מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה-יהדות המגרב- רפאל בן שמחון
הערת המחבר : הנשים שטיפלו באיסוף הקמח (ה־תמיד), היו בדרך־כלל המיילדות שמילאו תפקידים רבים ובהתנדבות. הן היו גם פעילות בחברת גומלי־חסדים (חברת רשב״י). לצידן היו הגברים, אנשי החברה(חברה קדישא) שעזרו להן. חלוקת התמיד היא מסורת עוד מספרד. ראה: מהרשד״מ, – רבי שמואל דה מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ה'ש"ן, 1589) היה מגדולי חכמי סלוניקי,יוון. י"ד, סי׳ קס״ב הכותב כי מנהג זה היה קיים גם בקהילות שאלוניקי וקושטא: קהילת צפרו, חלק גי, עמ' 56.
שאריות השמן
מנהג נאה היה קיים מקדמת דנא במרוקו ובמיוחד בעיר הגדולה מראכש שבדרום, שם היו נוהגים החנוונים להחזיק בחנותם פח־ברזל לבן הנקרא ״טאררו״ בערבית המדוברת, בו תקוע משפך.
לתוך הפח הזה נהג כל חנווני להטיף את מעט טיפות השמן הנשארות בכל פעם לאחר שהוריק לכלי של הקונה את מידת השמן.
השמן שהתאסף בדרך זו, טיפין טיפין נשמר בקפדנות ופעם בחודש בערך, עבר המשגיח מטעם גזבר ועד הקהל, אסף את הפחים שבחלקם נתמלאו, במיוחד בעיר מראכש הגדולה בעלת אוכלוסייה של למעלה מעשרת אלפים יהודים. המשגיח ריכז את השמן ואחסן אותו בוועד הקהילה ויום שישי חילק אותו לעניי העיר.
מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה
לאור ההוצאות הרבות שהיו לכל מוסד קהילתי במרוקו, כל ועד קהילה (Le comité) כיסה הוצאותיו באמצעות הטלת מסים שהטיל על מספר מצרכים שונים. לוועד הקהילה של מכנאס היו בנוסף לעזרה שהגיש לנצרכים (חילוק או פרס), היו לו עוד הוצאות נוספות כגון: עזרה כמעין תמיכה בתלמידי חכמים מיעוטי יכולת על־ידי הגדלת סכום החילוק השבועי, עזרה בנישואי בנות יתומות (עזרת נישואין), עזרה בחגים למשפחות הנזקקים וחסרי אמצעים, עזרה לעוברי־אורח והחזרתם לייעדם על־חשבון הקהילה סיעוד ליולדות ולחולים השוכבים על ערש־דווי, בהבאת רופאים ורכישת תרופות (ע״י ביקור חולים). בימינו אנו, האיש שהגיש עזרא לחולים ולזקנים, היה מר נסים חיון ז״ל שמילא תפקיד זה במסירות ונאמנות. נסים חיון ז״ל היה נשיא ביקור חולים במשך ארבעים וחמש שנה. ועד הקהילה של מכנאס כיסא הוצאות אלה או רובן ע״י הטלת מסים ומגביות שערך תמיד לפני החגים פסח וסוכות.
הערת המחבר : עוברי־אורח היו בדרך־כלל, תלמידי־חכמים נזקקים שעמדו לחתן בן או בת במשפחה והיו זקוקים לעזרה, או עמדו להדפיס איזה חיבור (ספר) שכתבו ובאו לבקש עזרה ותמיכה להוצאת כתביהם. סוג אחר של עוברי־אורח היה מורכב מעניים נודדים שנהגו כל הזמן לתור בארץ, מכפר לכפר, ומעיר לעיר. לסוג זה של עוברי־אורח, היה משגיח מטעם הקהילה, אליו היו פונים והוא היה קונה להם גס כרטיס נסיעה־בחזרה לייעדם.
ראה: תקנות חכמי מכנאס: תקנה ב׳ משנת התקי״ז, היא בעד הגבלת סכום הנדבות לנצרכים הבאים לעיר כדי לדפוק על דלתי הנדיבים.
בינתיים, רוב העוברי־אורח היו מתארחים ב־״אכסניית העניים״ (דאר לעניים) או ״אכסניית האורחים״ – דאר לוראחים – אכסנייה זו הייתה קיימת עד ימינו בכניסה ל־מללאח הישן שבמכנאס, והיהודי שטיפל בעוברי־אורח אלה, היה יצחק טפיירו ז״ל, יהודי נאמן ומכובד בעיר.
ההכנסות
נדבת החג
לפני החגים נהגו חברי ועד הקהילה להכין רשימת תורמים, אחר־כך ביקרו ערב ערב בבתי העשירים ובבתי מסחר והטילו על כל אחד לתרום לקופת הקהל סכום כספי שהוועד קבע לתורם, בדרך כלל אף אחד לא היה מסרב, היו שהתנגדו לגובה הסכום שהוטל עליהם ולבסוף כל אחד תרם בשמחה וברצון. סכום התרומה היה תמיד נקבע לפי מעמדו ומצבו של האיש התורם.
כדאי לציין שהנדבה של פסח הייתה תמיד יותר גבוהה מזו של חג הסוכות.
הקדשות
לקהילה היו בתים וחנויות בשכונה היהודית הישנה – ה־מללאח, ואלו היו נכסים שהוקדשו לטובת הקהילה על־ידי אנשים יחידים, על־פי רוב אנשים חשוכי בנים ושלא היו להם יורשים. הבתים היו ברובם תפוסים על־ידי תלמידי־חכמים נזקקים, אלמנות ומשפחות חסרי אמצעים.
הערת המחבר : חלק גדול מבתי מגורים וחנויות ברובע היהודי במכנאס הם ישנים לפני מאות שנים וגם היו רכוש של ״ההקדש״. נכסים אלה היו תפוסים ברובם הגדול על־ידי תלמידי־חכמים ומשפחות מרובות ילדים וחסרי־אמצעים. הם דרו בהם כמעט כל ימי־חייהם מבלי שאיש יוציא אותם מהם. על עניין נכסי־ההקדש תפוסים, ראה: אוצר המכתבים, ח. א. סי׳ רמג.
אצל המוסלמים במרוקו, ההקדש נקרא ״לחבוס״ שם מקביל ל״וואקף״. לפי חוקי האיסלם, ״מאל אל־מוקאטיעין״ (רכוש של חשוכי־בנים), עובר לאוצר בית המלוכה, אך הקהל השתדל תמיד להסתיר דבר מותם של אלו על־ידי מתן שוחד לממונים ולפקידים המטפלים בדבר. ראה: קהילת צפרו, ח. ג, עמי 54.
אוצר המכתבים לברי יוסף משאש זצ"ל חלק א'
רמג
ניסן.
למעלת תפארת ישראל, ראש גולת אריאל, אדמו״ר כמוהר״ר רפאל אנקאווה יחש״ל, בקידה על אפים, אני אומר שלום, שלום.
אור ישראל! מירח תמוז תער״ב לפ״ק, שפכתי את שיחי לפני כסא כבודו בגליוני הארוך, אודות הבית שאנחנו מסתופפים בצלו, כי קם עליו ערער וכו' וכו', והודות לה׳, כי נשתקק המקטרג, ונמסר הדבר לחלוטין ביד טובי העיר, ולא יספו דבר עמי עוד בדבר הזה, והנני שוקט במכוני כמאז, תהלה לאל, ואך עתה, שמעתי מאחורי הפרגוד, כי בקרב ימים יהיה חוזר וניעור, הערעור, ובכן אבקשה מאדוני, למהר יחישה מעשהו אשר כבר התחיל, כאשר הודיעני במכתבו הבהיר, להיות הכל מוכן בידי לעת מצא, ושכמ״ה, ושלום.
דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט