ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקו

ב. הקדש קרקעות העניים בקהילות יהודי מרוקו

על מנת להבין את חשיבותו הרבה של מוסד זה ראוי להקדים דברים קצרים על מצבה של קהילת פאס בסוף המאה ה־18 ובראשית ה־19.

בשנת 1790 עלה לשלטון במרוקו מולאי יזיד, שאמו הייתה נוצרייה אנגלייה. שליט זה רדף בקנאות את יהודי מרוקו. בין היתר גזר גירוש על יהודי פאס מן המלאח שבמדינה אל מקום שמחוץ לעיר בשם אלקצבא די זרארא, ואף שדד את רכושם וסחט מהם את ממונם.רק עם מותו ועלייתו לשלטון של אחיו סולימאן, שנטה ליהודים חסד, הותר להם לשוב למלאח (ב־1792). אף על פי כן לא סרו סבלות יהודי פאס. בשנת 1812 הוטל עליהם מס גבוה ובשנת 1820 התנפלו שבטים על המלאח למטרת שוד. מחזה זה נשנה בשנת 1822, עם מות סולימאן, והיהודים הוצגו ככלי ריק.

הערת המחבר : התנפלות אנשי שבטים ערבים-מוסלמים על שכונות יהודיות הייתה תופעה ידועה גם בתימן. ואף יוחד לה השם " טמעה " – שוד, ביזה –

 גם בימי מולאי השאם, בן אחיו של סולימאן ויורשו, לא הוטב מצב יהודי פאס, ואף הורע. הרעב הכה קשות בקהילה, ולפי כמה מקורות מתו בשל כך בשנת 1826 כ־1880 מבני הקהילה.

 על רקע קשה זה נתגייסה הנהגת קהילת פאס לפעילות נמרצת לטובת ענייה. פעילות זו התבצעה באמצעות ועדה קהילתית מיוחדת שנקראה גזברי העניים, ובראשה אחד מנכבדי הקהילה. ממלא תפקיד זה נתמנה על ידי בית הדין ועל ידי יחידי הקהל, והוטל עליו לפקח על נכסי העניים ולהשכיר קרקעות של עניים. כלומר, חברי ועדה זו היו נאמנים ומוסמכים מטעם הקהילה לנהל כראות עיניהם את רכוש העניים ואת ״נכסיהם״, כמובן לתועלת העניים עצמם. מינוי זה נראה תמוה, שכן עולה השאלה מה היה צורך בפיקוח וניהול אלו, האם לא יכלו העניים לנהל בעצמם את נכסיהם ולהשכיר את קרקעותיהם ? ועוד, מה נכלל בגדר ״נכסיהם״? על השאלה השנייה נראה להשיב על פי המשך המסמך, בי המדובר בנכסי דלא ניידי, דהיינו בתים וקרקעות. ובאשר לשאלה הראשונה, המכוון למוסר קדום שהתקיים בקרב יהודי מרוקו, שבידי הקהילה נצטברו נכסי דלא ניידי והם נוהלו על ידי ממונה מטעם הקהל, הוא ״גזבר העניים״, ולידו כאמור צוות עוזרים, כאשר ההכנסות מוקדשות לצורך פעולות צדקה לעניים ולתלמידי חכמים. בדיקה בספרות הקשורה לארגון הקהילתי של יהודי מרוקו העלתה, כי לפחות בשלוש הקהילות המרכזיות – פאס, צפרו ומכנאס – היו תקנות בעניין קרקעות העניים. אף על פי כן לא זכה מוסד זה לתיאור ראוי דיו בספרות המחקר. ראשונה עלה זכרו בזיכרונות ר׳ ישועה שמעון חיים (ישמ״ח) עובדיה (1872-1952), שהיה ממונה על קופת העניים בשנים 1910/1-1904 , בעקבותיו כתב על כך בקצרה בנו ר׳ דוד עובדיה בספרו על קהילת צפרו, תחת הכותרת הקדשות:

לרשות הקהל עמדו בתים, חנויות ואדמות שהוקדשו על ידי יחידים לצרכי צדקה, גמילות חסד, אחזקת תלמוד תורה, ועזרה לתלמידי חכמים, צרכי רבים ״ולתיקון בקיעי העיר״. על פי רוב, יחיד קהל חשוך בנים, מקדיש לפני מותו מנכסיו לצדקה ולספרי קדש. אמנם לפי חוקי האיסלאם ״מאל למוקאטיעין״ (רכוש חשוכי בנים) עובר לאוצר המלך, אך הקהל השתדל תמיד להסתיר דבר מותם של אלו, ואם נודע הדבר לשר או למשרתיו השתיקו את הקול על ידי שוחד. וכך עבר רכוש חשוכי בנים שלא היה להם יורשים לרשות הקהל. תקנת קדמונים אוסרת מכירת קרקע הקדש לצמיתות. מובן מאליו שגזבר הקהל ממונה על ההקדשות, להשכירם, לפקח עליהם ולתקנם במדת הצורך. מצוי היה גם הקדש של מעות בעין ובמטלטלין.