ארכיון יומי: 24 באוגוסט 2016


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "עקב".הרב משה א. שמיר הי"ו

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "עקב".רבי חיים בן עטר

דברי תורה לע"נ מו"ר חמי רבי יששכר בן נזי ע"ה, ובתיה בת קנדוב ע"ה.

מאת: משה א. שמיר.

 

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם,         ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד…" (דברים, ז יב – כו).

לימוד תורה ושמירת מצוותיה מתוך שמחה {"והיה"} וענווה {עקב"}-

היא הערובה לקיום עם ישראל בא"י מתוך ביטחון כלכלי ורפואי, שלום וביטחון.

 במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

רבנו "אור החיים" הק' שואל: שלושת הביטויים בהם פותחת פרשתנו "והיה עקב תשמעון", נראים כמיותרים כביכול, והיה ניתן לפתוח את הפרשה בביטוי "עקב תשמעון", או בביטוי "אם תשמעון" במקום המלה "עקב", וכן "תשמעו" במקום תשמעו-ן".

כמו כן, השימוש בפעל "ושמר" בעבר, במקום "ישמור" בעתיד, כמתחייב מבחינה תחבירית.

מה ההבדל בין שמירת "הברית" לשמירת "החסד"?

על כך עונה רבנו אוה"ח הק' – שבע תשובות מתוקות מדבש.

הפסוק הראשון בפרשתנו, "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ושמרתם ועשיתם אותם – ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", מתמצת את תוכן הפרשה: במידה ונשמור {"תשמעון"} את מצוות ה'  {"המשפטים"} מתוך שמחה {"והיה"}, הקב"ה יקיים את "הברית והחסד", וכדברי רש"י: "ישמור לך הבטחתו".

הרמב"ן אומר שהתורה הזהירה במיוחד על שמירת "המשפטים – כי לא יהיה עם רב כולו נזהר במצוות כולן שלא יחטאו בהן כלל" כדברי קודשו (דברים ז, יב). עד כמה צריכים להיזהר במצוות שבין אדם לחברו.

בעל הטורים אומר: "שיש לפשפש ולחקור אחר עומק הדין", לכן המיקוד הוא על "משפטים".

 הספורנו אומר: "כי במשפט יעמיד ארץ". הוא מתייחס לפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש תרומות יהרסנה" (משלי כט, ד). כלומר, כאשר השליט מעמיד את המשפט כנר לרגליו – השלטון במדינה יהיה יציב. ואילו כאשר השליט נותן תרומות ומתנות למקורבים, השלטון יהרס.  כמו כן, הגאולה תלויה במשפט צדק ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

הביטוי "והיה" בו פותחת הפרשה, מסמל את השמחה. "אין – והיה – אלא לשון שמחה", כדברי המדרש (ויקרא רבא יא' ז'). כמו כן, אותיות המלה "והיה" הן אותיות שמו יתברך י-ה-ו-ה. ידוע גם שהנוטריקון של המלה "והיה" הוא: י-שמחו ה-שמים ו-תגל ה-ארץ, המדבר על שמחת גרמי השמים, מלאכי רום ויושבי הארץ בגאולה העתידה לבוא.

כלומר, כאשר "תשמעון" בקול ה' מתוך שמחה {"והיה"}, תשרור שמחה בעליונים ובתחתונים. (זוהר חלק ג, דף נט א).

"עקב" – שמה של פרשתנו, מבטא את תכנה ע"פ הפסוק: "עקב ענווה יראת ה', עושר וכבוד וחיים" (משלי כב, ד). כאשר נתנהג בעקביות {עקב} מתוך ענווה = בדרכו של משה רבנו בבחינת "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם", נזכה להיות יראי שמים, ועקב כך גם נזכה ל"עושר, חיים וכבוד" בעולם הזה ובעולם הבא.

גוף האדם מחולק לג' חלקים: הראש בו מוצבים "שבעת קני המנורה" – שתי עיניים, שתי אוזניים, שתי נחיריים ופה – רואה, מרגיש ושומע. החלק האמצעי הכולל את הלב, רק מרגיש. החלק התחתון שהוא העקב – אינו מרגיש כלום, ומתבטל כלפי שני החלקים הקודמים. כך יש לנהוג כלפי כל אדם "ונפשי כעפר לכל – תהיה" (העקב וסוף התפילה).

  • השמחה האמתית – רק כשזוכים לקיים את כל מצוות ה'.

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "ויתבאר על דבר אומרו ז"ל, אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים – כי אין לאדם לשמוח, אלא כשישמור לעשות את כל אשר ציווה ה' לעשות, אז ישמח לבו… השמחה {והיה} תהיה לך עקב תשמעון. פירוש, עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצאנו שהשתמשו חז"ל בלשון זה – בלשון המשנה "בעקבות משיחא וגו', כי בגמר זמן ביאתו {של מלך המשיח}, יקרא עקבות".

 דוד המלך כבר אמר: "… ישמח לב – מבקשי ה'" (תהלים קה ג).

רבנו בחיי: בניגוד לעולם החומר בו האדם שמח רק כשמשיג אותו, בעולם הרוחני האדם כבר שמח מעצם בקשת ה' יתברך, ככתוב: "והיה כל מבקש ה' – יצא אל אהל מועד" (שמות לג ז). לכן נאמרה המלה "והיה" בתחילת הפרשה.

  • השמחה האמתית – רק בעולם האמת כאשר האדם יוצא זכאי בדין.

 רבנו "אור החיים" הק' אומר בפירושו השני: אל לו לאדם לבטוח בצדקתו לשמוח. אלא רק לאחר שיתברר לו בסוף דרכו בעמדו בפני בוראו, שאכן הוא זכאי בדין. וכדברי קודשו: "אמר עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם – אז הוא זמן השמחה. וכל שלא הגיע לזה, אין לו מקום לשמוח… כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול… {ביום הדין} וכפי זה שיעור עקב – הוא סוף שמיעת כל המשפטים". לכן, התורה השתמשה במלה "עקב".

  • ע"י לימוד תורה מתוך שמחה וענווה – ניתן לזכות גם בחמישים שערי בינה.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שנוכל להגיע להשגות גבוהות בתורה ואף לחמישים שערי בינה בבחינת "תשמעו – ן" = שער הנון {50}, על ידי לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה וענוה.  המילה "והיה" רומזת לשמחה, והמלה "עקב" רומזת לענווה. רבנו אוה"ח הק' מביא את הזוהר הק': "דלית חדוותא {שמחה} קמי קודשא בריך הוא, כשעתה דישראל משתדלי באורייתא" (פנחס רי"ג) ולכן הכתוב אומר "והיה" בסתם, כדי לרמוז על השמחה לקב"ה. וכדברי קודשו: "והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא את העולם. וכשהוא שמח, כל העולם בשמחה ובששון".

כמו כן, השימוש במילה "עקב", רומז לכך שבלימוד תורה, על האדם ללכת עקב לצד אגודל בענווה ובשפלות, ואז ישכיל להבין… אפילו סתרי תורה.

  • "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד".

שמירת הבטחת הברכות בא"י – תלויה רק בקיום המצוות.

רבנו "אור החיים" הק' שואל: מדוע לגבי השכר על קיום המצוות נאמר "ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" בלשון עבר, ולא השתמש כמתחייב בלשון עתיד ישמור ה' אלוקיך וכו'. כלומר, מתן שכר לדורות הבאים. הלימוד מזה לדעת רבנו הוא: שמירת הברית תלויה אך ורק בנו. במידה ונשמור ונקיים את הברית שנכרתה בעבר בין הקב"ה לבני ישראל, נוכל לזכות בברכות בעתיד, לכן השימוש בזמן עבר: "ושמר".

על אותו משקל ניתן להוסיף, שהשימוש בביטוי "לך" בלשון יחיד במקום "לכם" בלשון רבים, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית לביטוי "תשמעון" שהוא בלשון רבים. התשובה לכך היא, שקבלת השכר תלויה בדרך בה כל אדם מקיים את המצווה. רבים הם האנשים המקיימים מצוות כמו שמירת שבת, אבל כל אחד מקיים אותה בדרך אחרת, ולכן נאמר "לך" – לפי ההשקעה במצווה ע"י כל אחד, כך יהיה שכרו בבחינת "לפום צערא אגרא".

  • הקיום בא"י בהמשך, בבחינת "החסד" – בזכות קיום המצוות.

רבנו "אור החיים" הק' מעלה את השאלה: בפסוק הנ"ל "משמע שאחר שישמעו וישמרו ויעשו את כל המשפטים, בזה יזכו לשמור להם הבטחתו. וממה שאמר בפרשה זו עצמה – לא בצדקתך… כי ברשעת הגויים… ולמען הקים … זה יגיד שהגם שאין להם צדקות, בהכרח שיקיים ה' את השבועה" כדברי קודשו, ללא קשר אם קיימו את המצוות.

 רבנו אוה"ח הק' משיב: כניסת יוצאי מצרים לארץ, הייתה בזכות האבות, גם אם בני ישראל לא היו ראויים, לכן נאמר "לא בצדקתך וכו'", אבל לאחר הכניסה לארץ – הקיום הביטחוני, הרפואי והכלכלי, יהיה תלוי רק בשמירת המצוות, ולא יהיה תלוי עוד בהבטחה לאבות.

  • "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים בימי יהושע, בזכות ההבטחה לאבות.

כיבוש אדום, מואב ועמון בעבר הירדן – בזכות קיום התורה.

"ושמר ה' אלוקיך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". הביטוי "הברית", מתייחס לירושת הארץ בגבולות יוצאי מצרים, כיבוש ארץ שבעת העמים ע"י יהושע. ואילו הביטוי "והחסד", מתייחס לשאר העמים בעבר הירדן: אדום, מואב ועמון כפי שהובטח לאבות, וזה יהיה רק בעתיד ע"י קיום מצוות בבחינת "עקב תשמעון… ושמרתם ועשיתם". יוצאי מצרים לא הורשו לכבוש את אדום, מואב ועמון. אבל, זה יהיה בעתיד בזכות מעשינו הטובים.

ז. "הברית והחסד" – כיבוש שבעת העמים ע"י יהושע, בזכות "ברית אבות".

"החסד" – כיבוש עבר הירדן ואדום {אירופה וכל העולם} בימות המשיח.

 רבנו אוה"ח הק' מעלה עוד אפשרות: "הברית" – רומז לשבעת העמים שנכבשו בכניסה לארץ ע"י יהושע ככתוב: "שבעה גוים רבים ועצומים ממך" (דברים ז א). ואילו "החסד" – רומז לשלושת העמים הנותרים: אדום, עמון ומואב בימות המשיח. כלומר, עבר הירדן המזרחי עד נהר פרת כהבטחת ה' לאברהם. במלה "אדום", הוא רומז לרומי ולכל העולם הנוצרי, וכדברי קודשו: "לדבריהם ז"ל שאמרו עתידה מלכות אדום {אירופה ואמריקה} שתתפשט בכל העולם. מעתה יש במתנה זו כל העולם בכלל, וחסד מופלג יקרא".

הוא מסתמך על דברי רב יהודה בשם רב שאמר: "אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חודשים". (יומא י ע"א). כמו כן, כדי לקיים את נבואת ישעיה בפרק יא הדן בפועלו של מלך המשיח: "ויצא חוטר מגזע ישי… ונחה עליו רוח ה'… ועפו בכתף פלישתים {החמס העזתי!} ימה יחדיו, יבוזו את בני קדם אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משענותם" (ישעיה יא, א – יד). על פי (ילקוט שמעוני לך לך רמז עח). רמז למלחמת גוג ומגוג.

רבנו "אוה"ח הק' חותם את דבריו בתפילה לגאולה: "וחסד מופלג יקרא, ועליו הוא אומר ואת החסד… ואותה אנו מבקשים ומצפים להנחיל לנו גוים רבים".

יוצא שהפסוק הפותח את פרשתנו, טומן בחובו את הפתרון לבעיות הכלכליות, הביטחוניות והבריאותיות:

  • בטחון כלכלי: מבחינה כלכלית, הקב"ה מבטיח ברכה "בלי די": "ואהבך, וברכך, והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירשך, ויצהרך… על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (דברים ז יג'). כל זה בבחינת "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג י). "אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די".
  • בטחון רפואי: – מבחינה רפואית, הקב"ה מבטיח לעם ישראל בריאות איתנה: "והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת, לא ישימם בך, ונתנם בכל שונאיך" (דברים ז טו').

שנזכה להפנים שרק הקב"ה הוא הרופא האמתי בבחינת הכתוב "כי אני ה' רופאך". (שמות טו, כו).

  • שלום ובטחון: – מבחינה ביטחונית, הקב"ה מבטיח שהוא יטפל באויבי ישראל, גם אם הם רבים: "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם, – לא תירא מהם … לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך… ונשל ה' אלוקיך את הגויים האל מפניך… לא יתייצב איש בפניך" (דברים ז, טז'- כד').

רש"י מסביר את הפסוק הראשון "והיה עקב תשמעון וכו'" ע"פ המדרש "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו – תשמעון" (תנחומא עקב א). כלומר, הביטוי "עקב" – במשמעות מטאפורית לעקב הגוף. פירוש, אם לא נזלזל במצוות הקלות, כנאמר בפרקי אבות: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אז נזכה לשכר המופיע אח"כ: "ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד וכו'". המדרש מספר על דוד המלך "שהיה מתיירא מיום הדין ואומר: ריבון העולמים, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה שהן חמורות, אני מתיירא מן הקלות, שמא עברתי על אחת מהן", ע"פ הפסוק: "למה אירא בימי רע, עוון עקבי יסובני" (תהלים מט, ו). מתוך המזמור אותו קוראים בתפילה בבית האבל.

ניתן גם להסביר, שכוונת הדברים היא, לגבי הדרך בה אנו מקיימים את המצוות. האם מתוך יישוב הדעת וע"פ כל ההידורים, או כלאחר יד בבחינת "מצות אנשים מלומדה", ובפרט לגבי המצוות היומיומיות אותן אנו "דשים בעקבינו" כמו "ברכות הנהנין" ללא כוונה, בניגוד למצוות עונתיות כמו פסח, סוכות, ר"ה, כיפור וכו' להן אנו מתייחסים ביראת כבוד, תוך שמירה על כל ההידורים בקיומן. כנראה בגלל העונתיות שלהן.

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים /

   כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים" {פיוט מרוקאי}.

להלן סיפור המדגים עד כמה חשוב לקיים כל מצווה בשלמותה.

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד} כותב: אדם ממוצע מברך כ- 3.5 מיליון ברכות במשך ימי חייו. והנה כאשר  מגיע לעולם האמת, הוא חושב שיש לו קרונות של ברכות.  אך, כאשר הוא מתייצב לפני הקב"ה, מתברר לו שחלק גדול מן הברכות היו מגומגמות ולא בכוונה, והוא מביא לכך משל לאדם פשוט שנסע לעיר יהלומים בהם אינו מבין דבר. לקראת שובו לעירו, הם נתנו לו תיק מלא יהלומים. בדרכו חזרה, התיק הכביד עליו, והוא החל לזרוק יהלום אחרי יהלום, עד שנשאר לו יהלום אחד אותו השאיר למזכרת. בהגיעו לעיר הגדולה, שילמו לו הרבה כסף עבור היהלום היחידי שנשאר לו לפליטה. רק אז, הוא הבין עד כמה הוא טעה.

גם אנחנו, רק בעולם האמת נבין שכל מצוה היא יהלום יקר, אבל זה יהיה כבר מאוחר בבחינת "במתים חופשי".

נסיים בשיר אותו אהב לשיר מו"ר אבי הפייטן הרה"צ רבי יוסף אסולין אודות הבלי הדמים והיהלומים:

"בן אדם, למה תדאג על הדמים ולא תדאג על הימים / כי הדמים אינם עוזרים, והימים אינם חוזרים".

עבודת ה' של הנשמות מעולם "הראש" {כמו משה רשב"י} ו"הלב" {כמו רמב"ם ורבנו אוה"ח הק'} –

 לעומת נשמותינו שהן מעולם "העקב" ב"עקבתא דמשיחא".

חכמי תורת הח"ן אומרים שכמו שגוף האדם מתחלק לראש הכולל את המחשבה, הדיבור והשמיעה, החלק האמצעי הכולל את הלב שאינו רואה ואינו שומע אבל הוא מרגיש את כל הגוף, לעומת העקבים שאינם מרגישים. כך בעולם הנשמות. הנשמות הראשונים כמו משה רבנו והרשב"י, מקבילות לאיברי הראש הרואות ומרגישות הכול, לכן בזוהר נאמר, תא חזי = בא וראה. בגמרא לעומת זאת, נאמר "תא שמע" = בא שמע. נשמות דורות הראשונים והאחרונים כמו האמוראים, הראשונים והאחרונים כמו רבנו האוה"ח הק' שבעיקר הרגישו את דופק הדור.

 לעומתם, נשמות הדורות שלנו שאינן רואות ואינן מרגישות כלום, נקראות עקבתא דמשיחא, והן יכולות להביא את המשיח ע"י קיום המצוות בבחינת "והיה עקב – תשמעון את המשפטים האלה" – לימוד תורה וקיום מצוותיה מתוך שמחה {והיה} וענוה {עקב}.

אצל הנחש שהוא מקור החטא הקדמון נאמר: "והוא ישופך עקב", הוא אורב לנו בכל מקום להחטיאנו, ובפרט בדורנו הרווי פיתויים בכל אשר נפנה.

יעקב אבינו הצליח להתגבר על העקב שבו, ולכן נקרא ישראל = ישר – אל.  יעקב אבינו סלל לנו את הדרך להתגבר על "עוון עקבי יסובני" כדברי דוד בתהלים (מט). דוגמא לכך, התנא הגדול רבי עקיבא מלשון עקב, שהצליח להשתחרר מ"נשיכת הנחש", והגיע להיות ראש החכמים ואבי התושב"ע עליו נאמר בגמרא, שהיה ראוי שתינתן התורה על ידו כדברי משה רבנו כאשר הראה לו הקב"ה את חכמי הדורות.

על רבי עקיבא אמר בן עזאי חברו: "כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה". כלומר, כל החכמים יכולים לתקן רק קליפות דקות, לא כן רבי עקיבא.

יעקב אבינו {מלשון עקב},  ניסה לגלות לבניו את הקץ: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט א). גם רבי עקיבא הלך בעקבותיו כאשר חשב שבר כוכבא הוא המשיח, ואף קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב וכו'", כעדות תלמידו רבי שמעון בר יוחאי.

חטא הנחש כרוך על עקבי משיח, ועלינו להשתחרר ממנו ע"י חזרה לאבינו שבשמים מתוך אמונה זכה בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" כדברי חבקוק הנביא הרומז במלה "יחיה" בעתיד, לעידן המשיח. 

       "לא תחסר – כל בה". (דברים ח ט)

 ברכת השפע בארץ ישראל: 

  "כי ממנה עושר ונכסים, והוא אומרו: כל – בה" (רבנו אוה"ח הק' דברים ח ט)

"ושמרת את מצוות ה' אלוקיך… כִּי ה' אֱלֹוקיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה:

אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצב נְחֹשֶׁת.

ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, ו – י ).

הפסוקים הנ"ל מבטאים את השפע הכלכלי של ארץ ישראל שלא חסר בה דבר. לגבי השאלות מדוע יש לנו רק נחלי מים, ולא נהרות גדולים כמו באירופה. וכן, מדוע מההרים ניתן לחצוב רק אבנים ונחושת ולא זהב? 

 רבנו "אור החיים" הק' עונה על כך: א"י התברכה בכל מה שאנו צריכים. מצד אחד אוכל, כמו "חיטה ושעורה…", ומצד שני, "ברזל… ונחושת" לתעשייה, בבחינת "לא תחסר – כל בה". וכדברי קודשו: "העושר בארץ הוא תלוי, והמעשיר מהארץ מעשיר, ונתחלקה לכולם בשווה, שכולם אוכלים בה לשובע. אם כן כולם עשירים… ובזה ישנם בגדר ואכלת ושבעת" (ח, ט). השבח לא-ל שד-י שזיכנו לחיות בדור בו קוים בארץ ישראל: "לא תחסר – כל בה".

      "ואָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ" (דברים ח י).

ברכת המזון מן התורה.

"כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצוים לו בשפע" (ספר החינוך).

  • "ואכלת ושבעת, וברכת את ה' אלוקיך" – זוהי ברכת הזן בה אנו מודים לה' על שהוא זן ומפרנס אותנו.
  • "על הארץ" – זו ברכת הארץ. להודות לה' על ארץ ישראל.
  • "הטובה" – ברכת הטוב והמובחר בארץ ישראל – ירושלים.

את ברכת "הזן" תיקן משה רבנו עם ירידת המן.

את "ברכת הארץ" תיקן יהושע עם כיבוש הארץ.

את "בונה ירושלים" תיקנו דוד ושלמה.

את ברכת "הטוב והמטיב"- תיקנו חכמי יבנה על הרוגי ביתר שנלחמו נגד הרומאים וזכו לקבורה. כמו כן, גופותיהם לא הסריחו למרות שבמשך תקופה לא מבוטלת הרומאים לא אפשרו לקברם (ברכות מח ע"ב).

ספר החינוך: "יכוון בברכת המזון שה' הוא מקור הברכות והוא המולך למי מגיע השפע… כל הזהיר בברכת המזון – מזונותיו מצווים לו בשפע".

ספר חרדים: יכוון בארבע הברכות של ברכת המזון כנגד ארבע אותיות הוי-ה.

רבנו יעקב אבוחצירא: "וברכת את ה'  א-להיך = {אותיות} אכילה. האוכל כיהודי – יברך כיהודי.

מו"ר אבי זצ"ל הרה"צ רבי יוסף אסולין נהג לברך את ברכת המזון מילה במילה ובכוונה, וכך נהג לומר לנו: ברכת המזון היא המצווה הכי מפורשת בתורה: "ואכלת ושבעת" = אכילה לשובע. "וברכת את ה'…". אכילה + ברכה לקב"ה, ולכן יש לברכה מהכתוב מילה במילה ובכוונה, וזו גם סגולה לברכת ה'.

הרב יצחק גינזבורג: שני "לחם משנה" בשבת, מייצגים: "לחם מן הארץ" + "לחם מן השמים", דבר הרומז לכך שכל פרנסתנו בעולם הזה, היא מן השמים.

רבנו בחיי אומר שהמילה "ארץ" מופיעה שבע פעמים. שש כנגד שישה אקלימים בעולם, והשביעי כנגד אקלים ירושלים הממזג בתוכו את סוגי האקלים בעולם.

"… ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן… למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם… וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". (דברים ח, פס' א – י).

הניסיון  – במן ובפרנסה.       

1.המן ירד מן השמים מידי יום ביומו בבוקר כשהוא עטוף בשכבת טל.

  1. הכמות הייתה מדודה לכל משפחה בהתאם למספר הנפשות: "עומר לגולגולת".
  2. אסור להשאיר ממנו למחרת.
  3. נבלע באיברים כך שלא נזקקו לשירותים. "לחם אבירים אכל איש" (תהילים עח, כה) = לחם שנבלע באיברים כדברי רבי עקיבא בגמרא.
  4. יכלו לטעום בו טעמים שונים.
  5. ביום שישי ירדה כמות כפולה = לחם משנה.
  6. המן ירד במשך 40 שנה. מקור נוסף למן: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (שמות טז פס' ד)

מטרת המן – א. "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (פסוק ב).

 ב. "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן…" 

  ג. למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם – כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (פס' ג).

  1. "לנסותך… התשמור מצותיו אם לא".
  • רבנו האברבנאל שואל הרי זה לא ניסיון אלא חסד? "מה הניסיון שמנסה אותם בתת להם לחם דבר יום ביומו… וזה היה חסד גדול, לא ניסיון" (רבנו אברבנאל עקב ח, ג).

תשובתו: הקב"ה מנסה את האדם לעיתים בדבר קשה כמו אצל אברהם בעקידה וכו', או בטובה, כמו במקרה של המן שנותן פרנסה בשפע. ידוע שהניסיון לעשיר יותר קשה מאשר לעני, בבחינת "וישמן ישורון ויבעט".

כמו כן, הניסיון לעשיר מתבטא בכך, האם יעניק לעני. ואילו הניסיון לעני, האם יקבל את ייסוריו באהבה.

  • רש"י: הניסיון בזה שישמרו את המצוות התלויות בו. כמו לא להשאיר ממנו למחרת. לא לנסות לצאת בשבת לאוספו היות והקב"ה ציווה שלא יהיה.
  • רמב"ן: המן הוא מאכל מוזר שלא היה מוכר להם. אינו ראוי לאגירה, אינו ניתן בשפע , אלא במידה. וכן הציפייה לקבלתו כל יום מחדש.
  • רבנו עובדיה ספורנו: "לנסותך" – אם תעשה רצונו בתתו פרנסתך שלא בצער". (דברים, ח טז).
  • בעל "הכתב והקבלה" הרב צבי מקלנבורג. "אנסנו" – לתת שלימות הבירור = ידיעה ברורה למנוסה, שיתברר אצלו… שבכל יום וים יהיו עיניהם תלויות למזונותיהם… בה' יתברך".
  • רבנו "אור החיים" הק': {תרשים זרימה}. "ויענך" = עינוי הדרך במדבר. "וירעיבך" = עינוי חסרון המזון".

"ויאכילך את המן" = היות וכאשר האדם עייף ורעב, האוכל עלול להזיק לו. לכן הקב"ה עשה להם נס ונתן להם מן שהוא מאכל בריא וגם טעים. וכדברי קודשו: "ויאכילך את המן – הרי שבח המאכל שהוא הדבר הראוי אפילו למעונה ולרעב, מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש" . לדעתו, התורה מסבירה כאן את מעלת המן ושבחו.

  1. "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם –

כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" – הקב"ה זן ומפרנס לכל.

הורדת המן באה ללמד את האדם שהפרנסה שלנו תלויה בקב"ה,  וזה גם המסר עבורנו. מסופר בגמרא על רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר שהתפרנסו במערה בפקיעין במשך 13 שנה, מחרובים ומי מעיין.

למרות שפרי החרוב אינו מתעכל טוב, היות והוא חד וקשה כחרב, בכל זאת הקב"ה נתן להם בו את כל הוויטמינים. דוגמא לכך הוא חלב אם, ממנו מתפרנס התינוק ומוצא בו את כל הוויטמינים.

                   "כל המצוה אשר אנוכי מצוך היום תשמרון לעשות:

  1. למען תחיון ורביתם 3. ובאתם וירשתם את הארץ..." ( דברים ח א).

שכר ועונש: בעולם הזה, או בעולם הבא?

"בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא, אלא במזלא תליא" (הזוהר הקדוש, פרשת וישב קפ"א ע"א).

"למען תחיון" = חיים. "ורביתם" = ריבוי ילדים. וירשתם את הארץ הטובה…"  = פרנסה טובה בארץ ישראל.

נשאלת השאלה, מדוע השימוש בלשון יחיד לגבי "המצוה", ואילו לגבי הפעל "תשמרון" בלשון רבים?

רקע: מצוה (כמו ציצית, בין אדם למקום), חוק (כמו פרה אדומה), משפט (בין אדם לחברו), עדות (שבת, פסח, סוכות).

  1. רש"י:  "כל המצוה" – בעשיית מצוה, יש לעשותה עד הסוף. "המתחיל במצוה, אומרים לו גמור". (חז"ל).
  2. רד"ק {רבי דוד קמחי מאיטליה}. "התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים… לפי שצדיק יסוד עולם, ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, וכן יחיד שעשה תשובה, מוחלים לו ולכל העולם…".  כלומר, פעולות היחיד משפיעות על הסביבה. כמו שלכל אדם יש איברים שונים, כך כלל בני האדם, מוצא כולם מאדם הראשון = אדם אחד.
  3. רבנו "אור החיים" הקדוש:  דן בהרחבה בפסוק, ובקשר שבין קיום "כל המצוה" לבין שלושת מרכיבי השכר הבאים אחר כך: "למען תחיון, ורביתם, וירשתם את הארץ". הוא גם שואל הרי בפסוק הראשון בפרשה, "והיה עקב תשמעון… ושמר… דברה התורה על השכר עקב קיום מצוות. אם כן מדוע התורה חוזרת שוב על כך? לדעת רבנו אוה"ח הק', ישנו כאן חידוש גדול.  משה רבנו משתמש בביטוי "כל המצוה": "כל" – לשון רבים, ו"מצוה" – לשון יחיד, היות וכלל המצוות מתבטא במצוה אחת של אמונה בקב"ה. ולכן אדם הראשון הצטווה רק מצוה אחת, שלא לאכול מעץ הדעת. כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנוכי ה' אלוקיך" (יתרו). "כל מצוותיך אמונה" (תהילים). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק על ביאת "המש-יח"  = משה חי). כלומר, כל המצוות, הן הרחבה של מצוות האמונה בקב"ה בה הצטווה אדם הראשון.

ולכן נאמר בפסוק: "כל המצווה"כלל המצוות התורה, מרוכזות וקשורות במצווה אחת, ולכן יש לקיים את כל מצוות התורה בשלמותן. וכדברי קודשו: "ואשר לזה בא נביא ה' לכללות התורה למצוה אחת, וציווה על כולה לבל יטעה בשיגיון הנזכר" {אותו הזכיר קודם לכן}, היות וכאשר האדם מקיים רק חלק מן המצוות, ומצד שני מבזה את האחרות הנראות לו כקלות,  וכדברי קודשו: "להבזות המצוות הקלות, בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצוות. וזה יסובב ייסורי האנשים, וימעט כבודם" (רבנו אוה"ח הק'), בגלל שלא קיים את שאר המצוות.

בהמשך, הוא מסביר את הקשר לשכר המובא בהמשך. "למען תחיון"

הוא משתמש במשל שהובא בזוהר (וישלח קע ע"ב): כמו שלאדם יש רמ"ח (248) איברים, כך יש לנו רמ"ח מצוות עשה. כמו שיש לנו שס"ה (365) גידים, כך יש לנו שס"ה מצוות לא תעשה. כאשר כואב לנו איבר אחד, זה מקרין ומשפיע על כל הגוף. כך כאשר אנו לא מקיימים מצווה בשלמותה, זה משפיע על כלל המצווות האחרות שלנו. לכן, הוא אומר בהמשך: "תשמרון לעשות" – פירוש, בין מצוות לא תעשה {תשמרון}, בין מצוות עשה {לעשות}, והטעם, "למען תחיון, זה תלוי בזה. וכשאתה מחסר אחת מכל המצוות, אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד".

בהמשך הוא מסביר את קשר קיום המצוות לברכת "ורביתם", ולהלן דברי קודשו: "פירוש, שבאמצעות זה, לא יהיה להם מונע מהטובות, ויחיו וירבו". כלומר, ריבוי טובות עקב קיום המצוות בשלמות.

לגבי הקשר לביטוי "ובאתם וירשתם את הארץ", הוא אומר: "כאן העירם הערה גדולה. כי מי לנו גדול במצוות כמשה נאמן הקב"ה. וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ… וזה לך האות שצריך לשמור ולעשות כל מצוה בשלמות". כלומר, ירושת הארץ תלויה בקיום כל התורה.

מהמילה "תשמרון", לומד רבנו אוה"ח הק': "שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבוא לידו המצווה לעשותה". הדוגמא הבולטת לכך היא, הציפיה לשבת המלכה.

רבנו החיד"א תלמידו של רבנו אוה"ח הק' אומר: עיקר השכר הוא בעולם הבא היות ו"שכר מצות בהאי עלמא ליכא" כדברי הגמרא. את השכר בעולם הזה, אנו מקבלים על פי הכללים הבאים:

א. מקיימים את המצוה מתוך שמחה {כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל}.

ב. כמו כן, ע"י שאנו מוסיפים לעצמנו עוד סייגים כדי שלא נחטא.

ג. כאשר אנו מצפים מתי כבר יגיע זמן קיום המצוה, בבחינת "ושמרתם לעשות", כמו הציפייה לשבת.

 רבי יעקב אמר: "שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא" (קידושין לט ע"ב). עיקר השכר הוא בעולם הבא ככתוב בפרקי אבות (ד. יז): "יפה שעת אחת של קורת רוח בעולם הבא – מכל חיי העולם הזה". הרב אליהו דסלר ב"מכתב מאליהו" מסביר: אם נקפל את כל הנאות בני האדם בעולם הזה, לא יוכלו להשתוות להנאה אחת בעולם הבא. אם כך, מה עם כל השכר שהובטח לנו בפרשה? איך זה מסתדר עם  פשוטי המקראות בנושא הבטחות שכר ועונש שבתורה, ובפרט בשתי הפרשיות הברכה והתוכחה שבתורת כוהנים (ויק' כו) ושבמשנה תורה (דברים כח) העוסקות בגמול גשמי בעולם הזה: ביטחון כלכלי, בריאות, שלום בארץ, והיפוכם בתוכחות.

כדי ליישב את הסתירה הנ"ל בין הכתובים השונים, יש לשים לב, שכל תוכחות הפורענות שבתורה נאמרות אל כלל האומה, להוציא שני קטעים לקראת סוף ספר דברים (כז: יד-כו; כט: יז-כ), בהם מדובר בקללה שתחול על חוטאים בודדים בישראל, כדי ששאר העם לא ייפגעו ממעשיהם. גם  הטובה המובטחת לצדיקים, נאמרה לאומה כולה. פועל יוצא מהדברים, שעיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש, הוא לגבי כלל האומה בארץ ישראל. ביחס לפרט, עוסקים ספרי הנביאים והכתובים. לכן, הברכות הגשמיות של בריאות, רווחה, ביטחון וריבוי, שבפרשת בחוקותי (ויק' כו), חותמות בייעודים הרוחניים, שהם העיקר: "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם, והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים  ואתם תהיו לי לעם" (שם: יא-יב). לכן, כאשר עם ישראל לא הולך בדרכי התורה, הארץ שהיא קדושה ורגישה לטומאה, לא תוכל לקלוט אותו חלילה. 

ניתן גם להתייחס לשכר בחו"ל, בהשוואה לארץ ישראל ע"פ הסיפור הבא: "אמר ר' יחזקיהו בשם ר' ירמיה: מעשה בתלמיד אחד של ר' שמעון בן יוחאי דאזל להודנקי (יצא לחוץ לארץ) ואתא טעין, {והתעשר}. כי אתא על גבי ר' שמעון בן יוחי, והיו התלמידים רואין את הריווח שהרוויח, והיו מצירין על עצמן. מה עשה ר' שמעון, נסב לתלמידיו ונפק עמהון להדא בקעתא, ואמר לבקעה: בקעה בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה, אמר לתלמידיו: כל אחד ואחד יטול חלקו, כל מה שאתם מבקשים. אלא, הוו יודעין שכל מי שהוא נוטל, ממתן שכרו של עולם הבא הוא נוטל. כיון שראו כך, התחילו אומרים: "כי שמחתני ה' בפעליך, במעשי ידיך ארנן". (מדרש תהלים, מזמור צ"ב).

מהסיפור של רשב"י ותלמידיו עולה, שאם  היו יוצאים לחו"ל היו מתעשרים, אלא שאז היה זה מחלק עולם הבא שלהם. ולכאורה הרי נאמר: "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יום הכיפורים", ומדוע התלמיד שיצא לחו"ל התעשר? חוץ לארץ פועלת לפי כללים טבעיים יותר, ויתכן שהיוצא לשם יעשיר, אבל זה לא "מתנת שמים", ולכן זה יכול לבא על חשבון עוה"ב שלו. לעומת זאת בארץ ישראל, המזונות ניתנים בהשגחה גלויה בהתאם למעשיו הטובים של האדם, ולכן לא יפסיד את חלקו בעוה"ב.

לאור הנאמר לעיל, ניתן לומר שפרשת השכר והעונש בארץ ישראל, הולמת ביותר את דברי רש"י לפסוק הראשון: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (דברים ז, י"ב). פירוש רש"י: "והיה עקב תשמעון – אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון". היינו, מצות ישוב הארץ, שהיא מצווה שאדם דש בעקביו, מפני שהולך בה ומיישב אותה.  

"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה,

 וזכרת את ה' אלוקיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח, יז – יח).

סוד ההצלחה במלחמות ישראל – אמונה בה'.

מלחמות ישראל הרבות המלוות אותנו מאז ומתמיד, יוצרות תחושה אצל רבים של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". בראיונות השונים לתקשורת, המנהיגים המדיניים והצבאיים מדברים על "כוחו החזק של צ.ה.ל".

אם כן, עולה לה השאלה, על מי כן יש לסמוך?

התשובה לכך נמצאת בהמשך הפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "צריך לתת לבו על טובתו, כי מה' הייתה לו. ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו". כלומר, הצלחתנו וטובתנו – מאתו יתברך.

הר"ן = רבנו נסים  (בדרשותיו. דרוש עשירי) אומר שמותר לומר "כוחי ועוצם ידי", היות בפסוק נאמר "ואמרת {בלשון חיובית} כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אבל עלינו לזכור את המשך הפסוק: "וזכרת את ה' אלוקיך – כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הקב"ה נטע באדם כישרונות להשגת דברים כמו בלימוד תורה, במדע וכו', ולכן ניתן לומר: "כוחי ועוצם ידי וכו', מצד שני, עלינו להודות בכך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את הכוח הזה.

רבנו יצחק האברבנאל והחתם סופר הולכים בעקבות הר"ן. החת"ס מוסיף שכל מלחמות ישראל היו מלוות בנסים. אם כך למה בכלל אנו צריכים להילחם? כדי שהגוים לא יחשבו שאנו חלשים היות וה' נלחם להם. לפי זה ניתן להסביר את הפסוק: "אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בה'… מגן עזרך – ואשר חרב גאוותך…" (וזאת הברכה לג, יט). הגויים ישבחו אותך שאתה יודע להילחם.

הנצי"ב מסביר שיש להאמין שלא רק הכוח מאת ה', אלא גם החיל מאת ה'.

 ברגע שנפנים שרק ע"י אמונה בבורא ננצח, הקב"ה יתעלה שמו יזכה אותנו בניצחונות מזהירים כמו במלחמות משה רבנו, יהושע בן נון ודוד המלך בעבר, וכן במלחמות ישראל בימינו, כאשר בכתרם, ניתן לציין את "מלחמת ששת הימים" בה נוצחו כל ארצות ערב ניסים גלויים וסמויים.

הכלל המנחה במלחמות ישראל הוא: עלינו להוריד תחילה את שריהם בשמים של אויבינו העכשוויים כמו החמס, חיזבלה ואירן וכו', ע"י תשובה ותפילה לבורא עולם, ורק אז נוכל לנצחם למטה. הדוגמא לכך היא: יעקב אבינו שנאבק תחילה עם שרו של עשיו  ככתוב: "ויותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא {שרו של עשו} כי לא יכול לו… בהאבקו עמו… ויקרא יעקב את שם המקום פניאל, כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים, ותינצל נפשי". (בראשית לב, כד – ל). אחרי הניצחון על שרו של עשיו בשמים, עשיו הרשע שבא עם "ארבע מאות איש" כדי להילחם נגד יעקב, התקפל בפניו כחתול רחוב ככתוב: "וירץ עשיו לקראתו, ויחבקהו, ויפול על צוארו וישקהו ויבכו". (בראשית לג, ד). 

בפרשתנו הקב"ה מבטיח: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם… וגם את הצרעה ישלח ה' אלוקיך בם, עד אבוד הנשארים והנסתרים {במנהרות} מפניך. לא תערוץ מפניהם – כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא… ונתנם ה' אלוקיך לפניך, והמם מהומה גדולה עד השמדם…" (דברים ז יז –כד). 

אכן, הניצחונות בכל מלחמות ישראל מאז קום המדינה, מוכיחים את ההבטחות הנ"ל. כן יהיה לעד, אמן סלה ועד.  

"אראנו נפלאות"

לרבנו יעקב חאגיז מפאס שבמרוקו – בעל "הלכות קטנות" וכו'.

 ענווה וגדולה בתורה – קו המאפיין את רבני מרוקו,

כפי שסופר בכנס "בנתיבות אבותינו" בראשות הרה"ג רבי אברהם אסולין שליט"א,

 ע"י מרן הראשל"צ והרב הראשי לירושלים – הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א. 

רבנו "אור החיים" הק' תיאר בהרחבה בפרשת "עקב", את חשיבות לימוד התורה מתוך שמחה, ענווה ויראה. להלן תולדות חייו של רבי יעקב חאגיז שעלה ממרוקו לירושלים, המאששות את ההנחה הנ"ל, והמאפיינת את רבני מרוקו בבחינת דברי רבי אברהם אבן עזרא: "החלק יעיד על הכול". החלק הנשמתי באדם, מעיד על הכול יכול שהוא הקב"ה, כך רבי יעקב חאגיז ורבנו "אור החיים" הק' {עליו יסופר בנפרד}, יעידו על גדלות בתורה של כלל חכמי מרוקו, מתוך יראת ה' טהורה וענוה.

רבי יעקב חאגיז היה מצאצאי מגורשי ספרד. הוא נולד בפאס שבמרוקו בשנת 1620, וכבר בגיל 20 התחיל לכתוב את פירושו למשנה בשם "עץ חיים", כאשר בגיל 30 זכה לברך על המוגמר. הוא נסע לליוורנו שבאיטליה כדי להדפיס את הספר, שם הציג את עצמו כאדם פשוט, המשמש כשליח  המחבר מפאס {הענווה במלוא תפארתה}. באיטליה הוא שהה במשך שלוש שנים בין השנים 1652 – 1655. רבני הקהילה ראו שכל היום היה ספון על תלמודו בביהמ"ד, לכן ניסו לתהות על קנקנו. חיש מהר, הם גילו שהוא אכן המחבר, ועמדו על גדולתו בתורה.

 רבני העיר ודייניה, בקשו ממנו שישמש להם רב וקצין עם משכורת נדיבה, אבל תשובתו הייתה:

"אפילו תתנו לי כל הון שבעולם, לא אעזוב את פאס – עיר גדולה של חכמים וסופרים, ואבוא לליוורנו".

תשובתו המפתיעה, מזכירה את תשובת רבי יוסי בן קסמא לאותו אדם שביקש ממנו לבוא ולגור בעירו, ובתמורה היה מוכן לשלם לו: "אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות": רבי יוסי ענה לו: "בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה" (אבות ו ט).  

מהצעת רבני ליוורנו ותשובת רבי יעקב,  ניתן להבין על גדולת רבני פאס בעיני רבני איטליה, למרות שגם שם היו רבנים גדולים, דבר המשתקף בהסכמות לספרים הרבים שנדפסו שם.פאס -שער הקסבה

הגבירים  רבי אברהם ואחיו רבי יעקב ויגה פיררה מליוורנו,  עמדו על גדולתו בתורה ויכולותיו הפדגוגיות של רבי יעקב חאגיז, לכן הם באו אליו בהצעה נדיבה אחרת: לעמוד בראש ישיבת "בית יעקב" בירושלים, אותה יממנו. על ישיבה בירושלים, היה קשה לו לוותר, ואכן בשנת 1658 הגיע לירושלים ופתח בה את ישיבת "בית יעקב", שם לימדו ולמדו גדולי עולם. בין חכמי הישיבה ניתן למצוא את רבי שלמה אלגאזי, וכן את רבי משה גלנטי {השני} הראשל"צ, שאת ביתו נתן לאשה לרבי יעקב חאגיז, לאחר שאשתו הראשונה נפטרה.

בין תלמידי הישיבה ניתן למנות גדולי ומאורי הלכה: רבי חיים אבולעפיה רבה של צפת, מייסד ורב היישוב היהודי בטבריה, מחבר "זבח פסח" וכו', וחברו של רבנו "אור החיים" הק'. מחבר "גינת ורדים" רבי אברהם בן מרדכי הלוי. רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" {גט לא פשוט בכלל, היות ובהלכות גיטין, על פיו ישק דבר} שהיה ראשל"צ ירושלים, וחתנו של רבי יעקב חאגיז. רבי חזקיה די-סילוה בעל "פרי חדש" מגדולי הפוסקים הקבור בהר הזיתים ליד רבנו אוה"ח הק'.

בהקשר לכך סיפר הרב עמאר שליט"א על מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה ששימש כדיין בפתח תקוה עם הרב ראובן כץ מחבר "דגל ראובן". בדיון שהיה להם על גט מסוים. הרב עובדיה הביא ראיה מהספר "גט פשוט". הרב כץ טען שלא שמע על הספר הנ"ל. הרב עובדיה ניגש לכולל הסמוך לבית הדין, והביא משם את ה"פני יהושע" על כתובות. הוא אמר לרב כץ: את ה"פני יהושע כבודו מכיר. בוודאי הוא ענה, הרי החיד"א כתב עליו ב"שם הגדולים" שכאשר ראה אותו, זה היה כראות פני מלאך. הרב עובדיה ציטט מתוך ה"פני יהושע" על רבי משה בן חביב מחבר "גט פשוט" ומחבר "הפרי חדש" רבי חזקיה דה סילוה: "וראיתי גדולי עולם שהם גאונים, שאני יראתי להכניס ראשי בין ההרים האלה, פן ירוצצו את גולגולתי, ואני דן בפניהם כתלמיד היושב בקרקע". אכן, הרב כץ ע"ה השתכנע מהראיות מתוך הספר "גט פשוט" של רבי משה בן חביב אותן הציג הרב עובדיה ע"ה. אלה היו מורי ומאורי הלכה לדורות.

 

גדולתו של רבי יעקב חאגיז הייתה לא רק בתורה, אלא גם בסדרי הלימוד החדשים והמיוחדים אותם הנהיג בישיבה, דבר שהצמיח פוסקי הלכה לדורות כאמור לעיל.  הוא חילק את התלמידים לחמש רמות. היו חכמים שענו לשאלות שהופנו לישיבה. הצעירים למדו מהחכמים, המתקדמים ישבו בשיעורי "הסתכלות" {כמקובל כיום בסמינרים} בפני דייני הישיבה כדי ללמוד איך פוסקים הלכה, עד שהוסמכו בעצמם לדיינים.

רבי יעקב חאגיז ע"ה, ידוע היה בחריפותו הרבה ולא נשא פנים לאיש ואף לעשירים. ידועה אמרתו על השוחד: "דינר קוצר, דינר בוצר, דינר מתיר, דינר אוסר, דינר מעמיד פרנס בור על הציבור".‏

הוא פרסם ספרים רבים ביניהם: "עץ חיים" פירוש על המשנה. "תחילת חכמה" – כללים בש"ס. "קרבן מנחה",  "זיכרון לבני ישראל" ו"הלכות קטנות" – "שהוא אחד הספרים הגדולים והכי נפלאים בהלכה" כדברי הרה"ג שלמה משה עמאר שליט"א.  הרב עמר שליט"א דיבר גם על רבנו "אור החיים" הק' שהגיע לארץ, "וכל חכמי ירושלים בפניו – היו כקוף בפני אדם" כדברי רבי גרשון מקיטוב לגיסו הבעל שם טוב. {על כך אי"ה, במאמר נפרד}.

רבי משה חאגיז בנו של רבי יעקב, המשיך בדרכי אביו עד שהפך לאחד הגדולים. גם הוא פרסם ספרים רבים: "לקט הקמח" על או"ח, יורה דעה ואבן העזר. "לקט הקמח" על המשנה. "צרור החיים", "אלה המצוות", "שתי הלחם" וכו' .

העולה ממסכת חייו של רבי יעקב חאגיז ותלמידיו: ענווה וגדולה בתורה, שכנו יחד קמי קב"ה.

על  רבני מרוקו הנ"ל, ניתן לומר את דברי רבי אברהם אבן עזרא: "החלק יעיד על הכול". כשם שהחלק הנשמתי, מעיד על הקב"ה הכול יכול, כך רבי יעקב חאגיז ורבנו "אור החיים" הק' יעידו על כלל רבני מרוקו.

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, ס"ק הרה"כ רבי אברהם בר אסתר ע"ה. ז"פ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

הצדיקות א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

ר' יששכר בן נזי ע"ה. 

שבת שלום ומבורך.

משה א. שמיר

ר' דוד אלקאים : משורר ומשכיל עברי במרוקו

מתוך ספרו של יוסף שטרית – שירה ופיוט ביהדות מרוקורבי דוד אלקיים

ְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָהּ חָשַׁבְתִּי, / בקשתי ומצאתי; / לולא כי [יערה עיר נדחת.

יומם ולילה תוך יערה טבעתי, / אך ערפל החתלתי, / תקותי בי [רקח מרקחת (שם, עמי 164).

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקיינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

יומי ולילי טפחתי רִבִּיתִי, / כשושנה יָרַחְתִי, / קראתיה לב [משמחת.

נפשי, ממרבית אהבתה, נַחֲלֵיתִי; / עלי ערשי נרדמתי; / כלתה [רוחי, רבה נזנחת.

ואם רחוקה היא, בה התבוננתי; / אז רבתה מבוכתי: / מקור הבין [איה לקחת?

רוח שדי רחפת במרום שבתי, / עלי נפשי חייתי, / כשמן המור בו [נמשחת. [….]

דומם קשב קשבתי, / ניב מפרשת,

 גם רוחי ונשמתי / רגש רוגשת,

וכן רבתה שמחתי / כבת יורשת (שם, עמי 165-164).

ברם מבוכתו זו לא הייתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה, אשר אף העלילו עליו – כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד – שחדל לקיים את התורה והמצוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

לא זו אף זו, שמעתי ונרגזתי, / ראיתי ונבהלתי, / רגל זרים עלי [פוסחת. [….]

לאל חשבו מלתי / ולדת מכחשת (שם, עמי 165).

לדידו לא הייתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוך ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את חשדנותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:

קים חי לעד, יוצר גויתי, / כי דתי לא פרעתי, / צל היתה לי, אהל

 [נמתחת;

תורה היתה חטר מקל תפארתי, / וְחֻוקָּהּ לא הפרתי, / נצן תקוה [תוך לב צומחת.

מלבי ומפני לא אצלתי / ממצות עבודתי, / אהבתיה בעין [נפקחת (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהתנסה בה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו: בעולם שבו חי רד״א אין מכבדים את החכמה אלא את הממון, ובהיותו עני אין חכמתו נחשבת. פיוט זה, כותב הוא בכתובת של שיר נוסף,  ״מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון – נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם: והמסכין – לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכך, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר רד״א בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דת יצאה כי נמעטה קטני / ממתני רבי זמן עפו,

הס מלהזכיר חכמת העני, / כמעט קט פסו ידיו רפו.

מני נבצרה מחשב זמני, / בעל הון וכסיל – טוב מרעפו (שם,

עמי 167).

 

תסכולו של המשורר ממצב זה כה גדול, עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוד שמשי לא בא, אץ / כיום תם בתומה.

כל שם נגדי נואץ, / אגדף בזעמה. 

בסביבי אשליך הס, / אגזור קול דממה,

עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֱלָמָה (שם).

אמנם הוא מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר, אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

טוּבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻוכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַעַת נְשׂוֹא [לא אוכל (שם, עמי 183).

רבי דוד חסין – היסטוריה

המללאח של מכנאס ותושביו.mellah meknes

עד המאה השבע-עשרה חיו יהודי מכנאס בשכונות מעורבות עם שכניהם המוסלמים. ב 1682 גירש מולאי איסמעיל את היהודים וחייבם לבנות רובע מחוץ לעיר – המללאח – מעין גטו הממוקם בפרבר של ברימה.

המללאח הישן של מכנאס לא השתנה מאז הקמתו. החומות האיתנות המקיפות אותו נפתחו במאה השמונה-עשרה רק באמצעות שער אחד ויחיד שנסגר מדי לילה ומדי שבת, ומאורים, שהשליט מינה לשם כך, שמרו עליו ולצידם כלבים גדולים ששימשו כמעין זקיפים.

כל שטחו של המללאח, שכלל גם את בית העלמין הקהילתי, הוא כ 300 מטרים אורך ו 175 מטרים רוחב, ובשטח זה התרכזה כל האוכלוסייה היהודית כ 4000 עד 5000 בני אדם לערך, שמספרם הלך וגדל בשל הפליטים שבאו ממרכזי אוכלוסייה אחרים ונמלטו מאסונות טבע ומרדיפות.

במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה הביעו נוסעים אירופים את הזדעזעותם מן העוני המנוול של היהודים הכלואים ברובע צפוף אוכלוסין בעל סמטאות מלאות רפש ובוץ המסכנים את בריאות התושבים.

   חיי הקהילה במכנאס.

למרות כל התלאות ודווקא בגלל מעמדם הנבדל, נהנו היהודים במכנאס, כמו בקהילות האחרות של יהודי מרוקו, מאוטונומיה פנימית כמעט מוחלטת בחיי הקהילה והדת.מועצת מכובדים ( טובי העיר ) עמדו בראש הקהילה והייתה מופקדת על ענייניה. תפקיד זה נתון בידי המשפחות המכובדות ועבר בירושה מאב לבן. בראש המועצה עמד הנגיד ( שייך אל-יהוד ) ששימש נציג הקהל כלפי השלטון והוא דאג לגביית המסים, לסדר הציבורי ולהשלטת מרות המועצה והחלטות בית הדין.

במאה השמונה-עשרה, בעת שהייתה מכנאס בירת מרוקו, היה תפקיד הנגיד בידיהם של אישים חשובים כאברהם מאימרן וכמשה בן עטר, והם שימשו נגידי יהדות מרוקו כולה. לכל קהילה היה בדרך כלל נגיד משלה. נגידים אלו היו מכובדים ועשירים ומקצתם זכו לשירי שבח מידי משוררינו רבי דוד חסין. מלבד התפקידים המרכזיים נבנה מעמד הנגיד על פי אישיותו של נושא המשרה, באשר לא היה מיסוד מלא לתפקיד.

מעצם אופייה הייתה החברה היהודית במרוקו, משלומי אמוני ישראל וקיבלה עליה את מרות התורה, וההנהגה הרבנית הייתה הסמכות העליונה בחיי היהודים. אך גם כאן לא היו הדברים מוגדרים לחלוטין ומעמד הרבנות נתעצב בהתאם לאישיותו של נושא המשרה.

במועצה הקהילתית היו רבנים, תלמידי החכמים החשובים ובראש כולם הדיינים. אלה היו מתמנים לכל ימי חייהם על פי עיקרון ה" שררה " העוברת בירושה מאב לבן. עיקרון זה מסביר את הקביעות של שושלת  רבנים במכנאס במשפחות כמו טולידאנו ובירדוגו מן המאה השבע-עשרה ועד ימינו. החכמים זכו לכבוד רב כשומרי ההלכה וכאנשי הספר המנחילים את מורשת ישראל.

יהודי מרוקו נהנו גם מאוטונומיה משפטית ניכרת לכל קהילה היה בית דין משלה. בית הדין טיפל בעניינים שבין העותרים היהודים על פי ההלכה ועל פי התקנות. הפסיקה של בית הדין בוצעה בידי הנגיד, אשר לרשותו עמד בית כלא קטן במלאח.

במאה השמונה-עשרה דיברו יהודי מכנאס ערבית-יהודית השזורה במילים עבריות וספרדיות ונכתבה באותיות עבריות. המשכילים השתמשו בשפה הזו דרך שגרה ביצירותיהם הכתובות. היא שימשה גם בספרות עממית עשירה שהועברה את הכתב ובמסורות שבעל פה, שירה, אגדות, סיפורים, רפואה עממית וטקסטים מאגיים.

   בתקופה הנדונה, כמו ברוב התקופות בתולדות ישראל, העברית הייתה שפת התפילה והלימוד. היא נכתבה ולעתים רחוקות אף דוברה בפי המלומדים – פרופסור בר אשר כתב ספר נהדר, ובו הוא מסביר את העניין של המלומדים דוברי עברית בצורה נפלאה -. היא שימשה כלשון היצירה הרוחנית ונכתבו בה דברי הלכה והגות, מדע ופרשנות, קבלה ומסטיקה ואין צורך לומר שירה ופיוט. אף אגרות העוסקות בענייני היום יום נכתבו עברית מליצית ונשגבת ולעיתים אף מחורזת.

שירתו האישית והחברתית-ההיסטורית של ר' שלמה חלואה – מכנאס המאה ה-18 – יוסף שטרית

 

שיר שבח לחכם – מה טוב טעמו! ־ / כל העם יביעו בפיהם: -14שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

  צאו וראו במלך שלמה / אבו דר הם בתוך נויהם.

מה טוב ומה נעים גּוֹרָלֵמוֹ ! / האל יוסף עליהם כָּהֶם.

מאת יי היתה זאת להם, / בחר בקהילה הנסוכה.

מה גדלו

  -שמו הן הוא נודע בשערים / המצויינין בהלכה,18

 מפוצץ סלעים, עוקר הרים, / ושיחתו, תלמוד צריכה,

  ענו שופט בצדק משרים / עשיר, דל ורוחו נמוכה;

שייף עָיֵיל, שייף נפֵיק, וכַ־ / מלך בַּגְּדוּד הוא בר ריכא.

מה גדלו

15-14 המשורר מציין לשבח את הרב הראשי ואב בית הדין הנערץ של קהילת גיברלטר, ר׳ שלמה אבודרהם, שמוצאו היה מתיטואן ושהיה מיטיבו.

מה טוב טעמו: מלשון השירה והמליצה, על פי תהלים קיט, סו:

יביעו בפיהם: על פי תהלים נט, ח.

צאו… שלמה: על פי שיר השירים ג, יא;

המלך שלמה: רמז לתוארו הבלתי רשמי של הרב הראשי בגיברלטר!

אבו דר הם בתוך נויהם: הכוונה כאן לכך שבני הקהילה הזמינו את ר׳ שלמה אבו דרהם מתיטואן, ששם הוא שימש דיין, לבוא ולדור בקרבם ולשמש רב הקהילה!

אבו: רצו;

 דר: שישתכן ויתיישב!

הם: בני הקהילה:

נויהם: ברבים, משיקולי משקל וחריזה.

מה… נעים גורלמו: על פי תהלים קלג, א ועל פי לשון התפילה!

 האל… כהם: על פי דברים א, יא.

מאת… זאת: תהלים קיח, כג!

בחר: הכוונה כאן כנראה להסכמתו של ר׳ שלמה אבודרהם לבוא ולשמש דיין בגיברלטר ולוותר על כהונתו בתיטואן!

הקהילה הנסוכה: המבוססת והמפוארת, על פי לשון הפיוט הספרדי ולשון השירה המאוחרת.

21-18 המשורר מונה את שבחיו, מעלותיו ומידותיו התרומיות של ר׳ שלמה אבודרהם, שהיה ממשפחת רבנים ידועה, היה גדול בתורה וביראה והנהיג את קהילתו בשאר רוח ותוך הקפדה יתרה על דין צדק.

נודע בשערים: משלי לא, כג, והכוונה כאן לרבני מרוקו, עמיתיו של הדיין, וכן לאבותיו הרבנים ממשפחת אבודרהם, שהיו גדולים בתורה ובהלכה!

המצו״נין בהלכה: מוסב ל״שערים״.

מפוצץ סלעים, עוקר הרים: תלמיד חכם חריף ובקיא, על פי מאמר חז״ל ״עוקר הרים וטוחנם זה בזה״ ומאמרים דומים אחרים!

ושיחתו תלמוד צריכה: ר׳ שלמה אבודרהם היה חכם תלמודי, וכל היום שח בסוגיות תלמודיות! על פי תהלים קיט, צז ״כל היום היא שיחתי״.

שופט בצדק משרים: על פי צירוף של תהלים ט, טו! עה, ג!

ורוחו נמוכה: מי שמדוכא וחלש בחברה, ולא כמקורו בלשון חז״ל ובלשון הפיוט ״[שפל ו]נמוך רוח״ בהוראת ״צנוע״.

שייף… נפיק: (בארמית) זוחל כשנכנס וזוחל כשיוצא, היינו עניו וצנוע – בבלי סנהדרין פח ע״ב!

כמלך בגדוד על פי איוב כט, כה! כאן הכוונה לא רק למנהיג רוחני סמכותי ונערץ, אלא רמז לתואר הלא רשמי שבן כינו היהודים בסוף המאה ה-18 בגיברלטר את הרב הראשי של הקהילה " מלך היהודים "

בר ריכא :  בארמית  מזרע אצילים וגדולי העם – כאן מזרע רבנים ודועי שם בתולדות יהודי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר