קידושין שלא בשעת החופה-קידושין בכפייה-משה עמאר

קידושין שלא בשעת החופה

אולם מתוך ספרות השו״ת נראה, כי עד למאה העשרים עדיין היו מקרים רבים של קידושין בעת האירוסין. בעיקר היה מדובר בילדות קטנטנות שהוריהן רצו להבטיח את זיווגן לכשיגדלו, או בהורים שרצו להבטיח בת פלונית לבנם, וכדי שלא יקדימו אחר היו מקדשים אותה בעודה קטנה.

כמו־כן למרות התקנה המחייבת עריכת חופה וקידושין בנוכחות רב ועשרה מישראל, נדונו בספרות ההלכה מקרים לא מעטים של קידושין בנוכחות שני עדים בלבד, ובהם קידושי שחוק, קידושי פזיזות, קידושי אונס, ולפעמים קידושין בסיוע נוכרים. חכמים נדרשו להתמודד עם שאלות קשות שעוררו מקרים אלה ואחרים, ולהלן כמה דוגמאות.

במחצית השנייה של המאה הי״ט דן ר׳ יעקב אביחצירא במקרה של קטנה שאביה שידך אותה, אחר־כך הלך החתן וקידש אותה בפני שני עדים בלא ידיעת האב. כששמע האב, הסכים על הקידושין וקבעו זמן לנישואין ועשו תנאים ביניהם בשטר ובקניין. לאחר כמה חודשים נעלם החתן והותיר את הכלה עגונה. האב ביקש לבטל את תוקף הקידושין מאחר שבשעת נתינתם לא ידע עליהם, ולא נתן את הסכמתו להם.

דוגמה נוספת עניינה קידושי שחוק, שבהם סיבך האב את ארבע בנותיו בספק קידושין. השאלה הופנתה למכנאס לר׳ חביב טולידאנו במחצית הראשונה של המאה הי״ח:

ראובן היו לו ארבע בנות, ויום אחד נכנס שר העיר לביתו של ראובן וישב שם. אחר כך נכנס שמעון לבית ראובן ומצא שם את השר, התחילו לדבר מענין לענין ומדבר לדבר, עד שעמד שמעון ואמר לשר שישיא לו את בתו של ראובן. ענה השר ואמר לשמעון תן לו לראובן מוזונת [ = שם מטבע] אזגארית. מיד לקח שמעון מעה [ = מטבע] אחת ונתנה לראובן ואמר לו הא זגארית בנתיך. והיו מצויים שם בבית ראובן שני עדים, ואחד מהם שומע ואינו רואה. והעיד עד אחד שלאחר שנתפרדה החבילה והלך כל אחד לדרכו הודו שניהם ראובן ושמעון שלא היתה כוונתם אלא לצחק [ = לשעשע] את השר ולשמחו.

ממקרה זה אנו לומדים כי קראו לכסף הקידושין ״מוזונא דזגארית״ [ = מטבע של צהלולים] וכי לפעמים היו הנישואין נעשים בהתערבותם או בלחצם של גויים. מאמירתו של השר לשמעון: ״תן לו לראובן מוזונת אזגארית״ נראה שהגויים באזור ידעו על מנהגי הקידושין אצל היהודים, אם כי ייתכן שגם הם השתמשו במונח זה — באשר למוהר. ומאחר ששמעון אמר ״הא אזגארית בנתך [ = הנה קידושי בתך], ולא פירש איזו מהן, הרי כל בנותיו של ראובן שלא מלאו להם שתים עשרה וחצי, נכנסו לספק קידושין, מעין המקרה שהובא לפני רס״ג הנזכר לעיל. להתרת הסבך טענו הצדדים שהם רק חמדו לצון, ולא היתה להם שום כוונה לקידושין.

להלן שתי דוגמאות של קידושין בכפייה. הצד השווה שבהם: שנעשו בנשים חסרות מגן:

העידו לפנינו בתורת עדות גמורה, ואמרו שבא אליהם מרדכי בן יעיש הנקרא אתורג׳מן הנקרא בן חיחי, ואמר להם תלכו עמי לבית אחד וכן עשו שהלכו עמו. ונכנסו עמו לביתו של מסעוד בן יעקב בן יחייא בבירה [־בעיירה] הנקראת בוחאמוד, וכשנכנסו שם מצאו שם כמה נשים יושבות ובתוכם היתה יושבת אשה אחת ושמה שמחה בת משה הנקרא חיון, ותכף ולאלתר בהכנס לשם נטל מרדכי הנזכר מעה אחת משלו והלך אצל שמחה הנזכרת, והושיט ידו להוציא ידה מתחת החאייך [ = השמיכה/הסדין] שהיתה מתעטפת בו, ולא רצתה להוציא ידה כלל, והיה דוחק ידו והכניסו בעל כרחה במקום ידיה לתחת החאייך ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, ותכף ומיד עמדה וזרקה הקדושין והיתה מקללת אותו היא והנשים שהיו שם עמה…

במקרה זה, האשה חסרת המגן היתה אלמנה, והמקדש תחב לכף ידה בכוח ובאלימות כסף קידושין. היא סירבה לקידושיו ומיד זרקה את כסף הקידושין מידה. נתעוררה השאלה, אם יש תוקף לקידושין הללו. החכם שחקר ובדק את המעשה הסיק שהאשה אינה מקודשת. על סמך פסיקתו הלכה ונישאה לאיש אחר, והיא כעת בהיריון. מרדכי, המקדש האלים, קם וערער בתוקף רב על נישואיה לפני ר׳ יעקב בן מלכא בתיטואן ולפני חכמי פאס, ודרש לאסור אותה על בעלה בגלל שקידושיו שלו קדמו.

דוגמה אחרת לקידושין בכפייה היא מאזור אריף שבגבול מרוקו־ספרד ממחצית המאה הי״ט. המקרה מתואר בעדותם של שניים מהנוכחים:

והעידו בזה הלשון חנא חאצ׳רין מנאיין גיא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת, הרבת הייא ויימאהא לצ׳אר דלגוי וגיא הווא ובאבאה ועטאוו שוחד לדיך לגוי וכרזוהא הייא ויימאהא מן תמא באונס, וג׳אוו כותהא וקבדולהא ידהא בזז והומא ידרבו פיהא וזבדולהא ידהא ונזלולהא דרהם דלקדושין, ורמתהו פדיך רגע. וליסירא סגירא מן שבע שנין [ = אנו היינו נוכחים שעה שבא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת. ברחה היא ואמה לבית הגוי, ובא הוא ואביו ונתנו שוחד לאותו הגוי, והוציאו אותה ואת אמה משם באונס. ובאו אחיה ותפסו את ידה מתוך שהם מכים אותה ומשכו את כף ידה והניחו בה מטבע דרהם של הקידושין, וזרקה אותו באותו הרגע. והילדה קטנה, כבת שבע שנים].

המקרה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן. מהעדות עולה סיפור מזעזע של קידושי ילדה קטנה בניגוד לרצונה ולרצון אמה האלמנה מתוך תקיפתן באכזריות רבה. אחיה, לעומת זאת, רצו בקידושין אלו, כנראה משום תועלת שהפיקו מהם. גם במקרה זה היתה ידו של גוי בדבר, במידת־מה. מהמקרים הנזכרים ניכרת הבורות הרבה של הצדדים המעורבים בנוגע להלכות קידושין.

במקרים הנזכרים היו הקידושין במטבע כסף, ולא בטבעת כמקובל היום. קידושי כסף היו שכיחים במרוקו עד למאה העשרים.

הערת המחבר : המנהג לקדש במטבע מוכר לי מאזור מגוריי אוטאט אלחאג׳. וראה: מליץ טוב, סימן לא, לז ע״א ובסימן סב, עד ע״א. דומה כי המנהג במרוקו לקדש בטבעת התפשט יותר בעקבות השפעת המנהג בצרפת. עד לשנות החמישים עדיין היו כפרים במרוקו שקידשו במטבע או בכוס יין ובתוכה מטבע. בעניין קידושי אישה בטבעת קיים שוני במנהגים בין בני בבל לבני ארץ־ישראל: בני בבל קידשו בכוס יין, ובני ארץ־ישראל קידשו בטבעת. ראה: ספר החילוקים, מהדורת ר״מ מרגליות, ירושלים תרצ״ח, חילוק כה, עמי 139.