מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס – לפני הכיבוש הערבי

לפני הכיבוש הערבימאז ומקדם

אבל הרבה קודם לכיבוש הערבי, כמו שהטעים חבר פרלמנט בריטי ב 1939, אלף שנה לפני הולדתו של הנביא מוחמד היה היהודי, שכבר ישב בגולה על נהרות בבל, שר: ״אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני״.  הרוורנד פארקס אומר כי הרעיון ה״מייחד להיסטוריה היהודית תכונות שראשיתן בכך שהיא בלתי־רגילה וסופן בכך שהיא יחידה־במינה״ הוא זה ש״הדת, שהתפתחה ונעשתה מונותאיזם אתי אוניברסאליסטי, מעולם לא נעקר שרשה בארץ׳׳ …בשום מקום לא הקימה היהדות מרכז לאומי בלתי תלוי אחר: ואך טבעי הדבר שארץ ישראל שזורה באורח אינטימי הרבה יותר בזכרונותיו הדתיים וההיסטוריים של העם, כי הקשר שלו לארץ ממושך הרבה יותר ־ לאמיתו של דבר, הוא נמשך ברציפות מן האלף השני לפנה״ס ועד לעת החדשה… לכן שימשה הארץ מרכז רגשי שהתקיים כל תקופת ״גלותו״ של העם, והביא לידי שיבות או נסיונות־שיבה מתמידים, שבימינראנו הגיעו לשיאם בתנועה הציונית.

ישראל היה ללאום כבר ב-1220 לפנה״ס בקירוב – קרוב לאלפיים שנה לפני תחילת הפלישה הערבית הראשונה. נוכחותם העקשנית של היהודים בארץ גברה על נסיונות חוזרים ונשנים להכחידם. במאה הראשונה בקירוב

קיימו רבים מיהודי הפזורה את מצוות העליה־לרגל, וב״ימים נוראים״ אפשר היה לפגוש בירושלים יהודים מארצות שונות כארץ־הפרתים, מַדַי, עילָם, ארץ הנהריים, קאפאדוקיה, פונטוס, אסיה הקטנה, פ׳ריגיה, פמפיליה, קירני, כרתים, רומא וערב.

 כאשר כבשו הרומאים את יהודה כבר נחשבו היהודים ״אנשים פרועים שקשה לטפל בהם״, לדברי אנציקלופדיה בריטאניקה,, שהרי סירבו בקשי-עורף למסור את ארצם לשלטונה של רומא.

אדריאנוס קיסר, ״שגמר אומר להכרית את הלאומיות היהודית התוקפנית הזאת״, גזר שמעתה והלאה תהיינה מסורות יהודיות כגון ברית־מילה, השבת והקריאה בתורה – ולמען האמת, עצם אמונותיה של היהדות – בלתי־חוקיות ו״אסורות״.

אדריאנוס ״גמר אומר להפוך את ירושלים, שעדיין היתה חרבה למחצה, לקולוניה רומאית״. אחרי שחרב בית־מקדשם של היהודים ב-70 לספה״נ בא המרד היהודי הראשון בראשותו של בר-כוכבא – שהיו לו ״200,000 איש תחת פקודתו״ – וגאל את ירושלים ועוד הרבה ״מצודות וכפרים בכל רחבי הארץ״. אותה ״מלחמה לכל דבר, שהקיפה את הארץ כולה… השתוללה במרירות חימה משך שלוש שנים, והרומאים נאלצו להביא לגיונות על לגיונות של תגבורת למיגור המורדים״.

אף שבסופו של דבר השיבו הרומאים לידיהם את השלטון המדיני, ״בזזו את העיר [ירושלים]… ואת רוב היהודים ששרדו גירשו מן הארץ״, הושג הנצחון במחיר מהמם – ״אומרים שנהרגו לא פחות מ־580,000 איש!״ – רומאים ויהודים כאחד.

לאחר התבוסה הסב אדריאנוס את שם העיר ירושלים אליה קאפיטולינה, פקד לבנות מקדש ליופיטר באתרו של בית המקדש היהודי, ו״גזר שכל יהודי שייראה בתחומי העיר דינו מיתה״.

אבל כמו שלא נעלם השם יהודה כך גם לא נטשו היהודים את ארצם. אחדים התעקשו להשאר ועוד רבים מיהרו לשוב כדי לבנות את עולמם מהריסותיו. אולם היו יהודים שברחו מן הכיבוש הרומאי למקומות אחרים – ובכללם חצי־האי ערב, שבו הקימו כמה יישובים חדשים ובמקרים רבים הצטרפו לקהילות יהודיות – מהן שקמו בערָב כאשר נגאלו משבי בבל ומהן שקיימות היו כבר קודם־לכן. כך התפתחה בריחתם של הפליטים ה״פלשתינאים״ הראשונים, בניי הודה או היהודים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר