ועידת מדריד, 1880
ועידת מדריד, 1880
מקומות מושבותיהם של היהודים
במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופיות וארצות־הברית, כדי לדון בנושא החסות. המניע לוועידה היה תחרות בין המדינות על הענקת החסות, ותביעתו של הסולטאן חסן הראשון לצמצמה. גיוהן דרומונד האי תבע לבטל את החסות לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים.
החלטות הוועידה ב־3 ביולי החמירו את תנאי קבלת החסות, לעומת התנאים הקודמים. אחת ההחלטות היתה, שגם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים, וחלות עליו כל ההגבלות החלות על הדמים. בכך נענתה הוועידה לתביעת הסולטאן, ומספרם של בעלי החסות צומצם.
ביוזמת הוותיקן, שיוצג על ידי נציג אוסטריה בוועידה, עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הבלתי מוסלמים, על רקע מידע בדבר פגיעות והגבלות בחירותם הדתית, המובטחת ב'תנאי עומר'. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה, שבו נדרש הסולטאן להבטיח חופש דת לכל נתיניו הנוצרים והיהודים, הוקרא מכתבו של הסולטאן, שבו נאמר שבני כל הדתות יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק – ייענש. חמש שנים לאחר מכן חזר הסולטאן על הצהרה זו, ובין השאר הצהיר, שאין לאלץ יהודים לעבוד בשבת. לאחר מכן התברר שההבטחות לא קוימו.
ב־1888 הציע קונסול ארצות־הברית לפתור את בעיית היהודים במרוקו על ידי הענקת חסות בינלאומית לכל היהודים. לפיה היהודים ישלמו מסים לממשל המרוקאי, והמדינות שהעניקו חסות יאבדו את המונופול לניצולם של המעוניינים להיות תחת חסותן. אבל ההצעה לא התקבלה.
מיכאל אביטבול
לאחר עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 גברה התעניינותם של יהודי אירופה בגורלן של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם. מאוחר יותר, בעת המלחמה בין ספרד למרוקו (1860-1859), משכה הקהילה במרוקו את תשומת לבם של יהודי בריטניה, כנראה בגלל שהייתם של יהודים רבים יוצאי מרוקו בבריטניה. בתוך כך אירעה בעיר סאפי, בשנת 1863, פרשה שהזכירה מבחינות רבות את עלילת הדם בדמשק. ארבעה יהודים נעצרו באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית; ביניהם היו משרתו האישי של הנרצח ושלושה "סייענים". שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה.
לבקשת הארגונים היהודיים באנגליה החליט משה מונטיפיורי, למרות גילו המופלג, להפליג למרוקו ולבקש מהסולטאן מחמד הרביעי להקל על נתיניו היהודים. הוא הגיע לטנג'יר ב- 11 בדצמבר 1863, מטנג'יר יצא למוגאדור ומשם למראכש, והתקבל פעמיים בחצר הסולטאן. ב- 5 בפברואר 1864 התפרסם דהיר (צו מלכותי) לטובת היהודים, אך הוא נשכח במהרה ולא שינה את היחס ליהודים במרוקו. אדרבה, בשל המשבר הכלכלי המחמיר והעוינות הגוברת של האוכלוסייה המקומית לאחר ביקורו של מונטיפיורי, נרשם שיא במספר הבקשות של יהודים לקבלת חסות קונסולרית.
על רקע אירועים אלה התכנסה ועידת מדריד ב- 1880. אחת ממטרות הוועידה הייתה הסדרת שאלת החסות, שהיקפה העלה את חמתם של שלטונות מרוקו. הוועידה לא הביאה לסיום התופעה, אך בסעיף 15 של האמנה שנחתמה בסיום הוועידה, נקבע שכל נתין של מרוקו אשר התאזרח במדינה זרה ויחזור למרוקו, ייאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו לבין עזיבת המדינה. עיקרון זה, אשר קבע לראשונה את רעיון האזרחות המרוקאית, קשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.
יוזמות להרחבת המלאחים
שטח המלאח היה מוגבל, ללא התחשבות בריבוי הטבעי, ולפיכך היתה בו צפיפות. במלאח לא היו תנאי תברואה מתאימים, ומדי פעם פרצו בו מחלות ומגפות. לפי נתונים מ־1875 על המלאח במוגדור, הצפיפות הגיעה בממוצע ל־4־5 נפשות לחדר. היו בתים שבהם גרו 18־20 נפשות בחדר. לפי דיווח של מנהל בית הספר של כי״ח בפאס גרו כ־30 נפש בבית אחד.
בשליש האחרון של המאה ה־19 ואילך החלה פעילות ארגונית מקומית, בסיוע גורמים פילנטרופיים יהודיים באירופה, שפעלו אצל השלטונות לאפשר את הרחבת המלאחים בפאס, מוגדור ומראכש. דבר זה היה כרוך בקשיים ובתשלום שלמונים.
ב־1888 העניק הסולטאן שטח בפאס הגובל עם המלאח ונבנו עליו 500 צריפים למחוסרי דיור. חלק גדול מהם נשרף ב־1896. בעיית הדיור עלתה גם בפגישה בין א׳ אלמאליח, מנהל בית הספר של כי״ח, לבין הקונסול של צרפת בפאס. במכנאס ב־1889 החכיר הסולטאן ליהודי אמיד שטח להרחבת המלאח, וגם הלווה לו כסף לביצוע הבנייה, אבל היהודי מעל בכסף. באותה שנה נענה הסולטאן לבקשת הרב הראשי של תיטואן שמואל נהון לקבל שטח להגדלת המלאח.
ב־1886 פנה לסולטאן שגריר צרפת במרוקו שרל פרו בעניין הרחבת המלאח במראכש. אבל היהודים העשירים בעיר התנגדו, כי כך ירד מחיר הדירות שהשכירו. לפי מידע מאפריל 1891, העניק הסולטאן שטח נוסף למלאח בתנאים אלה: הוצאות הבנייה של החומה ישולמו על ידי הסולטאן, והוצאות הבתים ישולמו על ידי היהודים, והבתים יוחזרו לבעלות הסולטאן אם הם יעזבו את העיר או ילכו לעולמם. (עוד על המלאח במוגדור ראו בפרק ט.)