מורשת יהדות מרוקו

יהודי אירופה למען יהודי מרוקו

על רקע מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען אחיו במרוקו, ופעולה זו נמשכה דורות לאחר מכן. משה מונטיפיורי(1784־1885), שכיהן בתור נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה (Board of Deputies) מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ט'היר שריפי(צו מלכותי) להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה שיסד קרן בשם Morocco Relief Fund לעזרת היהודים הסובלים, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים. ב־1855־1856 השתוללה בפאס מגפת חולירע, שהפילה חללים רבים, ויהודים נזקקו לסיוע.

מוחמד הרביעי, 1859 ״1873

 מלחמת ספרד־מרוקו

הסולטאן הזה קבע את בירתו במראכש, פיתח את העיר ובנה בה מסגדים ובנייני ציבור. זמן קצר לאחר עלייתו על כיסאו פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה שבידי ספרד. רבים מיהודי תיטואן וטנגייר ברחו מחשש לגורלם בעת המלחמה וכ־5,000 מהם מצאו מקלט זמני בגיברלטר ובאלחזיראס (Algeciras)  שבספרד. הקרן Morocco Relief סייעה גם ליהודים אלה, ובשנים הבאות סייעה גם להחזקת בתי ספר במרוקו.

צבא ספרד כבש את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. בעקבות הפיכת מסגד לכנסייה גברה העוינות נגד הנוצרים. בתיווכה של בריטניה, שחששה מפני התחזקותה של ספרד, נחתם הסכם ב־24 באוקטובר 1861 ותיטואן הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון לי״ש). חלק מסכום זה הלוותה בריטניה לסולטאן, תמורת מישכון של תקבולי המכס. הסכם על כן נחתם ב־20 בדצמבר 1861. הדבר ביסס את מעמדה של בריטניה במרוקו, וחיזק את תלותו של הסולטאן בה. עם זאת, ספרד זכתה בשטחים נוספים בחוף הצפוני של מרוקו.

כישלונו של הסולטאן מול ספרד הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, שחציה הופנו גם נגד היהודים.

ב־1860 נשלח מ״ח פיצייוטו (Picciotto)  לגיברלטר ולמרוקו על ידי המועצה הממונה על קרן הסיוע למרוקו, כדי לבדוק את מצבם של היהודים פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכי פעולה לשיפור מצבם של יהודי מרוקו בכלל. פיצייוטו כתב דו"ח מפורט שתיאר את מצבם העגום של רוב יהודי מרוקו, ואת היחס המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית. כן כתב על הבורות והעוני, ועל התעלמותם של העשירים המקומיים ממצבם של אחיהם העניים וילדיהם, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך מתאים. מסקנתו היתה שיש להקים מערכת חינוך מודרנית כדי לתת פתרון לבעייתם.

אהבת ישראל.

א. עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס. בראש עליית הקהילה עמד הרב משה אסולין ששימש רב הכפר. עם הגיעם ארצה, אוכלסו במחנה עולים הנקרא הרטוב – הסמוך לבית שמש, ומשם הצפין הרב לישוב לימים נקרא כרם בן זמרא ובו כיהן כרב היישוב, ומשם עבר הרב לעיר קרית גת. באחד מן הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנם רב רושם, שאליו הוזמן הרב משה אסולין. רב העיר החל נושא דברי פתיחה, ובראש דבריו אמר: "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקא״.״. רב העיר חשב שהוא מפרגן

????

לרבי משה, אולם מיד קם הרב ונעמד על רגליו ואמר לרב העיר,: "אתם הגעתם ארצה מאירופה, אצלכם קיימים מושגים כמו"חרדי״ ״חילוני״(ובדרך הלצה אמר הרב שניהם מתחילים באות ח׳ מלשון חטאים) אצלנו במרוקו ידענו שיש או יהודי או גוי, וברוך השם קיימים בתי כנסיות לבני העדה אשר בתוכם תמצא מגוון יהודים מכל החברה הישראלית, וכך ראיתי אצל יוצאי תימן, כי אנו רוצים להמשיך את הדרך המסורה לנו מרבותינו דוד אחר דור, עוד מימי בית שני ואף קודם לכן. וצריך לעמוד על משמר בתי הכנסת כלשונם – כנסת מלשון התכנסות… לשם קירבה לבורא, ומעולם לא עירבו דעות אישיות, על אף שוודאי שלכל אחד יש דעה אישית… אבל מקומם בודאי לא בבית הכנסת, ותמיד ידעו אבותינו ורבותינו לשמור על קדושת בית הכנסת, ואנשים המשתייכים למפלגה כזאת או אחרת ועוסקים בכך בבית הכנסת, דבר שגורם לחילול ה׳ ומציאות שלא היתה קיימת בצפון אפריקא, וצריכים להתכונן לבנין המקדש אשר גם שם לא יהיה מפלגות…

ב. הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל רב העיר חיפה ומחבר כארבעים ספרים, הרב, מנהגו בקודש שלא לכתוב בימי חול המועד אף דברי תורה מלבד פעם אחת לגודל אהבת ישראל וז״ל הרב בשו״ת מים חיים (ח״א סימן שיא), "בערב חג הסוכות בין הערביים, הגיעני מכתבן הבהיר, ונשאר על מסגר עד יום ראשון לחולו של מועד אחר תפלת השחר, שאז פתחתי למוסריו, ובקראי עמדתי מרעיד, וערבה לי כל שמחה, ביודעי את כל תוקף הפחד והצער והיגון הנורא, אשר אפפו את כבודך, והסובבים הודך, על כי לא היית טהור מקרה לילה בליל יום הכפורים שעבר, והמאמר ידאג כל השנה אינו זז מנגד עיניך, ולא נתנך לנוח לילה ויומם, כי לא תאמין בחייך חלילה, ובדמע חם הנובע מלבך הטהור, אתה שואל ומבקש מצעיר כמוני, להשקיט המיית לבבך הסוער כהמון ים בשווא גליו, ולהחיות את נפשך בדברים המיישבים וסמוכים וסועדים את הלב, להודיעך שורש הענין באורך וברוחב, והנה ידידי אף כי מעולם לא משכתי בשבט סופר בחולו של מועד, עכ״ז ביודעי נאמנה ממכתבך, כי פיקוח נפשות שנו כאן. ועיניך מייחלות ומחכות ומצפות ומקוות לתשובתי, לכן שניתי את טעמו זאת הפעם.

ר׳ שמעון בן לביא היה בפאס, ובשנת ש״ט לערך עבר לטריפולי בדרכו לארץ ישראל, אלא שלפי המסופר החליט להשתקע בטריפולי מאחר שמצא לפניו שדה פעולה נרחב. במשך זמן ניכר מבין השנים רנ״ב־ ש׳׳ט הוא פעל בפאס, ובאותה תקופה עסק בחיבור ספרו כתם פז. על ספר זה כותב ג׳ שלום: ״הספר החשוב במארוקו אז הוא ׳כתם פז׳ למקובל שמעון לביא מפאס – הפירוש היחיד לזהר שלא הושפע מקבלת צפת״; ר׳ אברהם סבע, בספרו צרור המור, פרשת ואתחנן, מספר על דרשותיו, שנתקיימו ״בכל בתי כנסיות של קהל פאס״. שרד בידינו פירוש שלו לעשר הספירות, ״שכתב להר׳ עלאל בן אלחאיך ז״ל מארץ תלמסאן״; ר׳ יהודה חייט מספר בהקדמה של פירושו לספר מערכת האלהות על תלאותיו במארוקו: ״ומשם נסענו לילך אל הבירבריא׳ של מלכות פיס בארץ ישמעאל … וגם שם לא שלותי ולא שקטתי … והשליכוני בבור תחתיות … שעמדתי שם קרוב למי יום … והעיר הש״י רוח היהודי׳ אשר בשושן ובאו שם לפדותני ונתתי להם בשכר הפדיון קרו׳ למאתי׳ ספרי׳ שהיו לי״. אמנם קשה לשער שר׳ יהודה חייט הספיק להאציל מרוחו על יושבי המקום אך הספרים הללו בוודאי כללו קבוצה נכבדה של ספרי קבלה שהוריש להם כמורשת רוחנית.

מצד אחד, מקובלים חשובים ממרכזי דרעא ופאס עולים לארץ ישראל, במרוצת המאה הט״ז, ומצד אחר, יהדות מארוקו מתחזקת על ידי מגורשי ספרד וזוכה לתנופה מחודשת עם פריחת הקבלה בצפת ועם ביקורי שד״רים מארץ ישראל המביאים עמהם חומר קבלי. כך, למשל, תיקונים והנהגות של חכמי צפת נשלחו מארץ ישראל לצפון אפריקה, חלקם לפני שנת של״ז וחלקם בשנת של״ז. גם ספר היכל הקדש מאת ר׳ משה אלבז, שנכתב במרוצת השנים של״ה-שנ״ט, מכיל חומר מצפת. כוונתי לסדר תפילת ליל שבת, המכיל את קבלת שבת לפי הנהגות הרמ״ק (במיוחס אליו) והאר״י כאחד.

אולם יש להעמיד דברים על דיוקם. מבחינה קבלית, השפעתם של מגורשי ספרד לא היתה ניכרת במיוחד, בעיקר אם נשווה למאבק שהתחולל בין המגורשים והתושבים בתחומי ההלכה והמנהג. ואף הקבלה הצפתית לא הפליגה בתחילה בהשפעתה. ועם זאת יש לראות חשיבות בקשרים שנרקמו מהכא להתם ומהתם להכא, קשרים שהלכו ונתהדקו בזמנים מאוחרים יותר. אין לשכוח, שרדיפות וגזירות כלכליות למיניהן, שהיו נחלת אבותינו בקהילות הגדולות שבמארוקו הביאו, בצד התקוות המשיחיות, לעליית אישים רבים לארץ, ובתוכם גם מקובלים. אין ספק שאלה הגיעו לרמה גבוהה בתחום הקבלה, והרי חלק מתלמידי האר״י נמנים עם יוצאי המגרב. היו אפוא חכמים – בהם ר׳ אברהם הלוי ברוכים, ר׳ יוסף אבן טבול, ר׳ מסעוד סגי־נהור, ר׳ סולימן אוחנה, ר׳ אברהם ב״ר מרדכי אזולאי, ר׳ חיים בן עטר, ר׳ מסעוד אלחדאד ור׳ יהושע ציון – שעלו ממארוקו לארץ ישראל, ומהם אף נמנו עם גדולי המקובלים בצפת ובישיבת ״בית אל״ בירושלים; ויחד עם זאת היו שד״רים שהוליכו כתבי־ יד קבליים מארץ ישראל למארוקו.

למעשה קרה במארוקו תהליך מוזר במקצת. ברור שבימי־הביניים היתה בה פעילות קבלית. אנו מכירים את המקובל המקומי, ר׳ יהודה בן נסים ן׳ מלכה, ומקובלים שהיגרו אליה מספרד. ספריהם של ג׳יקטילה, ר׳ יצחק דמן עכו, ר׳ יוסף אשכנזי, ר׳ דוד בן יהודה החסיד ואחרים היו ידועים היטב. ספר הזוהר היה מצוי במגרב, וכנראה בהיקפו המלא. מצב זה נמשך עד סוף המאה הט״ז. במאה הי״ז מתמעט והולך העיסוק בקבלת ספרד, ואילו הזוהר הולך ותופס מקום חשוב ביותר בבית־מדרשם של המקובלים. סבורני שהגורם לכך הוא שבירת הרצף שנמשך מאז המאה הי״ג. לאמור, בשלב המוקדם התמקדה הקבלה בדרום ובפאס, ואילו במאה הט״ז, עם עליית חלק נכבד ממקובלי הדרום לארץ ישראל מצד אחד, ונדירות של חכמים אחרים מן הדרום בתוך תחומי מארוקו בשל גורמים חיצוניים מצד אחר, נוצר חלל מסוים. ממילא נבלמה ההתפתחות הטבעית. אפשר שבמרכזים החדשים שקמו במאה הי״ז ואילך כבר לא נותרו העתקות של כתבי־יד מקבלת ספרד, אולם שפר חלקו של הזוהר שזכה בינתיים גם להידפס ונתקבל בברכה רבה. מעתה ואילך הוא ספר יסוד שמשננים אותו, כותבים לו פירושים, מעתיקים אותו והוא כובש מקום מרכזי ברחבי המגרב. גם מתהלכות אגדות סביבו. ושוב, באמצע המאה הי״ז מגיעים גם כתבי האר״י, כדלקמן, המחוללים מפנה נוסף.

קידושין שלא בשעת החופה

אולם מתוך ספרות השו״ת נראה, כי עד למאה העשרים עדיין היו מקרים רבים של קידושין בעת האירוסין. בעיקר היה מדובר בילדות קטנטנות שהוריהן רצו להבטיח את זיווגן לכשיגדלו, או בהורים שרצו להבטיח בת פלונית לבנם, וכדי שלא יקדימו אחר היו מקדשים אותה בעודה קטנה.

כמו־כן למרות התקנה המחייבת עריכת חופה וקידושין בנוכחות רב ועשרה מישראל, נדונו בספרות ההלכה מקרים לא מעטים של קידושין בנוכחות שני עדים בלבד, ובהם קידושי שחוק, קידושי פזיזות, קידושי אונס, ולפעמים קידושין בסיוע נוכרים. חכמים נדרשו להתמודד עם שאלות קשות שעוררו מקרים אלה ואחרים, ולהלן כמה דוגמאות.

במחצית השנייה של המאה הי״ט דן ר׳ יעקב אביחצירא במקרה של קטנה שאביה שידך אותה, אחר־כך הלך החתן וקידש אותה בפני שני עדים בלא ידיעת האב. כששמע האב, הסכים על הקידושין וקבעו זמן לנישואין ועשו תנאים ביניהם בשטר ובקניין. לאחר כמה חודשים נעלם החתן והותיר את הכלה עגונה. האב ביקש לבטל את תוקף הקידושין מאחר שבשעת נתינתם לא ידע עליהם, ולא נתן את הסכמתו להם.

דוגמה נוספת עניינה קידושי שחוק, שבהם סיבך האב את ארבע בנותיו בספק קידושין. השאלה הופנתה למכנאס לר׳ חביב טולידאנו במחצית הראשונה של המאה הי״ח:

ראובן היו לו ארבע בנות, ויום אחד נכנס שר העיר לביתו של ראובן וישב שם. אחר כך נכנס שמעון לבית ראובן ומצא שם את השר, התחילו לדבר מענין לענין ומדבר לדבר, עד שעמד שמעון ואמר לשר שישיא לו את בתו של ראובן. ענה השר ואמר לשמעון תן לו לראובן מוזונת [ = שם מטבע] אזגארית. מיד לקח שמעון מעה [ = מטבע] אחת ונתנה לראובן ואמר לו הא זגארית בנתיך. והיו מצויים שם בבית ראובן שני עדים, ואחד מהם שומע ואינו רואה. והעיד עד אחד שלאחר שנתפרדה החבילה והלך כל אחד לדרכו הודו שניהם ראובן ושמעון שלא היתה כוונתם אלא לצחק [ = לשעשע] את השר ולשמחו.

ממקרה זה אנו לומדים כי קראו לכסף הקידושין ״מוזונא דזגארית״ [ = מטבע של צהלולים] וכי לפעמים היו הנישואין נעשים בהתערבותם או בלחצם של גויים. מאמירתו של השר לשמעון: ״תן לו לראובן מוזונת אזגארית״ נראה שהגויים באזור ידעו על מנהגי הקידושין אצל היהודים, אם כי ייתכן שגם הם השתמשו במונח זה — באשר למוהר. ומאחר ששמעון אמר ״הא אזגארית בנתך [ = הנה קידושי בתך], ולא פירש איזו מהן, הרי כל בנותיו של ראובן שלא מלאו להם שתים עשרה וחצי, נכנסו לספק קידושין, מעין המקרה שהובא לפני רס״ג הנזכר לעיל. להתרת הסבך טענו הצדדים שהם רק חמדו לצון, ולא היתה להם שום כוונה לקידושין.

להלן שתי דוגמאות של קידושין בכפייה. הצד השווה שבהם: שנעשו בנשים חסרות מגן:

העידו לפנינו בתורת עדות גמורה, ואמרו שבא אליהם מרדכי בן יעיש הנקרא אתורג׳מן הנקרא בן חיחי, ואמר להם תלכו עמי לבית אחד וכן עשו שהלכו עמו. ונכנסו עמו לביתו של מסעוד בן יעקב בן יחייא בבירה [־בעיירה] הנקראת בוחאמוד, וכשנכנסו שם מצאו שם כמה נשים יושבות ובתוכם היתה יושבת אשה אחת ושמה שמחה בת משה הנקרא חיון, ותכף ולאלתר בהכנס לשם נטל מרדכי הנזכר מעה אחת משלו והלך אצל שמחה הנזכרת, והושיט ידו להוציא ידה מתחת החאייך [ = השמיכה/הסדין] שהיתה מתעטפת בו, ולא רצתה להוציא ידה כלל, והיה דוחק ידו והכניסו בעל כרחה במקום ידיה לתחת החאייך ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, ותכף ומיד עמדה וזרקה הקדושין והיתה מקללת אותו היא והנשים שהיו שם עמה…

במקרה זה, האשה חסרת המגן היתה אלמנה, והמקדש תחב לכף ידה בכוח ובאלימות כסף קידושין. היא סירבה לקידושיו ומיד זרקה את כסף הקידושין מידה. נתעוררה השאלה, אם יש תוקף לקידושין הללו. החכם שחקר ובדק את המעשה הסיק שהאשה אינה מקודשת. על סמך פסיקתו הלכה ונישאה לאיש אחר, והיא כעת בהיריון. מרדכי, המקדש האלים, קם וערער בתוקף רב על נישואיה לפני ר׳ יעקב בן מלכא בתיטואן ולפני חכמי פאס, ודרש לאסור אותה על בעלה בגלל שקידושיו שלו קדמו.

דוגמה אחרת לקידושין בכפייה היא מאזור אריף שבגבול מרוקו־ספרד ממחצית המאה הי״ט. המקרה מתואר בעדותם של שניים מהנוכחים:

והעידו בזה הלשון חנא חאצ׳רין מנאיין גיא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת, הרבת הייא ויימאהא לצ׳אר דלגוי וגיא הווא ובאבאה ועטאוו שוחד לדיך לגוי וכרזוהא הייא ויימאהא מן תמא באונס, וג׳אוו כותהא וקבדולהא ידהא בזז והומא ידרבו פיהא וזבדולהא ידהא ונזלולהא דרהם דלקדושין, ורמתהו פדיך רגע. וליסירא סגירא מן שבע שנין [ = אנו היינו נוכחים שעה שבא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת. ברחה היא ואמה לבית הגוי, ובא הוא ואביו ונתנו שוחד לאותו הגוי, והוציאו אותה ואת אמה משם באונס. ובאו אחיה ותפסו את ידה מתוך שהם מכים אותה ומשכו את כף ידה והניחו בה מטבע דרהם של הקידושין, וזרקה אותו באותו הרגע. והילדה קטנה, כבת שבע שנים].

המקרה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן. מהעדות עולה סיפור מזעזע של קידושי ילדה קטנה בניגוד לרצונה ולרצון אמה האלמנה מתוך תקיפתן באכזריות רבה. אחיה, לעומת זאת, רצו בקידושין אלו, כנראה משום תועלת שהפיקו מהם. גם במקרה זה היתה ידו של גוי בדבר, במידת־מה. מהמקרים הנזכרים ניכרת הבורות הרבה של הצדדים המעורבים בנוגע להלכות קידושין.

במקרים הנזכרים היו הקידושין במטבע כסף, ולא בטבעת כמקובל היום. קידושי כסף היו שכיחים במרוקו עד למאה העשרים.

הערת המחבר : המנהג לקדש במטבע מוכר לי מאזור מגוריי אוטאט אלחאג׳. וראה: מליץ טוב, סימן לא, לז ע״א ובסימן סב, עד ע״א. דומה כי המנהג במרוקו לקדש בטבעת התפשט יותר בעקבות השפעת המנהג בצרפת. עד לשנות החמישים עדיין היו כפרים במרוקו שקידשו במטבע או בכוס יין ובתוכה מטבע. בעניין קידושי אישה בטבעת קיים שוני במנהגים בין בני בבל לבני ארץ־ישראל: בני בבל קידשו בכוס יין, ובני ארץ־ישראל קידשו בטבעת. ראה: ספר החילוקים, מהדורת ר״מ מרגליות, ירושלים תרצ״ח, חילוק כה, עמי 139.

משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמים

מונטיפיורי התכתב עם משרד החוץ של בריטניה, ודאג לערב את הוזיר לענייני חוץ, כמו שהדברים מתבטאים בעשר תעודות רציפות החל מ־4 באוקטובר וכלה ב־28 באוקטובר 1863. הנושא גם עלה בהתכתבות בין שר החוץ לקונסול ריד, שמילא את מקומו של ג׳והן דרומונד האי. ריד ליווה אחר כן את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, כשבסופו של דבר יצא מונטיפיורי למרוקו במטרה לשחרר את האסירים. שלא כמו הנציגים הבריטים במרוקו, שהיו מעורבים מעורבות פעילה בפרשת סאפי, כמו שהדבר מתבטא בהתכתבויות הללו ובדבריו של דרומונד האי במכתבו מ־2 במאי 1864 לשר החוץ, לא הייתה ממשלת צרפת מעורה בנושא כלל (בעניין הזה ראו תעודה מם׳ 83).

בקשה לדחות את ביצוע פסקי הדין

ב־4 באוקטובר 1863 כתב מונטיפיורי לתת־שר החוץ של בריטניה, לאיארד(Layard), ואף העביר לו מכתב שקיבל מהקהילה היהודית בטנג׳יר, שנכתב בו ששני יהודים הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, ועוד שניים נתונים במאסר ונידונו למוות בלא משפט. להלן תוכן המכתב: מונטיפיורי כותב שהוא פונה אליו ולא אל שר החוץ הרוזן ראסל, כי הוא משער שראסל שוהה כעת בסקוטלנד. הוא מתנצל על הפנייה אליו, ומביע את צערו שאינו יכול לפגוש אותו, אבל, לדבריו, הוא אינו נוסע בחגים היהודיים. מונטיפיורי עוד כותב שהוא מניח שאם יקרא לאיארד את המכתב, יגיע למסקנה שהנושא אינו סובל דיחוי. לפי ניסיון העבר יש למונטיפיורי אמון מלא בסיוע ההומניטרי של ממשלת בריטניה וברגש האציל של לאיארד. מונטיפיורי פונה אליו בבקשה שינקוט צעדים בעניין לפי הבנתו, והוא מציע לו בייחוד לשלוח מיד מברקים לקונסולים של בריטניה בסאפי, בטנג׳יר ובמוגדור, ולהורות להם שינצלו את מעמדם, ולפחות שיתבעו לדחות את הביצוע של פסקי דין המוות ליהודים בסאפי, עד שתיערך חקירה מלאה של כל נסיבות העניין, מונטיפיורי מוסיף שהוא מצפה לפגוש את לאיארד ביום רביעי(תעודה מס׳ 26).

5 באוקטובר 1863 – הוראה לנציג בריטניה בטנג׳יר להתערב למען האסירים

אדמונד האמונד (Edmund Hammond) כתב את תגובת משרד החוץ של בריטניה בהיעדרו של לאיארד, הנמען הקודם. לדבריו, הוא שלח מברק לנציג הממשלה בטנג׳יר שיתערב למען היהודים שנשארו בחיים ושיביע את התנגדותו להוצאתם להורג בלא משפט צודק ובלא חקירה יסודית. האמונד עוד כותב שמכתבו של מונטיפיורי יישלח ללורד ראסל הערב, בבקשה שייתן לו תשומת לב. בצד המכתב כתוב שמברק נשלח למר ריד, קונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1859 וממלא מקומו של ג׳ון דרומונד האי(תעודה מס׳ 27).

FO 99/119

F.O. Oct[ober] 5, 1863

Copy

To Sir Moses Montefiore Oct[ober] 5 1863 Executor

position of Jews at Tangier. Teljegram] has been sent to M^r Reade before to interfere

My dear Sir,

Layard is out of town; but I have not hesitated in Lord Russel's absence, at once to telegraph to an authority at Tangier to interpose in behalf of the surviving Jews, and to represent strongly against their being executed without a fair trial and full investigation. I will send your letter and its inclosure to Lord Russel tonight, and call his immediate attention to it,

Very faithfully yours (signed) E. Hammond

להלן נוסח המברק ממשרד החוץ, שנשלח באותו היום לתומאס ריד:

נודע לי ששני יהודים חפים מפשע נאשמו ברצח ספרדי בסאפי, ונידונו למוות בלא משפט בסאפי ובטנג׳יר. עוד שני יהודים שוהים במאסר טרם הוצאתם להורג. אתה מתבקש לבקש מהממשל המאורי לשלוח מיד פקודות לסאפי או לכל מקום שיש בו אסירים, לדחות את הוצאתם להורג עד שיישפטו במשפט הוגן ולחקור ביסודיות את עניינם. המעשה, כמו שהוצג, הוא דוגמה מזעזעת של אכזריות ברברית. עליך ללחוץ בתקיפות על הממשל המאורי ולהזהירו שמעשים כה אכזריים כגון אלו שנעשו יסבו נזק לקשרים עם ממשלת בריטניה (תעודה מס׳ 28).

28

Oct[ober] 5. 1863

Copy of

Telegram to M^r Reade

It has been stated to me that two Jews falsely accused of the murder of a Spaniard at Saffi have been tantanously put to death without trial at Saffa and at Tangier, and that two others are in confinement preparatory to their being similarly dealt with. You will make an immediate representation to the authorities at Tangier and request them to send orders to Saffa or wherever the prisoners may be to defer their execution until the accused parties have been fairly tried, and a full investigation gone into. The story as represented affords a shocking instance of barbarous cruelty, and you will press upon the Moorish authorities in the strongest terms the evil effect which such transactions must produce on the British Government.

ממזרח וממערב כרך ג'

קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

רמת גן – תשמ"א

תוכן העניינים

אברהם בארי: תקנות גאונים בביטול מודעה  7

חיים בנטוב: להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס 1545—1619 ל            45

מאיר בניהו: הרוגי דולייא 79

משה עמאר: קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור     89

שמעון שורצפוקס: פנקס מארסיי 1783—1788      125

הנרי טולדנו: יומן מסע של רבי יצהק נסים טולידאנו לארץ־ישראל      141

יהודה רצהבי: אגודת אחים תימנים

לתולדות יהודי תימן ביפו בשנות תרע״א—תרע״ד      159

אברהם חיים: הסתדרות הצעירים הספרדים / הסתדרות חלוצי המזרח

דיוקנו של ארגון יהודי ספרדי בארץ־ישראל 181

חלק אנגלי

Michael M. Laskier

 The Jews of Morocco and the Alliance Israélite Universelle. Selected Documents.

XXIV English Summaries

כי״ח ואגודות יהודיות אחרות

ב־1860 נוסדה בפאריס האגודה בשם Alliance Israélite Universelle  – 'כל ישראל חברים׳(להלן כי״ח) שהיו לה סניפים ברחבי אירופה. הרוח החיה באגודה ונשיאה מ־1863 ואילך היה יצחק אדולף כרמיה (  1880- 1796) (Cremieux. כרמיה היה משפטן, בשנים 1842־1848 היה חבר הפרלמנט הצרפתי, ב־1870 היה שר המשפטים, ובכהונתו זו הוענקה אזרחות צרפתית ליהודי אלגייריה. בתור נשיא כי״ח הוא פעל, בין השאר, למען זכויותיהם של יהודי רומניה ורוסיה, ולמען ייסוד בית הספר החקלאי מקווה ישראל.

כי״ח פנתה ליהודי מארוקו במכתב בראש חודש כסלו תרל״ד (תחילת 1874) חתום על ידי אדולף כרמיה ואיזידור לאב המזכיר, במטרה שיצטרפו לחברה, ובו נמסר קיצור התקנון של החברה :

א.         מטרתה ׳למען השגת שווי זכויות ליהודים בכל מקום, ולחזק ידיהם כי יעלו במעלות השכל והחכמה , לעזור לאלה שיציקו להם בגלל היותם שומרי תורה, וליסד בתי ספר ליהודים בארצות המזרח ובאפריקה.

ב.         הרוצה להיות חבר עליו לשלם לפחות 6 פרנק לשנה.

ג.          הוועד הראשי נמצא בפאריס, ובכל מקום שיש עשרה חברים יוכלו ליסד ועד מקומי שייבחר על ידי החברים.

ד.         הוועד מודיע על פעולותיו על ידי דיווחים המתפרסמים פעמיים בשנה ונשלחים לחברים.

במכתב יש גם פנייה לעשירים שיבנו בתי ספר לעניים, והדבר יהיה גם להם לתועלת, כי מעמדם בעיני הגויים יעלה ׳כשיקום דור חדש גדול במדע ובחכמה : אז יראו הגרים את היהודיים בעין טובה ותחת הקלון יעלה כבוד, כדוגמת היהודים בצרפת, שהודות להשכלה הגיעו להישגים. ההנחה של הכותבים היתה, שהמפתח לשיפור מעמדם ולשוויון זכויות תלוי בהשכלה שירכשו(עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 250). ואמנם בשנים הבאות הוקמו סניפים של כי״ח ויהודים שלחו דמי חבר. ב־1910 היו 50 חברים בקהילת פאס שקיבלו על עצמם לשלוח 150 פרנק דמי חבר כל שנה (שם, מסי 252).

ב־1871 נוסדה בלונדון האגודה המקבילה לכי״ח – Anglo-Jewish Association, ׳אגודת אחים^,. שתי האגודות שיתפו פעולה, ובשלב מסוים הוקם מוסד משותף של ׳אגודת אחים׳ עם ועד שליחי הקהילות בבריטניה. האגודות שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות וקידמה תרבותית ליהודים המקופחים בארצות השונות, בדומה למה שזכו לו יהודי צרפת ב־1791 ויהודי אנגליה בהדרגה עד 1890. כמו כן היתה מטרתן לסייע לכל הנרדפים בשל היותם יהודים, ולעודד פרסומים התורמים למטרות אלה.

כשהגיעו תלונות על פגיעות ביהודי מרוקו, פנו האגודות לממשלותיהן, ושרי החוץ הורו לשגריריהן שישבו בטנגייר לחקור את אמיתות האירוע ופרטיו, ואם הדבר התאמת, לפנות לסולטאן כדי למנוע הישנות מקרים כאלה ולהעניש את העבריינים.

בעקבות אגודות אלה הוקמו אגודות דומות בגרמניה – ׳חברת העזרה; Hilfsverein der Deutschen Juden, שנוסדה ב־1901 – ובארצות־הברית: American Jewish Committee, שנוסדה ב־1906.

Adolphe Crémieux, à l’origine Isaac-Jacob Adolphe Crémieux, né le30 avril 1796 à Nîmes et mort le 10 février 1880 à Paris, est un avocat et homme politique français, dignitaire de la franc-maçonnerie, promoteur de l’Alliance israélite universelle et fondateur de l’École normale israélite orientale. Ami de l’abbé Grégoire, il a prononcé son éloge funèbre.

Il est surtout connu comme auteur du décret Crémieux d’octobre 1870 qui attribuait la citoyenneté française aux « indigènes israélites d’Algérie ».

משפחת להרהאר

גברא רבא יקירא, מרגלית יקרה, איש החסד, בעל מדות טובות, זוכה ומזכה, הצדיק החסיד ר׳ דוד הנז׳ הוליד: משה, שלמה (בן היבמה. ר׳ דוד הנז׳ ייבם אשת אחיו ר׳ שלמה הנז', הוליד ממנה בן הזק׳ ע״ש שלמה אביו), מאחא (נפטרה בירושלים ת״ו).

אחד מבני עליה, קיים הפסוק ״וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה״/ יצא מהחול ובא אל הקודש, הליכותיו בקודש, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, שייף עייל שייף נפיק, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שלמה הנז׳ הניח ברבה: אברהם.

החכם השלם והבולל, אור גולל, בישראל להלל, שליחא דרחמנא מטעם קהילות הקודש בירושלים, גזבר נאמן, משמש בקודש בקהילות קודש בארץ ישראל ובחוץ לארץ, דיין בבית דינא דמערבא בירושלים, (ראה חוברת ״עמל ורעות רוח״ מאת ר׳ יחייא קאפח), מראשי קהל קדוש המערבים בארץ ישראל, החסיד הצדיק הרב אברהם הגז׳ הוליד: משה חיים, בת שבע, שמחה, חנה.

בן איש חיל, נכבד ויקר, נעים הליכות, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ משה חיים הנז׳ הוליד: שלמה, מאיר.

גברא רבא ויקירא, מרגלית יקרה, עץ עושה פרי, אילנא תקיפא, נטע נעמן, גזבר נאמן נגיד מיומן, רישא דעמיה, מדברנא דאומתיה, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ משה בלהרהאר (בן ר׳ דוד) הניח ברכה: יוסף, יצחק.

אחד מן הרמתים, מוכתר בנימוסין, יקר מפנינים, מורם מעם, ״השר והטפסר, רישא דכוליה מתא, נקי כפים, עוסק עם הצבור לשם שמים״ (כך מצאתי בכתובה של נכדו ז״ל), הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ (נולד שנת 800ו לערך נתבש״מ 1870 לערך) הוליד: אהרן, ר׳ משה, דוד, יעקב, יהודה, ר׳ אברהם, שלמה, מ״ז סתירא, סאעודא, עווישא, מאחא, מרימא.

המרוחם, בעל מדות טובות, רודף צדק, מחזיק כל בדק, הקים על תלה בית כגסת של משפחת להרהאר, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אהרן הנז׳ הוליד: מרימא, סתירא.

החכם הותיק, חמר עתיק, פיו מפיק מרגליות, איש תבונה, ראש פנה, בעל אכסניא, רודף צדקה וחסד, החסיר, הזקן הכשר הרב משה הנו׳ הוליד: ר׳ שמואל, אליהו, יוסף, מרדכי, רפאל, עווישא, לוויהא.

בן איש חיל, בר אבהן ובר אוריין, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ שמואל נתבש״מ בלא להניח זרע ב״מ.

הגבר המרומם, אור יומם, רץ למצוה קלה כבחמורה, גומל חסדים טובים עם החיים ועם הנפטרים, חונן דלים, מכניס אורחים, מוקיר רבנן, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ הוליד: משה, שמואל, יהודה, רחמים, יוסף, סאעודא, מרימא, לוויהא, עווישא.

המרוחם, ישר ותם, משכים ומעריב, עושה צדקות הצדיק ר׳ יוסף (הנק׳ הריהר) הנז׳ ה׳ ידרוש דמו וינקום נקמתו הוליד: מאחא, סעידא.

הזקן הכשר, דחיל חטאין ועביד טבין, הולך בתום, טוב עם אלהים ועם הבריות, נותן צדקות, הצדיק ר׳ מרדכי הנז׳ הוליד: משה, שמואל, ר׳ יעקב, מרימא, סעידא, סליטנא, סתירא, לוויהא, מאחא.

איש צדיק, זקן ונשוא פנים, אוהב צדקות, בעל מדות טובות, אהוב על הבריות, הצדיק ר׳ רפאל הנז׳ הוליד: משה, שמואל, יוסף, שמעון, אברהם, סעדיה, יהודה, סאעודא.

גברא רבא יקירא, טוב וישר, בענייניו מאושר, מוקיר חכמים ותלמידיהון, ביתו פתוח לרווחה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הזקן הכשר, הצדיק ר׳ דוד הנז׳ (בן ר׳ יוסף) הוליד: ר׳ אליהו, יוסף, מרדכי, רחמים, יצחק, ציון, שמעון, רפאל, שמואל, מרימא, מ״ז סעידא, מאחא, לוויהא, סתירא, עווישא.

החכם הותיק, חמר חדת עתיק, איש אשכולות, נעים הליכות, הליכותיו בקודש, תרם להדפסת ספר לך דוד ־ לדוד ברוך מאת ר׳ דוד כהן סקלי ז״ל, יושב אוהלים של תורה, קיים הפסוק והגית בו יומם ולילה, גומל חסדים טובים, החסיד הזקן הכשר הרב אליהו הנז׳ הוליד: משה, יהודה, דוד, רפאל, אהרן, מאחא, עווישא, סתירא.

המנוח היקר, נקי ובר, הולך בתום, שייף עייל שייף נפיק, משכים ומעריב, הזקן הבשר מר זקיני הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: יצחק, ציון, אהרן, מ״ז מרימא, עווישא, נונא.

הזקן הכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יצחק (בן מ״ז ר׳ יוסף) הוליד בן הי״ו ובנות הי״ו.

המנוח, ירא אלהים וסר מרע, איש תם וישר, הזקן הכשר הצדיק ר׳ מרדכי הנז׳ לא הוליד זרע ב״מ.

המרוחם, הזקן הכשר, גומל חסדים טובים, העניו, הצדיק ר׳ רחמים הנז׳ הוליד: יצחק, אהרן, רפאל, דוד, עווישא, נונא, סתירא.

הנכבד, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ יצחק הנז׳ הוליד: דוד, שלמה, סעדיה, ג׳ולייט.

הזקן הכשר, מנא דכשר, בעל צדקה, בעל מדות טובות, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ ציון הנז׳ הוליד: דוד, רפאל, אברהם, סתירא, סאעודא.

איש צדיק, חמר עתיק, מתהלך בתום, ירא ה׳ ושלם, עושה חסדים, ר׳ שמעון הנז׳ הוליד: יעקב, דוד, עווישא, סתירא, סאעודא, נונא.

המנוח, צדיק תמים, נהנה מיגיע כפיו, ר׳ רפאל הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.

השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק, עושה צדקה וחסדים טובים, יראת ה׳ היא אוצרו, הצדיק ר׳ שמואל הנז׳ הוליד: סאעודא, מאחא.

איש צדיק, יקר רוח, נוח לה׳ ונוח לבריות, שפל ברך, עושה צדקות, הזקן הכשר ר׳ יעקב (בן ר׳ יוסף) הניח ברכה: אליהו.

המרוחם הנכבד, זריז למצוה קלה כבחמורה, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ הוליד: אהרן, יעקב.

הזקן הכשר, נכבד ונבון, נעים הליכות, בעל מדות טובות, עושה צדקות הצדיק ר׳ יהודה (בן ר׳ יוסף) הוליד: רפאל, מרדכי, יוסף, רחמים, שמעון, סתירא, לוויהא, עווישא.

הגבר המרומם, איש אשכולות, חבצלת השרון, רודף צדקה וחסד, גזבר נאמן, נגיד קהילת אוטאט, רב טוב לבית ישראל, הצדיק ר׳ רפאל הנז׳ הוליד: יהודה, מרימא, סאעודא, לאה, עווישא, נונא.

המנוח, הזקן הכשר, מנא דכשר, נעים הליבות, רץ למעשים טובים, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: יהודה, אהרן, אברהם, מרימא, עווישא.

המנוח, בעל מדות טובות, נודב נדבות, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: יהודה, סאעודא.

היקר, הולך ביושרו, נודב נדבות, ירא ה׳ ושלם, הצדיק ר׳ רחמים הנד הוליד: יהודה, יוסף, עווישא.

הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ שמעון הנז׳ לא הניח זרע ב״מ.

רב נהורא, שרגא דנהורא, נברשתא דדהבא, ראש על ארץ רבא, מבחירי תלמידי המלוב״ן האדמו״ר רבינו יעקב אביחצירא ז״ל, רב בקהילת עין אלכיחל באלג׳יריה, דיין בבית הדין דברו, ריבה וקיבץ פעלים לתורה, דובר צדק מגיד מישרים, פיו מפיק מרגליות, צנא מלא ספרי, אדמו״ר הדיין הרב אברהם הנד (בן הנגיד ר׳ יוסף) הוליד: יוסף, ציון, שמעון, יעקב, סעידא, עווישא, חנה, מרימא, מאחא, סליטנא, נונא, לוויהא, מרישא, זהרא.

המרוחם, בן איש חיל, עושה מעשה חסד עם החיים ועם המתים, נותן צדקות, מכניס אורחים, הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: משה, אברהם, מאחא, פורטונא, לאה, מרי, פנינה, סמן, אסתר.

המנוח, מכבד תורה ולומדיה, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, הזקן הכשר הצדיק ר׳ שמעון הנד הניח: אהרן, לוויהא, עווישא, סתירא.

המנוח, זקן ונשוא פנים, בעל צדקה, רץ למעשים טובים, שב גם ישיש הצדיק ר׳ ציון הנד הניח: משה, מרדכי, אליהו, רחמים, אברהם, דוד, מאחא, סאעודא, עווישא.

המרוחם, טוב וישר, ירא אלהים וסר מרע, נהנה מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ יעקב הנד הוליד: אברהם, מרדכי, קמיל, ג׳ולייט, ליסא, רהיט.

הנכבד ויקר, שמן תורק, טוב לשמים וטוב לבריות, זריז למעשים טובים, הצדיק ר׳ שלמה (בן הנגיד ר׳ יוסף) הוליד: יוסף, דוד, משה, סתירא, זהרא, סאעודא.

גברא רבא יקירא, אילן ששרשיו מרובין, מתחסד עם קונו, רודף אחר המצוות ומעשים טובים, מוכתר בנימוסין, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יצחק (בן הנגיד ר׳ משה מרציאנו להרהאר הנד לעיל) הוליד: יוסף, שמעון, רחמים, אהרן, מדימא, לוויהא, מאחא, עווישא, סעאדא, פריחא.

איש צדיק, מורם מעם, יקר רוח איש תבונה, מתפרנס מיגיע עשר אצבעותיו, ידיו ידי אומן, מייצר שופרות וכלי קודש, מלאכתו מלאבת קודש, חביב על הבריות, הזקן הכשר ר׳ יוסף הנד הוליד: משה, יעקב, אהרן, יצחק, מרימא, סאעודא.

המנוח, טהור לב, עדין נפש, עושה צדקות, הצדיק ר׳ שמעון הוליד: משה.

המרוחם, מתהלך בתומו צדיק, ירא אלהים וסר מרע, גומל חסדים עם החיים ועם המתים, הזקן הכשר ר׳ רחמים הנד הוליד: יצחק, משה, אהרן, מרימא, מאחא, סאעודא.

הזקן הכשר, תמים דרך, מתפרנס מיגיע עשר אצבעותיו, בעל צדקה, מוקיר רבנן ותלמידיהון, זריז במצוות ובמעשים טובים, הזקן הכשר ר׳ אהרן הגד הוליד: יצחק, דוד, אליהו, אברהם, סאעודא, נונא, סליטנא, פריחא.

משפחת מרציאנו מהעיר מאפי (מרוקו) שם הגיעו בסוף המאה התשע עשרה, והם קרובים למשפחת להרהאר.

איש צדיק, בן איש חיל, דחיל חטאין ועביד טבין, ענף עץ עבות, הזקן הכשר הניח ברבה: יוסף.

הנכבד ונבון, רחים ומוקיר רבנן, בעל צדקה וחסד, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הוליד: דוד, מרדכי, יעקב, יהודה, שונא.

איש מורם מעם, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, רב פעלים לתורה ולמעשה חסד, מראשוני הפועלים בגלוי למען בנין ארץ ישראל, תרם תרומה נכבדה למטרה זו, פיו מפיק מרגליות, מרבני העיר סאפי(חתום עם רבני העיר בהסכמה לספר גבעת שאול מאת הר׳ המקובל ר׳ שאול נחמיאס זצ״ל), הרב יעקב הוליד: שמעון, שלמה, אהרן, חנינא, פריחא.

גברא רבא ויקירא, תם וישר, נקי ובר, רודף צדקה וחסד, מכניס אורחים, מכבד תורה ולומדיה, ירא ה׳ ושלם, הזקן הכשר, הצדיק ר׳ יהודה הוליד: מנחם, פרוספר, מאיר, משה, יעקב, מרים, פיבי, חנה, רוזה.

אין בידינו פרטים על בניהם של ר׳ דוד ור׳ מרדכי הנזכר.

אליעזר בשן

סנדלרים : שורה של מקורות זרים מזכירים סנדלרים יהודיים. אגרל כותב עליהם בטנג׳יר, ולירד במרכש. האריס מספר כי בתפילאלת מייצרים היהודים בעיקר נעליים לעניים ולברברים, וטיבן של אלה נחות לעומת אלה המיוצרות בפאס ומובאות לתאפילאלת, למרות שהעור המקומי משובח.

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

שמה של תעשיית הנעליים בפאס הלך לפניה, וזו העסיקה מוסלמים ויהודים כאחד. מצבם הכלכלי של תופרי־מנעלים לפי דברי אבנר צרפתי, היה שפיר. הנעליים שיוצרו בשוק, היו נמכרות או מיוצאות לערים ולארצות אחרות. היו סנדלרים שעסקו בתיקונים, ומהם שיצאו לכפרים לתקן נעליהם של הברברים. יציאתם של יהודים לכפרים למכור נעליים לכפריים, היתה גורם מעודד לתעשיית הנעליים במרכזים העירוניים, כמו פאס וצפרו. ירידה בביקוש לנעליים חלה עקב פקודה בשנת 1797 של הסולטאן מולאי איסמעיל (1823-1792) האוסרת על היהודים לצאת לכפרים למכור מרכולתם ובין השאר — נעליים. צמצום בייצור גרם לפיטורי נערים שעבדו אצל יצרני המנעלים. עובדה זו נדונה בכמה מקורות בספרותם של חכמי מרוקו בני הדור ההוא, בקשר לשאלת ההתחייבות של האומנים בהעסקת הנערים.

 כורכים: על כורכי ספרים מעור, מצויה עדות מצפרו.

 נגרים: לֶנץ כותב על נגרים יהודים במרוקו. בעל ׳יחס־פאס׳ מציין, כי במקצוע זה עוסקים הן יהודים והן מוסלמים. גם בין יהודי צפרו היו נגרים שתיקנו והתקינו רהיטים, ונגרי־בניין לחלונות ודלתות וכן חרטי־עץ.

בנאים: על בנאים יהודים במרוקו כותב צֶ׳ניאֶר. בפאס ידוע עליהם על־פי תשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור, ו׳יחס פאס׳. במאה הכי כותב ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו, על ׳שמעון המתקן חנותו על־ידי פועלים גויים וישראלים, והניחו קורות ועפר ואבנים על גבי תקרת החנות׳.

ייצור סבון: לא מצאנו עדות בכתביהם של התיירים האירופים על ייצור סבון, אולם ממקורות יהודיים מפאס ומצפרו מן המאות הי״ח-י״ט ידוע כי יהודים עסקו בייצור בורית, אותה הכינו מפסולת של שמן. חלק מתוצרת הבורית שיוצרה על־ידי יהודים בצפרו ניתן כמס לשלטונות, שהועבר דרך מכנאס.

שעווה: שעווה הוכנה מפסולת של דבש. גם על ייצור שעווה בידי יהודים מצויים פרטים בפנקס בית־הדין בפאס משנת תס״ד (1704), ובספרות הרבנית. מלאכה זו, כמו אחרות שהתבצעו בחצר, עלולה היתה להפריע לשכנים, ולפיכך היתה להם זכות למנוע מהאומן לעסוק במלאכה הגורמת לרעש, או לאי־נעימויות אחרות. ואכן מדי פעם התעוררה בעיה זו. הדים לתופעה מצויים בספרות התשובות: ר׳ שלמה אבוטבול מצפרו (נפטר בשנת 1810) פוסק כי השכנים רשאים למנוע את יצרן השעווה לעבוד בחצר, אם הדבר גורם הפרעה לשכנים. על תהליך זיכוך השעווה מוסר ר׳ רפאל בירדוגו ממכנאס (1822-1774).62

רוקחים, בשמים: רוהלפס כותב, כי הכספית נקנית על־ידי המאורים בערי־החוף בחנויות של האירופים. בערים הרחוקות מהחוף נמכרת הכספית על־ ידי יהודים היודעים כיצד להכין אותה. ייתכן שכוונתו לרוקחים או לבשמים שהיו מוכרים תרופות ותבלינים שונים. במקורותינו מוזכרים בשמים (עטארין) המוכרים ולא מייצרים אותם. אולם יש לשער שהיו מהם בעלי מירשמים להכנת סמים, תרופות וכיוצא בזה."

ייצור מזון: לפי ידיעות ממקורות יהודיים מהמאה הי״ח, וממקורות זרים משנות השלושים של המאה הי״ט, עסקו יהודים בהרי האטלאס ובסביבות הערים פאס, מכנאס, צפרו ודבדו בחקלאות על ענפיה השונים. סטאטפילד והאריס כותבים שזה המקום היחיד בעולם בו מצויים חקלאים יהודים. אפלטון כותב בשנות השבעים של המאה הי״ט בשם קפטן וורן, איש המשלחת הבריטית לחקירת ארץ־ישראל, כי יהודי מרוקו, הם החקלאים היחידים מבין היהודים, ובהיותם צאצאי היהודים בספרד, הם נושאים אתם מסורת ארוכה של בקיאות בשיטות השקיה ועיבוד חקלאי.

בספרות התשובות פרטים שונים על בעלי שדות תבואה, כרמים בהם ענבים, תאנים, זיתים ודקלים, ובעלי גינות ירק. היו ששכרו שדות מגויים, או עיבדום בשותפות עם נוכרים, ואחרים שעיבדו השדות בעצמם. מצויים יהודים שגידלו פרות וצאן. לעצירת שמן מזיתים היו שקנו את הזיתים בעודם על העץ. כך מספר ר׳ יעקב אבן צור על יהודי שקנה ׳יער של זיתים׳ לשם עצירתם ומכירתם. על ייצור יין ויי״ש מתאנים וצימוקים בשם ׳מאחיה׳, כותבים מקורות נוצריים רבים, ומהם המשבחים את טעמם וטיבם של המשקאות המיוצרים על­  ידי יהודי מרוקו. הנוצרים גילו עניין מיוחד בכך, שהרי המוסלמים לא דרכו ולא מכרו יין, והנוצרים נזקקו למשקאות חריפים שיוצרו ושווקו על־ידי יהודים. גם במקורות יהודיים מצויים פרטים על כך, למשל, בתשובתו של ר׳ יוסף בן יצחק וליד מתיטואן, על יהודי שדרך יין מענבי־הכרם שלו. על יצרני היין הוטל מס מיוחד להיתר הייצור, ומפקחים מונו לשם כך מטעם השלטונות.

טוחנים: יהודים מוזכרים על־ידי צ׳ניאר. כנראה שהכוונה שהם טחנו קמח. יהודים בעליהם של בתי־ריחיים לטחינה מוזכרים במקורות יהודיים. אולם ספק אם הם עצמם עבדו כטוחנים.

הקבוצה האחרונה של אומנים שנזכיר היא עובדי שירותים כמו ספנים המוזכרים על־ידי קונרינג בתיאורו את טנג׳יר בסוף שנות השבעים של המאה הי״ט. יהודים בפאס ובצפרו היו גם חמרים מובילי משאות מעיר לעיר. בעלי מלאכות אלה(שלא חייבו התמחות רבה) היו עשויים להחליף עיסוקם. כך מספר, למשל, ר׳ יעקב אבן צור, בשנת תק״א (1741) על יהודי שהיה חמר והפך למנגן נודד. מקורות זרים כותבים על נגנים יהודים במקומות שונים, ביניהם במוגאדור, ובסאפי בצוות יחד עם מאורים. מבין היהודים היו גם סבלים או ׳כתפים׳ בלשון המקורות, בייחוד בערי־החוף. מיקין כותב כי בין יהודי טנג׳יר רק מעטים עובדים בשירותים, חוץ מסבלים ועובדי נקיון ברחובות. מקצועות אחרים בעלי אופי שירותי שביניהם היו יהודים הם ספרים, קצבים, טבחים, אופים ועובדים בשירותים שונים למקומיים ולזרים.

לסיכום, הצבענו על המיגוון המקצועי של האוכלוסיה היהודית במרוקו במאות הי״ח-י״ט, כאשר היהודים נוטלים חלק כמעט בכל אומנות. יש אף אומנויות שליהודים היתה שליטה חזקה בהן. ניתן לומר אפוא כי רוב יהודי מרוקו נהנו מיגיע־כפיהם והשתייכו לשכבה היצרנית.

חיי הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה בימי וישי

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

למרות הדיכוי שהיה מנת־חלקם וחרף שלילת האזרחות הצרפתית והפגיעה ברכושם ובעבודתם, מעולם לא התכחשו יהודי צפון־אפריקה לנאמנותם כלפי ׳מולדת־האם׳ או הטילו ספק ב׳מצפון הצרפתי׳, שבו ראו כמקודם את ׳מורה הדרך של המין האנושי׳.

מקזבלנקה ועד תוניס, כולם התקשו להאמין כי התחיקה הגזענית היתה מעשה ידה של ׳צרפת האנושית והנדיבה׳, משום שמשוכנעים היו כי ׳תקנון היהודים׳ לא יכול היה להיות אלא פגע רע שנכפה מן החוץ, לא פחות ולא יותר מאשר מעמסה שהוטלה בידי הכובש על המרשאל פטן. לפיכך, רבים היו היהודים שתרמו למלווה המגבית הלאומית, שאירגן המשטר החדש, ולו היה הדבר תלוי אך ורק ברצונם של החיילים היהודים המשוחררים, אין ספק כי היו אצים במאותיהם לשורות הארגון הווישיסטי ׳לגיון הלוחמים הצרפתי׳. מנהיגי שלוש הקהילות לא נואשו מראות את שלטונות צרפת כמי שיחזרו בהם מן המשגה שבאכיפת תקנון ׳שרירותי ולא מוצדק׳, ברתיעתם להתייחס ליסודות הצרפתיים המובהקים, הן אידיאולוגיים הן רגשיים, של האנטישמיות בנוסח וישי. הנימוקים שהציגו בפניותיהם ובמחאותיהם התמקדו סביב שלושה נושאים:

1. לפי שהתיישבו באיזור זמן רב לפני בואם של הערבים והצרפתים, לא יכלו יהודי צפון־אפריקה להיחשב זרים.
2. נוסף על היותם ילידי־הארץ, הם היו נאמנים לרוח ׳המהפכה הלאומית׳, בגלל מסירותם למוסד המשפחה, חריצותם ונאמנותם למולדת.
3. בשל דביקותם במסורת, ומצבם הכלכלי הצנוע ברוב המקרים, לא היה מקום להאשימם בהשתלטות על חיי הכלכלה והפוליטיקה הצרפתית, כל שכן באחריות אפילו חלקית למפלה הצבאית. וכי לא היה זה אבסורדי לחלוטין לבוא בטענות כאלה אל יהודי מארוקו, למשל, שהכירו את צרפת רק מ־1912 ואילך?

אולם, למול קשיחותם של השלטונות וסירובם להמתיק, בדרך כלשהי, את תוקפם של החוקים האנטי־יהודיים, ולנוכח אדישותה, אם לא עוינותה, של דעת־הקהל, נאלצו יהודי צפון־אפריקה לבצע ׳שיבה אל תוך עצמם;שיבה הראויה לציון, ככל שהתרחשה אצל היסודות המתבוללים ביותר מבין שלוש הקהילות. י׳ שפירא, יושב־ ראש ארגון הסטודנטים היהודים ׳קול אביב׳, הביע במלים הבאות את ה׳אני מאמין׳ החדש של הנוער היהודי באלג׳יר:

אנו צרפתים ומכריזים בקול רם כי אין בכוחו של תקנון משפטי, יהא אשר יהא, או ביכולתו של איש, לשנות כהוא זה את הרגש העמוק המקשר אותנו לארצנו, לנשמתה, לחלליה. אך גם יהודים אנחנו. הבה נודה ולא נבוש, רבים מאתנו לא יודעים זאת אלא מאז הונחתה עלינו מכה! ותכונה זו — להיות יהודי — נראתה לנו תחילה כנטל לא־מוצדק, כדבר שנכפה, תווית מביכה. לפיכך אנוסים היינו לשוב אל עצמנו, שאלנו את עצמנו אם מאחורי הסיווגים השרירותיים פחות או יותר, לא היה משהו אחר, אם היה עלינו להסתפק בדחיית התווית, בהדגשת היותנו צרפתים ותו לא; או ההפך מזה, שמא היה עלינו לצאת בחיפוש אחר המקורות שאבדו, כדי להשיב מן המעמקים על ההאשמות המרושעות, למצוא בתרבות היהודית את מקורות ההתעשרות הרוחנית.

אמנם כן, בקרב יהדות צפון־אפריקה בכלל, ויהדות אלג׳יריה בפרט, לא נעדרו מי שכונו בידי אחיהם ׳יהודים פחדנים׳, ׳יהודים על־כורחם׳ או ׳אנוסים חדשים׳ — אנשים שהוצלפו בשוטים ובעקרבים בידי ארנולד מאנדל, ארמאן נארבוני, אלי גוזלאן ואחרים — שלא שאפו אלא להישרדותם האישית, ׳גם על חשבון הכלל׳. אולם בהסתמך על העמדות המובעות בביולטין של ׳פדרציית החברות היהודיות באלג׳יריה׳(Fédération des Sociétés Juives d'Algérie), אפשר להתרשם שאחת מתוצאותיה העיקריות של ההתעוררות היהודית הזאת התבטאה בהתקרבותו של הדור הצעיר לרעיון הציוני. לפיכך הרבה ביטאון הפדרציה בדברים על מפעל התקומה הציוני בארץ־ישראל, אגב דגש מיוחד על העבודה החקלאית: ׳קול אביב׳ ארגן באלג׳יר מחזורי הרצאות על ההיסטוריה והתרבות היהודית: מאות צעירים במארוקו ובתוניסיה באו לשמוע את השיעורים בעברית חדשה, מפי כמה שליחים מן הארץ, שנתקעו בצפון־אפריקה עם פרוץ המלחמה והמשיכו בעבודתם בקשיים רבים.

אולם מובן כי קהילותיהן של שלוש הארצות הועמדו לפני בעיות חברתיות לאין־שיעור דחופות יותר: הכרחי היה בראש־וראשונה לבוא לעזרתם של אלפי ראשי־משפחות אשר, מיום אחד למשנהו, מצאו את עצמם ללא תעסוקה וללא פרנסה, ולמצוא פתרונות למאות סטודנטים, תלמידי בתי־הספר התיכוניים והיסודיים שגורשו ממוסדותיהם החל בסתיו.1941 בגלל טמיעתה של הקהילה האלג׳ירית מזה עשרות שנים בחברה הצרפתית, היא היתה מצוידת פחות מכולן כדי להתמודד עם משימה קשה כזו. חסרו לה ארגוני סעד מתאימים ובעיקר מערכת חינוך כמו שהקימה הכי״ח  במארוקו ובתוניסיה ואשר, חרף חסרונותיה, הוכיחה את יעילותה עד כי האריאניזציה של החינוך נותרה למעשה בשני הפרוטקטורטים ללא השפעה.