר״י כאחד.

אולם יש להעמיד דברים על דיוקם. מבחינה קבלית, השפעתם של מגורשי ספרד לא היתה ניכרת במיוחד, בעיקר אם נשווה למאבק שהתחולל בין המגורשים והתושבים בתחומי ההלכה והמנהג. ואף הקבלה הצפתית לא הפליגה בתחילה בהשפעתה. ועם זאת יש לראות חשיבות בקשרים שנרקמו מהכא להתם ומהתם להכא, קשרים שהלכו ונתהדקו בזמנים מאוחרים יותר. אין לשכוח, שרדיפות וגזירות כלכליות למיניהן, שהיו נחלת אבותינו בקהילות הגדולות שבמארוקו הביאו, בצד התקוות המשיחיות, לעליית אישים רבים לארץ, ובתוכם גם מקובלים. אין ספק שאלה הגיעו לרמה גבוהה בתחום הקבלה, והרי חלק מתלמידי האר״י נמנים עם יוצאי המגרב. היו אפוא חכמים – בהם ר׳ אברהם הלוי ברוכים, ר׳ יוסף אבן טבול, ר׳ מסעוד סגי־נהור, ר׳ סולימן אוחנה, ר׳ אברהם ב״ר מרדכי אזולאי, ר׳ חיים בן עטר, ר׳ מסעוד אלחדאד ור׳ יהושע ציון – שעלו ממארוקו לארץ ישראל, ומהם אף נמנו עם גדולי המקובלים בצפת ובישיבת ״בית אל״ בירושלים; ויחד עם זאת היו שד״רים שהוליכו כתבי־ יד קבליים מארץ ישראל למארוקו.

למעשה קרה במארוקו תהליך מוזר במקצת. ברור שבימי־הביניים היתה בה פעילות קבלית. אנו מכירים את המקובל המקומי, ר׳ יהודה בן נסים ן׳ מלכה, ומקובלים שהיגרו אליה מספרד. ספריהם של ג׳יקטילה, ר׳ יצחק דמן עכו, ר׳ יוסף אשכנזי, ר׳ דוד בן יהודה החסיד ואחרים היו ידועים היטב. ספר הזוהר היה מצוי במגרב, וכנראה בהיקפו המלא. מצב זה נמשך עד סוף המאה הט״ז. במאה הי״ז מתמעט והולך העיסוק בקבלת ספרד, ואילו הזוהר הולך ותופס מקום חשוב ביותר בבית־מדרשם של המקובלים. סבורני שהגורם לכך הוא שבירת הרצף שנמשך מאז המאה הי״ג. לאמור, בשלב המוקדם התמקדה הקבלה בדרום ובפאס, ואילו במאה הט״ז, עם עליית חלק נכבד ממקובלי הדרום לארץ ישראל מצד אחד, ונדירות של חכמים אחרים מן הדרום בתוך תחומי מארוקו בשל גורמים חיצוניים מצד אחר, נוצר חלל מסוים. ממילא נבלמה ההתפתחות הטבעית. אפשר שבמרכזים החדשים שקמו במאה הי״ז ואילך כבר לא נותרו העתקות של כתבי־יד מקבלת ספרד, אולם שפר חלקו של הזוהר שזכה בינתיים גם להידפס ונתקבל בברכה רבה. מעתה ואילך הוא ספר יסוד שמשננים אותו, כותבים לו פירושים, מעתיקים אותו והוא כובש מקום מרכזי ברחבי המגרב. גם מתהלכות אגדות סביבו. ושוב, באמצע המאה הי״ז מגיעים גם כתבי האר״י, כדלקמן, המחוללים מפנה נוסף.

La persecution anti-juive-Joseph Toledano..L'accueil des réfugiés d'Europe

La persecution anti-juiveL'accueil des réfugiés d'Europe

Le malheur des juifs d'Europe Centrale ne tarde pas à frapper aux portes du Maroc. Début juillet, Nelly Cazès Benattar, la première femme avocate du Maroc, descendant d'une grande famille de notables de Tanger naturalisée française, reçut un message de détresse d'un des correspondants philatélistes viennois de son défunt époux, lui apprenant qu'il avait fui l'Europe et que son bateau se trouvait bloqué au port de Casablanca, les autorités ne permettant pas aux passagers de descendre à terre, qu'ils étaient consignés à bord comme des pestiférés et qu'ils mouraient de faim et de soif. Elle se précipite au Contrôleur Civil qui lui confirme les faits lui avouant qu'il ne savait que faire, n'ayant reçu aucune instruction et que rien n'avait été prévu pour accueillir un tel afflux de réfugiés, dont un grand nombre de nationalité belge, néerlandaise, allemande, autrichienne et française. Le Contrôleur débordé, accepte sa proposition de fondation d'un comité d'Assistance dont elle fixe le siège au local de l'association des Anciens Elèves des Ecoles de l'Alliance dont elle était présidente. En garantie, elle accepte d'engager sa responsabilité personnelle vis-à-vis de l'administration pour tous les problèmes qui pourraient surgir suite au débarquement des réfugies. En contrepartie, le Contrôleur civil promit, de son côté, l'aide financière provisoire de la Municipalité de Casablanca.

Une quarantaine de personnalités, dont S.D. Lévy, Jules Nataf, Zédé Schulman, Yahya Zagury et Célia Bengio, devaient se joindre au Comité d'assistance aux réfugiés étrangers. Des médecins dont Léon Benzaquen, futur ministre des Postes du Maroc indépendant, assurèrent bénévolement le suivi médical et l'hospitalisation pour les plus atteints.

Les réfugiés sont transférés au camp de transit d'Ain Chock, centre habituel d'épouillage des clochards. Elle obtint de les loger dans les locaux mis à sa disposition par la communauté de Casablanca et les autres institutions juives ainsi que chez des particuliers qui ouvrent leurs maisons, en particulier pour accueillir les enfants jusqu'à leur départ vers l'Espagne, Lisbonne, Londres ou Tanger pour ceux qui avaient des visas pour les Amériques. Dans ses mémoires "Chronique juive marocaine", Jacques Harboun de Marrakech rapporte:

Les rumeurs de guerre se faisaient plus insistantes. On ne parlait plus que de cela, d'autant plus que des réfugiés, très rares, échappés d'Allemagne, d'Autriche ou d'ailleurs, arrivaient jusqu'à nous. Ils étaient hébergés dans des familles en attendant qu'ils puissent trouver du travail. Nous reçûmes chez nous un de ces malheureux. Il parlait français avec un fort accent et jouait aux échecs. Il s'amusait à jouer avec moi. Il me battait bien sûr aisément chaque fois… Il contait à mes parents et à leurs amis l'effroyable condition des juifs sous la férule allemande.

Il le fit même en public, un samedi à la synagogue. De vieilles gens pleuraient.

קידושין שלא בשעת החופה-קידושין בכפייה-משה עמאר

קידושין שלא בשעת החופהמשה עמאר 1111

אולם מתוך ספרות השו״ת נראה, כי עד למאה העשרים עדיין היו מקרים רבים של קידושין בעת האירוסין. בעיקר היה מדובר בילדות קטנטנות שהוריהן רצו להבטיח את זיווגן לכשיגדלו, או בהורים שרצו להבטיח בת פלונית לבנם, וכדי שלא יקדימו אחר היו מקדשים אותה בעודה קטנה.

כמו־כן למרות התקנה המחייבת עריכת חופה וקידושין בנוכחות רב ועשרה מישראל, נדונו בספרות ההלכה מקרים לא מעטים של קידושין בנוכחות שני עדים בלבד, ובהם קידושי שחוק, קידושי פזיזות, קידושי אונס, ולפעמים קידושין בסיוע נוכרים. חכמים נדרשו להתמודד עם שאלות קשות שעוררו מקרים אלה ואחרים, ולהלן כמה דוגמאות.

במחצית השנייה של המאה הי״ט דן ר׳ יעקב אביחצירא במקרה של קטנה שאביה שידך אותה, אחר־כך הלך החתן וקידש אותה בפני שני עדים בלא ידיעת האב. כששמע האב, הסכים על הקידושין וקבעו זמן לנישואין ועשו תנאים ביניהם בשטר ובקניין. לאחר כמה חודשים נעלם החתן והותיר את הכלה עגונה. האב ביקש לבטל את תוקף הקידושין מאחר שבשעת נתינתם לא ידע עליהם, ולא נתן את הסכמתו להם.

דוגמה נוספת עניינה קידושי שחוק, שבהם סיבך האב את ארבע בנותיו בספק קידושין. השאלה הופנתה למכנאס לר׳ חביב טולידאנו במחצית הראשונה של המאה הי״ח:

ראובן היו לו ארבע בנות, ויום אחד נכנס שר העיר לביתו של ראובן וישב שם. אחר כך נכנס שמעון לבית ראובן ומצא שם את השר, התחילו לדבר מענין לענין ומדבר לדבר, עד שעמד שמעון ואמר לשר שישיא לו את בתו של ראובן. ענה השר ואמר לשמעון תן לו לראובן מוזונת [ = שם מטבע] אזגארית. מיד לקח שמעון מעה [ = מטבע] אחת ונתנה לראובן ואמר לו הא זגארית בנתיך. והיו מצויים שם בבית ראובן שני עדים, ואחד מהם שומע ואינו רואה. והעיד עד אחד שלאחר שנתפרדה החבילה והלך כל אחד לדרכו הודו שניהם ראובן ושמעון שלא היתה כוונתם אלא לצחק [ = לשעשע] את השר ולשמחו.

ממקרה זה אנו לומדים כי קראו לכסף הקידושין ״מוזונא דזגארית״ [ = מטבע של צהלולים] וכי לפעמים היו הנישואין נעשים בהתערבותם או בלחצם של גויים. מאמירתו של השר לשמעון: ״תן לו לראובן מוזונת אזגארית״ נראה שהגויים באזור ידעו על מנהגי הקידושין אצל היהודים, אם כי ייתכן שגם הם השתמשו במונח זה — באשר למוהר. ומאחר ששמעון אמר ״הא אזגארית בנתך [ = הנה קידושי בתך], ולא פירש איזו מהן, הרי כל בנותיו של ראובן שלא מלאו להם שתים עשרה וחצי, נכנסו לספק קידושין, מעין המקרה שהובא לפני רס״ג הנזכר לעיל. להתרת הסבך טענו הצדדים שהם רק חמדו לצון, ולא היתה להם שום כוונה לקידושין.

להלן שתי דוגמאות של קידושין בכפייה. הצד השווה שבהם: שנעשו בנשים חסרות מגן:

העידו לפנינו בתורת עדות גמורה, ואמרו שבא אליהם מרדכי בן יעיש הנקרא אתורג׳מן הנקרא בן חיחי, ואמר להם תלכו עמי לבית אחד וכן עשו שהלכו עמו. ונכנסו עמו לביתו של מסעוד בן יעקב בן יחייא בבירה [־בעיירה] הנקראת בוחאמוד, וכשנכנסו שם מצאו שם כמה נשים יושבות ובתוכם היתה יושבת אשה אחת ושמה שמחה בת משה הנקרא חיון, ותכף ולאלתר בהכנס לשם נטל מרדכי הנזכר מעה אחת משלו והלך אצל שמחה הנזכרת, והושיט ידו להוציא ידה מתחת החאייך [ = השמיכה/הסדין] שהיתה מתעטפת בו, ולא רצתה להוציא ידה כלל, והיה דוחק ידו והכניסו בעל כרחה במקום ידיה לתחת החאייך ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, ותכף ומיד עמדה וזרקה הקדושין והיתה מקללת אותו היא והנשים שהיו שם עמה…

במקרה זה, האשה חסרת המגן היתה אלמנה, והמקדש תחב לכף ידה בכוח ובאלימות כסף קידושין. היא סירבה לקידושיו ומיד זרקה את כסף הקידושין מידה. נתעוררה השאלה, אם יש תוקף לקידושין הללו. החכם שחקר ובדק את המעשה הסיק שהאשה אינה מקודשת. על סמך פסיקתו הלכה ונישאה לאיש אחר, והיא כעת בהיריון. מרדכי, המקדש האלים, קם וערער בתוקף רב על נישואיה לפני ר׳ יעקב בן מלכא בתיטואן ולפני חכמי פאס, ודרש לאסור אותה על בעלה בגלל שקידושיו שלו קדמו.

דוגמה אחרת לקידושין בכפייה היא מאזור אריף שבגבול מרוקו־ספרד ממחצית המאה הי״ט. המקרה מתואר בעדותם של שניים מהנוכחים:

והעידו בזה הלשון חנא חאצ׳רין מנאיין גיא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת, הרבת הייא ויימאהא לצ׳אר דלגוי וגיא הווא ובאבאה ועטאוו שוחד לדיך לגוי וכרזוהא הייא ויימאהא מן תמא באונס, וג׳אוו כותהא וקבדולהא ידהא בזז והומא ידרבו פיהא וזבדולהא ידהא ונזלולהא דרהם דלקדושין, ורמתהו פדיך רגע. וליסירא סגירא מן שבע שנין [ = אנו היינו נוכחים שעה שבא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת. ברחה היא ואמה לבית הגוי, ובא הוא ואביו ונתנו שוחד לאותו הגוי, והוציאו אותה ואת אמה משם באונס. ובאו אחיה ותפסו את ידה מתוך שהם מכים אותה ומשכו את כף ידה והניחו בה מטבע דרהם של הקידושין, וזרקה אותו באותו הרגע. והילדה קטנה, כבת שבע שנים].

המקרה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן. מהעדות עולה סיפור מזעזע של קידושי ילדה קטנה בניגוד לרצונה ולרצון אמה האלמנה מתוך תקיפתן באכזריות רבה. אחיה, לעומת זאת, רצו בקידושין אלו, כנראה משום תועלת שהפיקו מהם. גם במקרה זה היתה ידו של גוי בדבר, במידת־מה. מהמקרים הנזכרים ניכרת הבורות הרבה של הצדדים המעורבים בנוגע להלכות קידושין.

במקרים הנזכרים היו הקידושין במטבע כסף, ולא בטבעת כמקובל היום. קידושי כסף היו שכיחים במרוקו עד למאה העשרים.

הערת המחבר : המנהג לקדש במטבע מוכר לי מאזור מגוריי אוטאט אלחאג׳. וראה: מליץ טוב, סימן לא, לז ע״א ובסימן סב, עד ע״א. דומה כי המנהג במרוקו לקדש בטבעת התפשט יותר בעקבות השפעת המנהג בצרפת. עד לשנות החמישים עדיין היו כפרים במרוקו שקידשו במטבע או בכוס יין ובתוכה מטבע. בעניין קידושי אישה בטבעת קיים שוני במנהגים בין בני בבל לבני ארץ־ישראל: בני בבל קידשו בכוס יין, ובני ארץ־ישראל קידשו בטבעת. ראה: ספר החילוקים, מהדורת ר״מ מרגליות, ירושלים תרצ״ח, חילוק כה, עמי 139.

משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמים

משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמיםהצו המלכותי...מונטיפיורי

מונטיפיורי התכתב עם משרד החוץ של בריטניה, ודאג לערב את הוזיר לענייני חוץ, כמו שהדברים מתבטאים בעשר תעודות רציפות החל מ־4 באוקטובר וכלה ב־28 באוקטובר 1863. הנושא גם עלה בהתכתבות בין שר החוץ לקונסול ריד, שמילא את מקומו של ג׳והן דרומונד האי. ריד ליווה אחר כן את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, כשבסופו של דבר יצא מונטיפיורי למרוקו במטרה לשחרר את האסירים. שלא כמו הנציגים הבריטים במרוקו, שהיו מעורבים מעורבות פעילה בפרשת סאפי, כמו שהדבר מתבטא בהתכתבויות הללו ובדבריו של דרומונד האי במכתבו מ־2 במאי 1864 לשר החוץ, לא הייתה ממשלת צרפת מעורה בנושא כלל (בעניין הזה ראו תעודה מם׳ 83).

בקשה לדחות את ביצוע פסקי הדין

ב־4 באוקטובר 1863 כתב מונטיפיורי לתת־שר החוץ של בריטניה, לאיארד(Layard), ואף העביר לו מכתב שקיבל מהקהילה היהודית בטנג׳יר, שנכתב בו ששני יהודים הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, ועוד שניים נתונים במאסר ונידונו למוות בלא משפט. להלן תוכן המכתב: מונטיפיורי כותב שהוא פונה אליו ולא אל שר החוץ הרוזן ראסל, כי הוא משער שראסל שוהה כעת בסקוטלנד. הוא מתנצל על הפנייה אליו, ומביע את צערו שאינו יכול לפגוש אותו, אבל, לדבריו, הוא אינו נוסע בחגים היהודיים. מונטיפיורי עוד כותב שהוא מניח שאם יקרא לאיארד את המכתב, יגיע למסקנה שהנושא אינו סובל דיחוי. לפי ניסיון העבר יש למונטיפיורי אמון מלא בסיוע ההומניטרי של ממשלת בריטניה וברגש האציל של לאיארד. מונטיפיורי פונה אליו בבקשה שינקוט צעדים בעניין לפי הבנתו, והוא מציע לו בייחוד לשלוח מיד מברקים לקונסולים של בריטניה בסאפי, בטנג׳יר ובמוגדור, ולהורות להם שינצלו את מעמדם, ולפחות שיתבעו לדחות את הביצוע של פסקי דין המוות ליהודים בסאפי, עד שתיערך חקירה מלאה של כל נסיבות העניין, מונטיפיורי מוסיף שהוא מצפה לפגוש את לאיארד ביום רביעי(תעודה מס׳ 26).

5 באוקטובר 1863 – הוראה לנציג בריטניה בטנג׳יר להתערב למען האסירים

אדמונד האמונד (Edmund Hammond) כתב את תגובת משרד החוץ של בריטניה בהיעדרו של לאיארד, הנמען הקודם. לדבריו, הוא שלח מברק לנציג הממשלה בטנג׳יר שיתערב למען היהודים שנשארו בחיים ושיביע את התנגדותו להוצאתם להורג בלא משפט צודק ובלא חקירה יסודית. האמונד עוד כותב שמכתבו של מונטיפיורי יישלח ללורד ראסל הערב, בבקשה שייתן לו תשומת לב. בצד המכתב כתוב שמברק נשלח למר ריד, קונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1859 וממלא מקומו של ג׳ון דרומונד האי(תעודה מס׳ 27).

FO 99/119

F.O. Oct[ober] 5, 1863

Copy

To Sir Moses Montefiore Oct[ober] 5 1863 Executor

position of Jews at Tangier. Teljegram] has been sent to Mr Reade before to interfere

My dear Sir,

Layard is out of town; but I have not hesitated in Lord Russel's absence, at once to telegraph to an authority at Tangier to interpose in behalf of the surviving Jews, and to represent strongly against their being executed without a fair trial and full investigation. I will send your letter and its inclosure to Lord Russel tonight, and call his immediate attention to it,

Very faithfully yours (signed) E. Hammond

 

להלן נוסח המברק ממשרד החוץ, שנשלח באותו היום לתומאס ריד:

נודע לי ששני יהודים חפים מפשע נאשמו ברצח ספרדי בסאפי, ונידונו למוות בלא משפט בסאפי ובטנג׳יר. עוד שני יהודים שוהים במאסר טרם הוצאתם להורג. אתה מתבקש לבקש מהממשל המאורי לשלוח מיד פקודות לסאפי או לכל מקום שיש בו אסירים, לדחות את הוצאתם להורג עד שיישפטו במשפט הוגן ולחקור ביסודיות את עניינם. המעשה, כמו שהוצג, הוא דוגמה מזעזעת של אכזריות ברברית. עליך ללחוץ בתקיפות על הממשל המאורי ולהזהירו שמעשים כה אכזריים כגון אלו שנעשו יסבו נזק לקשרים עם ממשלת בריטניה (תעודה מס׳ 28).

28

Oct[ober] 5. 1863

Copy of

Telegram to Mr Reade

It has been stated to me that two Jews falsely accused of the murder of a Spaniard at Saffi have been tantanously put to death without trial at Saffa and at Tangier, and that two others are in confinement preparatory to their being similarly dealt with. You will make an immediate representation to the authorities at Tangier and request them to send orders to Saffa or wherever the prisoners may be to defer their execution until the accused parties have been fairly tried, and a full investigation gone into. The story as represented affords a shocking instance of barbarous cruelty, and you will press upon the Moorish authorities in the strongest terms the evil effect which such transactions must produce on the British Government.

משה עובדיה -אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים

משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודימשה עובדיה
סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה

תולדות חייו
אלמאליח נולד בירושלים ב־ 1885 ונפטר בעיר הולדתו ב־ 1967 . הוא למד בבתי הספר המסורתיים בעיר: "דורש ציון" וישיבת "תפארת ירושלים". הוא למד בחברת כל ישראל חברים ושילב בלימודי הקודש לימודי חול שכללו שפות, מדעים ויהדות בהשפעת מנהיגי ההשכלה העברית בא"י.
להלן דבריו ביחס ללימודיו בבית ספר כי"ח: "אחרי שגמרתי את הישיבה בא מיפנה חדש בחיי בהשפעת נושאי דגל ההשכלה בימים ההם, אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, יוסף ברן מיוחס, פרס, זוטא, וילקוני'ץ, אפשטיין, וכו' וכו'. אז נכנסתי לבית הספר של "חברת כל ישראל חברים", שגמרתי אותו בהצטיינות".  אלמאליח המשיך לרכוש את השכלתו במכללה הדומינקנית בירושלים ( St. Etienne College  ) בלימודי תנ"ך וארכיאולוגיה (Ecole biblique et archéologique francaise), וכך הוסיף להתפתחותו האישית ברכישת השכלה כללית במוסד אירופי.  במוסדות אלה השפה המדוברת הייתה צרפתית וכך עשה אלמאליח את צעדיו הראשונים בקניית השפה והתרבות הצרפתית, תרבות שאימץ במהלך חייו, ובשנת 1946 אף קיבל את אות אביר לגיון הכבוד מממשלת צרפת כאות הערכה על תרומתו לתרבות צרפת. בין השנים 1911-1902 לימד בבית הספר כי"ח עברית וצרפתית. ב־ 1910 הגיע לא"י החכם באשי של האימפריה העות'מאנית הרב חיים נחוםׁ ( 1960-1873 אלמאליח שימש מזכירו האישי במהלך מסעו לקהילות היהודיות בסוריה ובלבנון. בהגיעם לקושטא־איסטנבול, ראשי הקהילה ביקשו מאלמאליח לנהל את בית הספר בפרבר גאלאטה, שם שהה כשנה ושם בא במגע עם פעילים ציוניים. 

חמיו ר' יעקב דאנון ( 1855 – 1929 ), 7 התמנה ב־ 1911 לחכם באשי בדמשק, בהוראתו עבר אלמאליח לשמש מזכיר הקהילה היהודית ומנהל בתי הספר בדמשק. בשנת 1914 ניהל את בנק אפ"ק בעזה. ב־ 1916 ניהל את בית הספר תחכמוני ביפו במשך תקופה קצרה. באותה שנה, כאשר מלחמת העולם הראשונה בעיצומה, נאסר אלמאליח בדמשק עם פעילי ציבור נוספים ונדון למוות. למזלו מסמכי ההוצאה להורג היו בירושלים והעות'מאנים לא ידעו על מה לשפוט אותו. במקביל נכבשה א"י בידי הבריטים והמסמכים לא הגיעו לדמשק וכך ניצל אלמאליח מגזר הדין. בנרטיב ההיסטורי של משפחת אלמאליח מסופר שהרב דאנון הציל את חתנו מחבל התלייה.  אלמאליח שהה בדמשק עד שהגיעו הבריטים ואז
שוחרר לא"י. 

הערת המחבר : ריאיון עם מר גבאי יחזקאל , לדבריו, סבתו שמחה אלמאליח לבית דאנון סיפרה שאביה הרב יעקב דאנון הציל את אישהּ, מחבל התלייה. לאמת דבריו ראו גם: ירון הראל שהביא מקור אחר: ירון הראל, "מחורבן יפו נבנתה דמשק, המפגש בין גולי ארץ־ישראל לקהילת דמשק ותוצאותיו", ציון סא, ב (תשנ"ו), 196 , הערת שוליים מס' 76 .
ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה )שהוא היה חבר בה(, הסתדרות
הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים (שהוא היה נשיאו). לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.

מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.

מצב יהודי סוריה בפתח העשור השני של המאה ה־ 20
מבחינה דמוגרפית מנו יהודי סוריה בשנים 1912-1911 בדמשק 11,220 נפש, ובחלב 11,690 נפש. השכבות הצעירות והמשכילות של יהודי סוריה היגרו למצרים ולדמשק וחכמים סורים עלו לא"י ובעיקר לירושלים. מאמצע המאה ה־ 19 החלו גם נוכרים סורים בתהליך הגירה למצרים, לצפון אמריקה ולדרום אמריקה מפאת השפל הכלכלי בסוריה והרצון לשפר את איכות החיים במקומות אחרים שאפשרו הצעות כלכליות חדשות.  בשלהי המאה ה־ 19 חלה ירידה במעמד שכבת העשירים בעקבות פתיחת תעלת סואץ – 1869 – שגרמה לירידה במסחר, מכיוון שפחות שיירות עברו בדמשק. כמו כן, הממשלה העות'מאנית פשטה את הרגל וסילקה את התחייבויותיה למימוש אגרות חוב. המצב הכלכלי השפיע על יהודי
סוריה. מנהיגי הקהילה פשטו את הרגל ונוצר משבר קהילתי־פנימי, כלכלי ופוליטי שנמשך לאורך שני העשורים הראשונים של המאה ה־ .20 מנהיגי הקהילה היהודית היו החכם באשי ושבעה חברים שטיפלו בעניינים גשמיים. החכם באשי שימש מנהיג פוליטי וייצג את הקהילה בפני השלטון העות'מאני. מנהיגות הוועד הגשמי כללה משפחות מובילות בהנהגה. בתחילת המאה ה־ 20 נעשה ניסיון לשנות את אופן בחירת הוועד הגשמי על־ידי אלמאליח. 12 ב־ 1917 בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו גולים רבים מא"י לדמשק. בעקבות הצהרת בלפור ( 1917 ) התארגנה הקהילה בדמשק לשינוי ההנהגה, אולם ב־ 1920 מנע ממנה הממשל הצבאי הצרפתי את הראורגניזציה. ( עמוד 126 )

הספרייה הפרטית של אלי פילו – ממזרח וממערב כרך ג'

ממזרח וממערב כרך ג'ממזרח וממערב כרך ג

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

 

תוכן העניינים

אברהם בארי: תקנות גאונים בביטול מודעה  7

חיים בנטוב: להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545—1619 ל            45

מאיר בניהו: הרוגי דולייא 79

משה עמאר: קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור     89

שמעון שורצפוקס: פנקס מארסיי 1783—1788      125

הנרי טולדנו: יומן מסע של רבי יצהק נסים טולידאנו לארץ־ישראל      141

יהודה רצהבי: אגודת אחים תימנים

לתולדות יהודי תימן ביפו בשנות תרע״א—תרע״ד      159

אברהם חיים: הסתדרות הצעירים הספרדים / הסתדרות חלוצי המזרח

דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל 181

חלק אנגלי

Michael M. Laskier

 The Jews of Morocco and the Alliance Israélite Universelle. Selected Documents.

XXIV English Summaries

?GUERRE DES SIX JOURS : LE MAROC A-T-IL FAIT PERDRE LES ARMÉES ARABES

Alors que l’UNESCO vient de voter une résolution controversée sur Jérusalem-Est, portée notamment par le Maroc, des révélations d’un ancien général des renseignements militaires israéliens sont venues semer le doute sur la position et le rôle exacts du royaume dans la Guerre des Six jours. Yigal Bin-Nun, historien spécialiste des relations israélo-marocaines, nous livre sa version des faits.

Yigal Bin-Nun, historien spécialiste des relations israélo-marocaines.

Yigal Bin-Nun, historien spécialiste des relations israélo-marocaines.

Dans un article publié dernièrement par Yediot Aharonot, le Général Shlomo Gazit, ancien directeur du département de la recherche des services de renseignement de l’armée israélienne, révéla qu’en septembre 1965, Meir Amit, chef du Mossad à l’époque, a réussi à recevoir les enregistrements des discours des chefs d’Etats arabes, réunis au Maroc à la Conférence de Casablanca (septembre 1965) présidée par Jamal Abdennasser (juin 1956 – septembre 1970). Ces enregistrements déchiffrés et traduits par son département révélaient l’enthousiasme des pays arabes à combattre leur voisin israélien. En Israël, ces enregistrements furent perçus comme une réussite exceptionnelle révélant l’état d’esprit belligérant de l’ennemi, qui obligeait le pays à se préparer à une guerre. Parallèlement, les renseignements israéliens savaient pertinemment que les armées arabes n’étaient pas encore équipées pour remporter une victoire.

Dans cet article, le nom de Hassan II n’a pas été prononcé. Ce n’est que quand il fut repris par la presse internationale que le nom de l’ancien roi du Maroc fut ajouté, comme si Hassan II avait lui-même remis les enregistrements aux Israéliens, ce qui n’a pas été dit par Gazit.

Selon mes recherches, basées entre autres sur les témoignages des agents du Mossad responsables des relations avec le Maroc à cette époque, voici l’éclairage que l’on peut donner sur cette affaire. De 1962 jusqu’en février 1967 à la veille de la Guerre des Six Jours, tous les services israéliens étaient persuadés que l’armée égyptienne de Nasser était trop embourbée dans sa guerre au Yémen pour ouvrir un nouveau front. Si une guerre allait quand même éclater, elle n’aurait pas lieu avant 1970. Même après le redéploiement de l’armée égyptienne au Sinaï, nul n’imaginait Nasser fermer le détroit de la mer Rouge.

Cette conférence n’était pas la première occasion de la venue de Nasser au Maroc. En effet, le 3 janvier 1961, le président égyptien avait participé à une précédente conférence de la Ligue Arabe à Casablanca qui provoqua une liesse au sein de la population de la ville. Cependant, il est important de rappeler que toute la classe dirigeante marocaine, le Palais surtout, mais aussi l’Istiqlal et l’UNFP, étaient loin d’être enthousiasmés par celui qui destituait les monarchies et haranguait les foules.

En outre, les discours diplomatiques lors de la conférence de 1965 n’avaient rien d’un mot d’ordre adressé à un Etat-major militaire interarabe en vue d’une attaque imminente. Ils ne pouvaient tout au plus qu’avertir d’une atmosphère de belligérance envers Israël et ne firent que provoquer quelques polémiques entre le Mossad et les unités de combats de Tsahal.

Je tiens à préciser que ces enregistrements de la Conférence interarabe à Casablanca n’avaient rien d’exceptionnel, pour la simple raison que les relations israélo-marocaines dans le domaine diplomatique, débutèrent déjà le 7 janvier 1963, et qu’elles étaient sans rapport avec « l’accord de compromis » pour l’émigration collective des Juifs du Maroc. C’est à cette date que par l’intermédiaire de l’officier de police français Emile Benhamou, le Colonel Oufkir rencontra Yaacov Karoz, le bras droit du chef du Mossad, à la rue Victor Hugo à Paris. Cette rencontre reçut sans aucun doute l’approbation préalable du roi Hassan II.

Ces rapports avec le Palais survenaient alors que des relations étroites avaient auparavant lié Mehdi Ben Barka et Israël. Relations qui prirent une mauvaise tournure lorsque l’exilé politique marocain a demandé des armes à Israël, lors de son entretien avec le numéro 2 du Mossad le 28 mars 1960. Commença alors une coopération fructueuse entre les délégués du Mossad à Rabat – surtout David Shomron – et les chefs des services de sécurité marocains, Mohammed Oufkir et Ahmed Dlimi. Ce dernier effectua un premier voyage en Israël à la mi-février 1963, pour des pourparlers entre les deux services. Par la suite, après l’aide fournie par Israël au Maroc dans le cadre de la Guerre des Sables au mois d’octobre de la même année, les relations maroco-israéliennes prirent une ampleur considérable. Elles s’étendirent à divers domaines : formation des services secrets, communication, entrainement militaire, coopération agricole et bien d’autres aspects.

A ma question de savoir si en contrepartie Israël recevait du Maroc des renseignements sur ses voisins arabes, les agents concernés m’ont précisé que c’était plutôt Israël qui fournissait des renseignements aux Marocains, surtout par rapport à tout ce qui concernait l’Egypte nassérienne. Ceci explique comment les services de sécurité d’Oufkir ont permis aux agents du Mossad en fonction au Maroc d’installer eux-mêmes du matériel d’écoute dans la salle de réunion de la Conférence de Casablanca de septembre 1965. Ainsi, les Israéliens pouvaient savoir en temps réel ce qui se disait dans les débats entre Etats arabes contre leur pays. Cet événement n’est qu’un exemple parmi tant d’autres dans les relations entre les services d’Oufkir et Israël, avec l’accord tacite de Hassan II. A relever que toutes ces tractations survinrent un mois à peine avant une certaine implication du Mossad dans l’enlèvement de Ben Barka à la demande de Dlimi.

Juste après le début des hostilités, le 7 juin 1967, Hassan II décida d’expédier en grande pompe trois bataillons des Forces Armées Royales pour « sauver » l’armée de Nasser. Les bataillons avaient à leur tête le commandant Bouazza Boulhimez, ancien gouverneur de Casablanca. Avec un groupe d’officiers, Boulhimez prit l’avion pour le Caire. Mais les Egyptiens ne voulaient point coopérer avec lui, il dût attendre en vain deux semaines sur place sans rien faire.

Entre temps, des centaines de soldats marocains empruntèrent la voie terrestre jusqu’au désert libyen, où ils campèrent jusqu’à ce qu’ils comprirent que les Egyptiens ne voulaient pas d’eux dans cette guerre. Apres la défaite éclair des armées arabes, les autorités marocaines voulurent rapatrier leurs troupes par voie terrestre. Mais le gouvernement algérien s’opposa fermement au passage de l’armée marocaine sur son territoire. Le Maroc dut envoyer un bateau à Tripoli pour évacuer ses soldats. Un deuxième contingent marocain arrivé plus tard en train jusqu’en Algérie se rendit compte que la guerre était déjà finie.

Lorsqu’ils voulurent faire demi-tour, les Algériens ne leur permirent de se rapatrier qu’après leur avoir confisqué leurs armes et tout leur équipement. Ces renseignements ont été fournis juste après la guerre par le colonel Boulhimez au conseiller de l’Ambassade de France, Debroise, qui les transmit à Walter Eytan, alors ambassadeur d’Israël à Paris, le 18 juin 1968. Le colonel Boulhimez trouva la mort lors de la tentative de coup d’Etat militaire du 10 juillet 1971 au palais d’été de Skhirat, imputée au lieutenant-colonel Mohamed Ababou et au général Medbouh.

* Conférence de Casablanca (septembre 1965) : du nom de l’hôtel Casablanca, actuel Hyatt Regency.

כי״ח ואגודות יהודיות אחרות-אליעזר בשן

כי״ח ואגודות יהודיות אחרותcremieux

ב־1860 נוסדה בפאריס האגודה בשם Alliance Israélite Universelle  – 'כל ישראל חברים׳(להלן כי״ח) שהיו לה סניפים ברחבי אירופה. הרוח החיה באגודה ונשיאה מ־1863 ואילך היה יצחק אדולף כרמיה (  1880- 1796) (Cremieux. כרמיה היה משפטן, בשנים 1842־1848 היה חבר הפרלמנט הצרפתי, ב־1870 היה שר המשפטים, ובכהונתו זו הוענקה אזרחות צרפתית ליהודי אלגייריה. בתור נשיא כי״ח הוא פעל, בין השאר, למען זכויותיהם של יהודי רומניה ורוסיה, ולמען ייסוד בית הספר החקלאי מקווה ישראל.

כי״ח פנתה ליהודי מארוקו במכתב בראש חודש כסלו תרל״ד (תחילת 1874) חתום על ידי אדולף כרמיה ואיזידור לאב המזכיר, במטרה שיצטרפו לחברה, ובו נמסר קיצור התקנון של החברה :

א.         מטרתה ׳למען השגת שווי זכויות ליהודים בכל מקום, ולחזק ידיהם כי יעלו במעלות השכל והחכמה , לעזור לאלה שיציקו להם בגלל היותם שומרי תורה, וליסד בתי ספר ליהודים בארצות המזרח ובאפריקה.

ב.         הרוצה להיות חבר עליו לשלם לפחות 6 פרנק לשנה.

ג.          הוועד הראשי נמצא בפאריס, ובכל מקום שיש עשרה חברים יוכלו ליסד ועד מקומי שייבחר על ידי החברים.

ד.         הוועד מודיע על פעולותיו על ידי דיווחים המתפרסמים פעמיים בשנה ונשלחים לחברים.

במכתב יש גם פנייה לעשירים שיבנו בתי ספר לעניים, והדבר יהיה גם להם לתועלת, כי מעמדם בעיני הגויים יעלה ׳כשיקום דור חדש גדול במדע ובחכמה : אז יראו הגרים את היהודיים בעין טובה ותחת הקלון יעלה כבוד, כדוגמת היהודים בצרפת, שהודות להשכלה הגיעו להישגים. ההנחה של הכותבים היתה, שהמפתח לשיפור מעמדם ולשוויון זכויות תלוי בהשכלה שירכשו(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 250). ואמנם בשנים הבאות הוקמו סניפים של כי״ח ויהודים שלחו דמי חבר. ב־1910 היו 50 חברים בקהילת פאס שקיבלו על עצמם לשלוח 150 פרנק דמי חבר כל שנה (שם, מסי 252).

ב־1871 נוסדה בלונדון האגודה המקבילה לכי״ח – Anglo-Jewish Association, ׳אגודת אחים,. שתי האגודות שיתפו פעולה, ובשלב מסוים הוקם מוסד משותף של ׳אגודת אחים׳ עם ועד שליחי הקהילות בבריטניה. האגודות שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות וקידמה תרבותית ליהודים המקופחים בארצות השונות, בדומה למה שזכו לו יהודי צרפת ב־1791 ויהודי אנגליה בהדרגה עד 1890. כמו כן היתה מטרתן לסייע לכל הנרדפים בשל היותם יהודים, ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.

כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ושרי החוץ הורו לשגריריהן שישבו בטנגייר לחקור את אמיתות האירוע ופרטיו, ואם הדבר התאמת, לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את העבריינים.

בעקבות אגודות אלה הוקמו אגודות דומות בגרמניה – ׳חברת העזרה; Hilfsverein der Deutschen Juden, שנוסדה ב־1901 – ובארצות־הברית: American Jewish Committee, שנוסדה ב־1906.

Adolphe Crémieux, à l’origine Isaac-Jacob Adolphe Crémieux, né le à Nîmes et mort le à Paris, est un avocat et homme politique français, dignitaire de la franc-maçonnerie, promoteur de l’Alliance israélite universelle et fondateur de l’École normale israélite orientale. Ami de l’abbé Grégoire, il a prononcé son éloge funèbre.

Il est surtout connu comme auteur du décret Crémieux d’octobre 1870 qui attribuait la citoyenneté française aux « indigènes israélites d’Algérie ».

יחס דבדו החדש- משפחת להרהאר-אליהו רפאל מרציאנו

משפחת להרהאריחס דבדו 15

גברא רבא יקירא, מרגלית יקרה, איש החסד, בעל מדות טובות, זוכה ומזכה, הצדיק החסיד ר׳ דוד הנז׳ הוליד: משה, שלמה (בן היבמה. ר׳ דוד הנז׳ ייבם אשת אחיו ר׳ שלמה הנז', הוליד ממנה בן הזק׳ ע״ש שלמה אביו), מאחא (נפטרה בירושלים ת״ו).

אחד מבני עליה, קיים הפסוק ״וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה״/ יצא מהחול ובא אל הקודש, הליכותיו בקודש, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, שייף עייל שייף נפיק, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הנז׳ הניח ברבה: אברהם.

החכם השלם והבולל, אור גולל, בישראל להלל, שליחא דרחמנא מטעם קהילות הקודש בירושלים, גזבר נאמן, משמש בקודש בקהילות קודש בארץ ישראל ובחוץ לארץ, דיין בבית דינא דמערבא בירושלים, (ראה חוברת ״עמל ורעות רוח״ מאת ר׳ יחייא קאפח), מראשי קהל קדוש המערבים בארץ ישראל, החסיד הצדיק הרב אברהם הגז׳ הוליד: משה חיים, בת שבע, שמחה, חנה.

בן איש חיל, נכבד ויקר, נעים הליכות, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ משה חיים הנז׳ הוליד: שלמה, מאיר.

גברא רבא ויקירא, מרגלית יקרה, עץ עושה פרי, אילנא תקיפא, נטע נעמן, גזבר נאמן נגיד מיומן, רישא דעמיה, מדברנא דאומתיה, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ משה בלהרהאר (בן ר׳ דוד) הניח ברכה: יוסף, יצחק.

אחד מן הרמתים, מוכתר בנימוסין, יקר מפנינים, מורם מעם, ״השר והטפסר, רישא דכוליה מתא, נקי כפים, עוסק עם הצבור לשם שמים״ (כך מצאתי בכתובה של נכדו ז״ל), הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ (נולד שנת 800ו לערך נתבש״מ 1870 לערך) הוליד: אהרן, ר׳ משה, דוד, יעקב, יהודה, ר׳ אברהם, שלמה, מ״ז סתירא, סאעודא, עווישא, מאחא, מרימא.

המרוחם, בעל מדות טובות, רודף צדק, מחזיק כל בדק, הקים על תלה בית כגסת של משפחת להרהאר, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אהרן הנז׳ הוליד: מרימא, סתירא.

החכם הותיק, חמר עתיק, פיו מפיק מרגליות, איש תבונה, ראש פנה, בעל אכסניא, רודף צדקה וחסד, החסיר, הזקן הכשר הרב משה הנו׳ הוליד: ר׳ שמואל, אליהו, יוסף, מרדכי, רפאל, עווישא, לוויהא.

בן איש חיל, בר אבהן ובר אוריין, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ שמואל נתבש״מ בלא להניח זרע ב״מ.

הגבר המרומם, אור יומם, רץ למצוה קלה כבחמורה, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, חונן דלים, מכניס אורחים, מוקיר רבנן, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ הוליד: משה, שמואל, יהודה, רחמים, יוסף, סאעודא, מרימא, לוויהא, עווישא.

המרוחם, ישר ותם, משכים ומעריב, עושה צדקות הצדיק ר׳ יוסף (הנק׳ הריהר) הנז׳ ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: מאחא, סעידא.

הזקן הכשר, דחיל חטאין ועביד טבין, הולך בתום, טוב עם אלהים ועם הבריות, נותן צדקות, הצדיק ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד: משה, שמואל, ר׳ יעקב, מרימא, סעידא, סליטנא, סתירא, לוויהא, מאחא.

איש צדיק, זקן ונשוא פנים, אוהב צדקות, בעל מדות טובות, אהוב על הבריות, הצדיק ר׳ רפאל הנז׳ הוליד: משה, שמואל, יוסף, שמעון, אברהם, סעדיה, יהודה, סאעודא.

גברא רבא יקירא, טוב וישר, בענייניו מאושר, מוקיר חכמים ותלמידיהון, ביתו פתוח לרווחה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר, הצדיק ר׳ דוד הנז׳ (בן ר׳ יוסף) הוליד: ר׳ אליהו, יוסף, מרדכי, רחמים, יצחק, ציון, שמעון, רפאל, שמואל, מרימא, מ״ז סעידא, מאחא, לוויהא, סתירא, עווישא.

החכם הותיק, חמר חדת עתיק, איש אשכולות, נעים הליכות, הליכותיו בקודש, תרם להדפסת ספר לך דוד ־ לדוד ברוך מאת ר׳ דוד כהן סקלי ז״ל, יושב אוהלים של תורה, קיים הפסוק והגית בו יומם ולילה, גומל חסדים טובים, החסיד הזקן הכשר הרב אליהו הנז׳ הוליד: משה, יהודה, דוד, רפאל, אהרן, מאחא, עווישא, סתירא.

המנוח היקר, נקי ובר, הולך בתום, שייף עייל שייף נפיק, משכים ומעריב, הזקן הבשר מר זקיני הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: יצחק, ציון, אהרן, מ״ז מרימא, עווישא, נונא.

הזקן הכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יצחק (בן מ״ז ר׳ יוסף) הוליד בן הי״ו ובנות הי״ו.

המנוח, ירא אלהים וסר מרע, איש תם וישר, הזקן הכשר הצדיק ר׳ מרדכי הנז׳ לא הוליד זרע ב״מ.

המרוחם, הזקן הכשר, גומל חסדים טובים, העניו, הצדיק ר׳ רחמים הנז׳ הוליד: יצחק, אהרן, רפאל, דוד, עווישא, נונא, סתירא.

הנכבד, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יצחק הנז׳ הוליד: דוד, שלמה, סעדיה, ג׳ולייט.

הזקן הכשר, מנא דכשר, בעל צדקה, בעל מדות טובות, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ ציון הנז׳ הוליד: דוד, רפאל, אברהם, סתירא, סאעודא.

איש צדיק, חמר עתיק, מתהלך בתום, ירא ה׳ ושלם, עושה חסדים, ר׳ שמעון הנז׳ הוליד: יעקב, דוד, עווישא, סתירא, סאעודא, נונא.

המנוח, צדיק תמים, נהנה מיגיע כפיו, ר׳ רפאל הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.

השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק, עושה צדקה וחסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ שמואל הנז׳ הוליד: סאעודא, מאחא.

איש צדיק, יקר רוח, נוח לה׳ ונוח לבריות, שפל ברך, עושה צדקות, הזקן הכשר ר׳ יעקב (בן ר׳ יוסף) הניח ברכה: אליהו.

המרוחם הנכבד, זריז למצוה קלה כבחמורה, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ הוליד: אהרן, יעקב.

הזקן הכשר, נכבד ונבון, נעים הליכות, בעל מדות טובות, עושה צדקות הצדיק ר׳ יהודה (בן ר׳ יוסף) הוליד: רפאל, מרדכי, יוסף, רחמים, שמעון, סתירא, לוויהא, עווישא.

הגבר המרומם, איש אשכולות, חבצלת השרון, רודף צדקה וחסד, גזבר נאמן, נגיד קהילת אוטאט, רב טוב לבית ישראל, הצדיק ר׳ רפאל הנז׳ הוליד: יהודה, מרימא, סאעודא, לאה, עווישא, נונא.

המנוח, הזקן הכשר, מנא דכשר, נעים הליבות, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: יהודה, אהרן, אברהם, מרימא, עווישא.

המנוח, בעל מדות טובות, נודב נדבות, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: יהודה, סאעודא.

היקר, הולך ביושרו, נודב נדבות, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ רחמים הנד הוליד: יהודה, יוסף, עווישא.

הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ שמעון הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.

רב נהורא, שרגא דנהורא, נברשתא דדהבא, ראש על ארץ רבא, מבחירי תלמידי המלוב״ן האדמו״ר רבינו יעקב אביחצירא ז״ל, רב בקהילת עין אלכיחל באלג׳יריה, דיין בבית הדין דברו, ריבה וקיבץ פעלים לתורה, דובר צדק מגיד מישרים, פיו מפיק מרגליות, צנא מלא ספרי, אדמו״ר הדיין הרב אברהם הנד (בן הנגיד ר׳ יוסף) הוליד: יוסף, ציון, שמעון, יעקב, סעידא, עווישא, חנה, מרימא, מאחא, סליטנא, נונא, לוויהא, מרישא, זהרא.

המרוחם, בן איש חיל, עושה מעשה חסד עם החיים ועם המתים, נותן צדקות, מכניס אורחים, הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: משה, אברהם, מאחא, פורטונא, לאה, מרי, פנינה, סמן, אסתר.

המנוח, מכבד תורה ולומדיה, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שמעון הנד הניח: אהרן, לוויהא, עווישא, סתירא.

המנוח, זקן ונשוא פנים, בעל צדקה, רץ למעשים טובים, שב גם ישיש הצדיק ר׳ ציון הנד הניח: משה, מרדכי, אליהו, רחמים, אברהם, דוד, מאחא, סאעודא, עווישא.

המרוחם, טוב וישר, ירא אלהים וסר מרע, נהנה מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ יעקב הנד הוליד: אברהם, מרדכי, קמיל, ג׳ולייט, ליסא, רהיט.

הנכבד ויקר, שמן תורק, טוב לשמים וטוב לבריות, זריז למעשים טובים, הצדיק ר׳ שלמה (בן הנגיד ר׳ יוסף) הוליד: יוסף, דוד, משה, סתירא, זהרא, סאעודא.

גברא רבא יקירא, אילן ששרשיו מרובין, מתחסד עם קונו, רודף אחר המצוות ומעשים טובים, מוכתר בנימוסין, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יצחק (בן הנגיד ר׳ משה מרציאנו להרהאר הנד לעיל) הוליד: יוסף, שמעון, רחמים, אהרן, מדימא, לוויהא, מאחא, עווישא, סעאדא, פריחא.

איש צדיק, מורם מעם, יקר רוח איש תבונה, מתפרנס מיגיע עשר אצבעותיו, ידיו ידי אומן, מייצר שופרות וכלי קודש, מלאכתו מלאבת קודש, חביב על הבריות, הזקן הכשר ר׳ יוסף הנד הוליד: משה, יעקב, אהרן, יצחק, מרימא, סאעודא.

המנוח, טהור לב, עדין נפש, עושה צדקות, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: משה.

המרוחם, מתהלך בתומו צדיק, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים עם החיים ועם המתים, הזקן הכשר ר׳ רחמים הנד הוליד: יצחק, משה, אהרן, מרימא, מאחא, סאעודא.

הזקן הכשר, תמים דרך, מתפרנס מיגיע עשר אצבעותיו, בעל צדקה, מוקיר רבנן ותלמידיהון, זריז במצוות ובמעשים טובים, הזקן הכשר ר׳ אהרן הגד הוליד: יצחק, דוד, אליהו, אברהם, סאעודא, נונא, סליטנא, פריחא.

משפחת מרציאנו מהעיר מאפי (מרוקו) שם הגיעו בסוף המאה התשע עשרה, והם קרובים למשפחת להרהאר.

איש צדיק, בן איש חיל, דחיל חטאין ועביד טבין, ענף עץ עבות, הזקן הכשר הניח ברבה: יוסף.

הנכבד ונבון, רחים ומוקיר רבנן, בעל צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוד, מרדכי, יעקב, יהודה, שונא.

איש מורם מעם, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, רב פעלים לתורה ולמעשה חסד, מראשוני הפועלים בגלוי למען בנין ארץ ישראל, תרם תרומה נכבדה למטרה זו, פיו מפיק מרגליות, מרבני העיר סאפי(חתום עם רבני העיר בהסכמה לספר גבעת שאול מאת הר׳ המקובל ר׳ שאול נחמיאס זצ״ל), הרב יעקב הוליד: שמעון, שלמה, אהרן, חנינא, פריחא.

גברא רבא ויקירא, תם וישר, נקי ובר, רודף צדקה וחסד, מכניס אורחים, מכבד תורה ולומדיה, ירא ה׳ ושלם, הזקן הכשר, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: מנחם, פרוספר, מאיר, משה, יעקב, מרים, פיבי, חנה, רוזה.

אין בידינו פרטים על בניהם של ר׳ דוד ור׳ מרדכי הנזכר.

אומנים יהודים במרוקו במאות הי״ח־י״ט על־פי תיאורי נוסעים ומקורות יהודיים

אליעזר בשן

סנדלרים : שורה של מקורות זרים מזכירים סנדלרים יהודיים. אגרל כותב עליהם בטנג׳יר, ולירד במרכש. האריס מספר כי בתפילאלת מייצרים היהודים בעיקר נעליים לעניים ולברברים, וטיבן של אלה נחות לעומת אלה המיוצרות בפאס ומובאות לתאפילאלת, למרות שהעור המקומי משובח.

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

שמה של תעשיית הנעליים בפאס הלך לפניה, וזו העסיקה מוסלמים ויהודים כאחד. מצבם הכלכלי של תופרי־מנעלים לפי דברי אבנר צרפתי, היה שפיר. הנעליים שיוצרו בשוק, היו נמכרות או מיוצאות לערים ולארצות אחרות. היו סנדלרים שעסקו בתיקונים, ומהם שיצאו לכפרים לתקן נעליהם של הברברים. יציאתם של יהודים לכפרים למכור נעליים לכפריים, היתה גורם מעודד לתעשיית הנעליים במרכזים העירוניים, כמו פאס וצפרו. ירידה בביקוש לנעליים חלה עקב פקודה בשנת 1797 של הסולטאן מולאי איסמעיל (1823-1792) האוסרת על היהודים לצאת לכפרים למכור מרכולתם ובין השאר — נעליים. צמצום בייצור גרם לפיטורי נערים שעבדו אצל יצרני המנעלים. עובדה זו נדונה בכמה מקורות בספרותם של חכמי מרוקו בני הדור ההוא, בקשר לשאלת ההתחייבות של האומנים בהעסקת הנערים.

 כורכים: על כורכי ספרים מעור, מצויה עדות מצפרו.

 נגרים: לֶנץ כותב על נגרים יהודים במרוקו. בעל ׳יחס־פאס׳ מציין, כי במקצוע זה עוסקים הן יהודים והן מוסלמים. גם בין יהודי צפרו היו נגרים שתיקנו והתקינו רהיטים, ונגרי־בניין לחלונות ודלתות וכן חרטי־עץ.

בנאים: על בנאים יהודים במרוקו כותב צֶ׳ניאֶר. בפאס ידוע עליהם על־פי תשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור, ו׳יחס פאס׳. במאה הכי כותב ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו, על ׳שמעון המתקן חנותו על־ידי פועלים גויים וישראלים, והניחו קורות ועפר ואבנים על גבי תקרת החנות׳.

ייצור סבון: לא מצאנו עדות בכתביהם של התיירים האירופים על ייצור סבון, אולם ממקורות יהודיים מפאס ומצפרו מן המאות הי״ח-י״ט ידוע כי יהודים עסקו בייצור בורית, אותה הכינו מפסולת של שמן. חלק מתוצרת הבורית שיוצרה על־ידי יהודים בצפרו ניתן כמס לשלטונות, שהועבר דרך מכנאס.

שעווה: שעווה הוכנה מפסולת של דבש. גם על ייצור שעווה בידי יהודים מצויים פרטים בפנקס בית־הדין בפאס משנת תס״ד (1704), ובספרות הרבנית. מלאכה זו, כמו אחרות שהתבצעו בחצר, עלולה היתה להפריע לשכנים, ולפיכך היתה להם זכות למנוע מהאומן לעסוק במלאכה הגורמת לרעש, או לאי־נעימויות אחרות. ואכן מדי פעם התעוררה בעיה זו. הדים לתופעה מצויים בספרות התשובות: ר׳ שלמה אבוטבול מצפרו (נפטר בשנת 1810) פוסק כי השכנים רשאים למנוע את יצרן השעווה לעבוד בחצר, אם הדבר גורם הפרעה לשכנים. על תהליך זיכוך השעווה מוסר ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס (1822-1774).62

רוקחים, בשמים: רוהלפס כותב, כי הכספית נקנית על־ידי המאורים בערי־החוף בחנויות של האירופים. בערים הרחוקות מהחוף נמכרת הכספית על־ ידי יהודים היודעים כיצד להכין אותה. ייתכן שכוונתו לרוקחים או לבשמים שהיו מוכרים תרופות ותבלינים שונים. במקורותינו מוזכרים בשמים (עטארין) המוכרים ולא מייצרים אותם. אולם יש לשער שהיו מהם בעלי מירשמים להכנת סמים, תרופות וכיוצא בזה."

ייצור מזון: לפי ידיעות ממקורות יהודיים מהמאה הי״ח, וממקורות זרים משנות השלושים של המאה הי״ט, עסקו יהודים בהרי האטלאס ובסביבות הערים פאס, מכנאס, צפרו ודבדו בחקלאות על ענפיה השונים. סטאטפילד והאריס כותבים שזה המקום היחיד בעולם בו מצויים חקלאים יהודים. אפלטון כותב בשנות השבעים של המאה הי״ט בשם קפטן וורן, איש המשלחת הבריטית לחקירת ארץ־ישראל, כי יהודי מרוקו, הם החקלאים היחידים מבין היהודים, ובהיותם צאצאי היהודים בספרד, הם נושאים אתם מסורת ארוכה של בקיאות בשיטות השקיה ועיבוד חקלאי.

בספרות התשובות פרטים שונים על בעלי שדות תבואה, כרמים בהם ענבים, תאנים, זיתים ודקלים, ובעלי גינות ירק. היו ששכרו שדות מגויים, או עיבדום בשותפות עם נוכרים, ואחרים שעיבדו השדות בעצמם. מצויים יהודים שגידלו פרות וצאן. לעצירת שמן מזיתים היו שקנו את הזיתים בעודם על העץ. כך מספר ר׳ יעקב אבן צור על יהודי שקנה ׳יער של זיתים׳ לשם עצירתם ומכירתם. על ייצור יין ויי״ש מתאנים וצימוקים בשם ׳מאחיה׳, כותבים מקורות נוצריים רבים, ומהם המשבחים את טעמם וטיבם של המשקאות המיוצרים על­  ידי יהודי מרוקו. הנוצרים גילו עניין מיוחד בכך, שהרי המוסלמים לא דרכו ולא מכרו יין, והנוצרים נזקקו למשקאות חריפים שיוצרו ושווקו על־ידי יהודים. גם במקורות יהודיים מצויים פרטים על כך, למשל, בתשובתו של ר׳ יוסף בן יצחק וליד מתיטואן, על יהודי שדרך יין מענבי־הכרם שלו. על יצרני היין הוטל מס מיוחד להיתר הייצור, ומפקחים מונו לשם כך מטעם השלטונות.

טוחנים: יהודים מוזכרים על־ידי צ׳ניאר. כנראה שהכוונה שהם טחנו קמח. יהודים בעליהם של בתי־ריחיים לטחינה מוזכרים במקורות יהודיים. אולם ספק אם הם עצמם עבדו כטוחנים.

הקבוצה האחרונה של אומנים שנזכיר היא עובדי שירותים כמו ספנים המוזכרים על־ידי קונרינג בתיאורו את טנג׳יר בסוף שנות השבעים של המאה הי״ט. יהודים בפאס ובצפרו היו גם חמרים מובילי משאות מעיר לעיר. בעלי מלאכות אלה(שלא חייבו התמחות רבה) היו עשויים להחליף עיסוקם. כך מספר, למשל, ר׳ יעקב אבן צור, בשנת תק״א (1741) על יהודי שהיה חמר והפך למנגן נודד. מקורות זרים כותבים על נגנים יהודים במקומות שונים, ביניהם במוגאדור, ובסאפי בצוות יחד עם מאורים. מבין היהודים היו גם סבלים או ׳כתפים׳ בלשון המקורות, בייחוד בערי־החוף. מיקין כותב כי בין יהודי טנג׳יר רק מעטים עובדים בשירותים, חוץ מסבלים ועובדי נקיון ברחובות. מקצועות אחרים בעלי אופי שירותי שביניהם היו יהודים הם ספרים, קצבים, טבחים, אופים ועובדים בשירותים שונים למקומיים ולזרים.

לסיכום, הצבענו על המיגוון המקצועי של האוכלוסיה היהודית במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כאשר היהודים נוטלים חלק כמעט בכל אומנות. יש אף אומנויות שליהודים היתה שליטה חזקה בהן. ניתן לומר אפוא כי רוב יהודי מרוקו נהנו מיגיע־כפיהם והשתייכו לשכבה היצרנית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר