תעודות החסות – אליעזר בשן

תעודות החסות

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

בעקבות התרחבות המסחר עם מרוקו דאגו מדינות אירופה וארצות־הברית לכך שסוחריהן ונציגיהן לא יהיו נתונים למרות הפקידים, ולא יוגבלו על ידיהם, ושאלה לא יסחטו מהם מסים. כל אזרח זר, נוסף לאנשי הסגל הדיפלומטי, זכה לחסותה של נציגות ארצו במרוקו.

לפי ההסכמים היו שני סוגים של בעלי חסות:

(א) נתינים מקומיים שהועסקו על ידי משרדי הקונסוליות.

 (ב) מתווכים מקומיים שהועסקו על ידי הסוחרים הזרים, ולכל סוחר כזה היתה זכות להעסיק שני מתווכים בכל סניף.

הפריווילגיות שתעודות אלה העניקו היו:

(א) שחרור ממסים לשלטונות.

(ב) שחרור משירות צבאי.

(ג) אי כפיפות לשיפוט מוסלמי.

החסות היתה בתוקף רק לתקופת השירות, ולא עברה בירושה, פרט למשפחת בן שימול, ששירתה את צרפת במשך כמה דורות בתור מתורגמנים, כפי שהוסכם ב־1863 עם מרוקו.

בפועל נהנו מתעודות החסות גם מקומיים, ביניהם יהודים שלא היו זכאים להן; מהם שעמדו בקשרי מסחר עם הזרים, ואחרים שידם השיגה אותן תמורת תשלום.

ליהודים היה עניין מיוחד בתעודות, כי הודות להן לא חלו עליהם ההגבלות של ׳תנאי עומרי. גם הקונסולים נהנו ממכירת התעודות, ואחרי ההסכם ב־1863 עם צרפת, עלה במידה ניכרת מספרם של בעלי תעודות החסות.

יהודים ונתינים מוסלמים שנסעו לחדל קיבלו אזרחות זרה, ולאחר שובם למרוקו תבעו שחרור ממסים ומשיפוט מקומי. בשנות ה־70 וה־80 של המאה ה־19 היו חקלאים קונים בעלי חיים תחת שמו של בעל החסות כדי להימנע מתשלום מס, ורבים השתמטו משירות צבאי. ריבוי בעלי תעודות חסות לא היתה לרוחם של הסולטאנים, שכן הדבר גרם נזק כלכלי לאוצר המלכות והחליש את מעמדה. בספטמבר 1873 הורה הסולטאן שגם בעלי תעודות חסות בערים סאפי, מראכש ומאזאגאן חייבים לחלוץ את נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופיים. במרס 1877 כינס מוחמד ברגאש, הווזיר לענייני חוץ, את הקונסולים בטנג׳יר, והגיש את הצעות הסולטאן להגבלת החסות.

הבצורות בשנות ה־70 של המאה ה־19 אילצו את החקלאים לבקש הלוואות מיהודים, שרבים מהם היו עשירים בעלי חסות. לווים שלא היה בכוחם להחזיר את ההלוואות בתוספת ריבית גבוהה, נאסרו, ודבר זה הגביר את המתח בין המוסלמים העניים ובין היהודים.

יהודים בעלי חסות גילו אומץ מול השפלות, איומים ואלימות של מוסלמים, והיו מהם שהגנו על עצמם בנשק ופגעו במוסלמים, בהסתמכם על מעמדם ועל הגנת הקונסול. המוסלמים לא היו רגילים לדבר זה, שהרי החזקת נשק ואפילו הרמת יד על מוסלמי להגנה עצמית היו אסורות על יהודים, והם נהגו תמיד בפאסיביות מול עלבונות ופגיעות גופניות. לפיכך, התנהגות היהודים בעלי החסות גרמה לעתים לתגובות חריפות, שקורבנותיהן היו יהודים שלא השיגה ידם לרכוש תעודות אלה. חיים גדליה, שהיה נשוי לבת אחותו של מונטיפיורי וליווהו במסעו למראכש, כתב ספר שפורסם ב־1880, בו מתח ביקורת על בעלי החסות היהודים, על שאינם מעזים להרים קולם נוכח דיכוי אחיהם שאינם בעלי חסות.

גיוהן דרומונד האי, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצרות הסולטאנים, טען, שרק מיעוט קטן ואמיד מבין היהודים, שמספרו אינו עולה על 1,500 איש, נהנה מהחסות, והרוב הוא קורבן שלה. דרומונד האי ייצג את עמדתה של בריטניה בהגנה על יהודי מרוקו, והתערב לעתים כשיהודים היו קורבנות של פרעות. ב־1877 הודיע דרומונד האי, שנציגי בריטניה, ספרד, גרמניה ובלגיה במרוקו תומכים בעמדתו, שאין להעניק תעודת חסות למי שאינו זכאי לה, וזאת בניגוד לעמדתו של נציג ארצות־הברית. הוא מתח ביקורת על מלווים יהודים בעלי חסות, הגורמים לשנאה מצד המוסלמים. אך אנשי כי״ח ויאגודת אחים׳, וכן היהודים העשירים בעלי האינטרס תבעו להמשיך בשיטת החסות, הנותנת ביטחון אישי מול התעללות המוסלמים.

הענקת החסות הגבירה את העוינות כלפי היהודים. תעודות החסות היו מסימני ההצלחה הכלכלית של שכבת הסוחרים היהודית. אך הפער הכלכלי בין היהודים התגבר, שכן עול המסים והתשלומים השרירותיים נפל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים בעלי התעודות היו פטורים ממסים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר