שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי – גביית התרומות
וכאן יש להוסיף עוד, שמלבד הדרושים שדרשו השלוחים עצמם בשבח א״י, דרשו רבני הקהילות לטובת שליחותם. עוד בראשית המאה השש־עשרה, מתפאר אחד מחכמי דמשק שהוא דרש בקהילתו לטובת שליחי הישיבה בצפת, והוא כותב לנגיד ר' יצחק הכהן שולאל ; ״כששלח [ר׳ משה הדיין, ראש ישיבה בצפת] לדמשק ולכל הגלילות לקבץ מעות על שם הישיבה, אז עמדתי באהבה וחבה, ומשכתי את הקהל במתק אהבה ודרשתי בכל קהילות דמשק, ועשו נדבה בשביל ישיבת התורה שנים עשר זהובים״.
ר׳ משה אלמושנינו דרש בשאלוניקי בשנת שכ׳׳ח (1568) דרוש לטובת שליחותו של ר׳ יוסף ארזין (תלמידו הראשון של האר״י), שנשלח מטעם התלמוד־תורה אשר בצפת. ר׳ יהודה מוסקאטו, מרבני ויניציאה, דרש שם ברבע האחרון של המאה השש־עשרה דרוש מיוחד ״להודיע לבני האדם גבורת הצדקה הנעשית לצורך עניי ארץ־ישראל״, ויש להניח שהדרוש נדרש בהזדמנות בואו של שליח מארץ־ישראל. וכבר בדרוש זה מובע הטעם לחיוב העזרה בזה שתושבי א״י הם שלוחי בני הגולה לקיום מצות ישוב א״י והמצוות התלויות בארץ! ״אין ספק שתועיל התפלה שיתפללו בעדנו העניים הנז׳ בארץ הקדושה מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה, כי שלוחי מצוה הם וידם כיד המחזיקים בם לשמור משמרת המצות במקום עיקר שמירתן, ופיהם כפי המחיה נפשם לשאת בעדם רנה ותפלה בארצות החיים מן הכלל שבידנו! שלוחו של אדם כמותו, כי זה היה משפט תקון המעמדות…על כן אנכי מצוך לאמור! פתוח תפתח את ידך לעניך ולאביונך… ונרמז בו שעם היותנו מטופלים בעניי עירנו אין לנו להעלים עין מאביוני א״י, וזאת אומרת! ולאביונך בארצך, כי היא הארץ המיוחדת לך באמת…
באותה ויניציאה דרש דור אחד לאחר־כך, בראש השנה של שנת ת״ד (1644), ר׳ עזריה פיגו דרוש ״על נדבת עיר קדשנו ותפארתנו תוב״ב״, ובו תבע מאת קהל־שומעיו ״להרים מפלט לעניים המרודים תושבי ירושלים עיר הקדש תוב״ב אשר מרוב צרות ולחץ אויביהם הדוחקים אותם בחזקה על סך גדול ונורא הוכרחו גם הם לרבות שלוחיהם בכל תפוצות גלות אחיהם אנשי גאולתם, להוציא ממסגר נפשם ולהצילם ממוקשי מות״. וכן דרש שם פעם אחרת ביום ראשון של פסח לטובת ״נדבת הברוך, ״אשר חננו אלהים והזמין לידינו ביום זבח חג הפסח הזה״. ויש לשער ששני הדרושים נדרשו בהזדמנות בואם של שלוחי ירושלים וחברון לויניציאה.
כשבא הרב חיד״א בשליחות חברון לאנקונה בשנת תקי״ד (1754), דרש הוא עצמו בשבת הראשונה לבואו, ובשבת השניה דרש לכבודו ולכבוד שליחותו רב העיר ר׳ יחיאל ב״ר יעקב הכהן. ר׳ יוסף נחמולי דרש בשנת תקכ״ב (1762) בעיר טראפוליצה ביון לטובת שליחות טבריה. גם בספר־דרושיו של ר׳ יצחק פראנסיס, מרבני שאלוניקי במאה השמונה־עשרה, אנו מוצאים דרוש ״למעלת א״י״, ויש לשער שנדרש בעת בוא שליח א״י לשם.
ג. גביית התרומות
משניגש השליח לעצם פעולת גביית הכספים, הוא משתדל תחילה לקבל קצבה גדולה ככל האפשר מיד הקהילה. לשם־כך הוא בא בדברים עם הרב וראשי הקהילה ומכשיר את הלבבות לקראת אספת הועד המחליט על גודל הסכום. גם בקהילות שבהן נהוגה קצבה שנתית קבועה, יש צורך בהשתדלות מיוחדת, כי לפעמים לא נשלח אליה שליח במשך כמה שנים, ואז משתדל השליח הבא עתה לגבות את הקצבה גם לכל השנים שעברו. וכן להיפך, שהקהילה נתנה לשליח הקודם את הקצבה מראש לכמה שנים ועדיין לא עבר מספר השנים, ואז משתדל השליח לקבל את הקצבה ״בתורת מוקדם״ לשנים הבאות. במקרים של צורך מיוחד משתדל השליח שהקהילה תגדיל או גם תכפיל את קצבתה הקבועה, או תנדב נדבה מיוחדת לשם הצורך המיוחד, וזה נקרא ״נדבה חדשה״. הקהילה מקציבה גם סכום מיוחד להוצאות הדרך לשליח ולמשרתו, וזה נקרא ״צידה לדרך״.
תרומות יחידים
לאחר שהשיג השליח את קצבת הקהילה, הוא ניגש לקבל תרומות מידי יחידים נדיבים שבקהילה. לא בכל קהילה מרשים לו זאת. בכמה קהילות אסור לפי התקנות לשום איש לגבות תרומות ונדבות מידי יחידי הקהל לאיזה צורך שהוא, כי רצו שתהא הצדקה מרוכזת בידי ועד הקהילה. אבל היו קהילות שבהן הוציאו את שלוחי א״י מכלל איסור זה. כך נאמר בתקנות קהל־הספרדים ״שער השמים״ בלונדון משנת תכ״ג (1663) ! ״אין איש רשאי לקבץ צדקה בשביל מישהו מידי יחידי הקהל… מלבד במקרה של שליח מהארץ הקדושה״. בקהל־הספרדים בהמבורג נכללו גם שלוחי א״י באיסור זה, אולם במקרים יוצאים מן הכלל נתן ה"מעמד״ (ועד הקהילה) רשות לשליח לגבות תרומות גם מידי יחידים. רשות כזו ניתנה לר׳ בנימין ב״ר מאיר הלוי בשנת תי״ז(1657).
בקהילות ארצות המזרח ובאיטליה רשאי השליח לגבות תרומות מיחידים כחפצו, ולא עוד אלא שמנהיגי הקהילה מסייעים לו בזה. בפאס שבמרוקו אין השליח עצמו הולך לגבות מיחידים אלא הרבנים וטובי הקהל עושים זאת למענו. בתקנה שהותקנה שם בשנת תפ״ח (1728) נאמר! ״והסכמנו הסכמה גמורה…שכל שליח מצוה…הן לעיר הקדש ירושלם תוב״ב, הן לחברון, הן לצפת ת״ו, תיכף ומיד בבואו, בשבוע שאחר הדרשה, נשנס מתנינו, ב״ד ושאר ת״ח וכל מנהיגי עם קדש והגזברים והשמשים, לצאת כל לילה ולילה בהאלמלאח [שכונת היהודים] לגבות לו נדבה לשם ולזכות שולחיו,״׳ באיטליה וגם באמשטרדם נהוג ליתן לשליח ״פאדרינו״ (פטרון) אחד או שנים, מחשובי הקהל, המלוים את השליח לבתי הנדיבים, מדריכים אותו למי ילך וממליצים עליו בפני הנדיבים. באגרת־השליחות שניחנה בירושלים לשליח ר׳ רפאל אברהם לב־אריה בשנת תקנ״ט (1799) מבקשים השולחים את קהילות איטליה ״שיתנו רשות ללוות למע' השליח ב׳ פאדרינוש, דהיינו שילכו שני אנשים מהמכובדים שבכם עם מע׳ השליח מבית לבית״.