הסיפורים על הרמב״ם והנוצרים
- 6. הסיפורים על הרמב״ם והנוצרים
הרמב״ם חי, פעל ומת בארצות מוסלמיות, ועל כן טבעי הדבר שעלילותיהם של הסיפורים עליו מתרחשות בארצות האסלאם; לא כל שכן כאשר הסיפורים המובאים במסגרת זאת מוצאם מקהילות היהודים שבארצות מוסלמיות. אף על פי כן מצויים סיפורים שבמרכזם עימות בין הרמב״ם לנוצרי. רוב הסיפורים מציינים את המלך ואת השרים כמוסלמים, אך יש כאלה הנוקטים לשונות כלליים וסתמיים ״גוי״ ו״ערל״ (המתפרש בדרך כלל כנוצרי), ובסיפורים אלה אינך יודע אם הכוונה היא למוסלמים או לנוצרים. ויש גם סיפורים אחדים המדברים על נוצרים במפורש. אחד הסיפורים, הנמצא בגרסאות שונות (סיפורים 21, 57 ושם ביבליוגרפיה לנוסחאות נוספות), מספר על שנאה וקנאה בין האומן הנוצרי ובין הרמב״ם המהנדס (סיפור מן הטיפוס ״הבנאי והצבע״). מתוארת בו שנאה תהומית בין הנוצרי והיהודי, המסבה, כצפוי, לאבדנו של הנוצרי שביקש להרוג את הרמב״ם. בסיפור מודגש המוטיב שבפתגם ״בור כרה ויחפרהו ויפל בשחת יפעל״. ראוי לציין, שסיפור זה בא מקרב יהודים שחיו לא רק בשכנות למוסלמים אלא גם בשכנות לנוצרים. סיפור זה נפוץ בעיקר בעיראק בקרב שתי קהילות, בגדאד ומוצל, שבשכנותם היו נוצרים רבים ושררו ביניהם שנאה, קנאה ותחרות.
סיפור אחר (94), אף הוא מסופר בקרב יהודי עיראק, מספר על מפגש בין הרמב״ם וכומר שבו רואה הרמב״ם שהכומר אינו עניו, כפי שמספרים עליו, אלא ״נבזה״.
סיפור נוסף (78) מספר על מלך נוצרי שגזר גזרות על ישראל ובהשפעת שריו ויועציו התנכל לרמב״ם להמיתו, והרמב״ם ניצל בשל קיום מצוות, ובמקומו הומת מי שביקש להרגו.
- הסיפורים על הרמב״ם כדיין, כסופר וכמקובל
אף אם לא קראו המוני העם בספרי הרמב״ם הגדולים והחשובים, הרי שמעם הגיע אליהם. הסיפור העממי היהודי הכתיר את הרמב״ם בכתר הגדולה בתורה. כפי שהראה גויטיין, מבחינה פורמלית לא היה הרמב״ם דיין, אבל תשובותיו הרבות עשו לו שם של דיין הפוסק בשאלות של דת ודין. אחד הסיפורים (63) מספר על הרמב״ם כנער שאביו סיפר לו סוגיה שדנו בה בבית הדין ולא יכלו לפסוק, והוא הנער פסק משפט צדק ואמת: סיפור זה סופר בדרך כלל על דוד ושלמה. אולם הסיפור המפורסם ביותר, החוזר בעשרות וריאציות, הוא על הרמב״ם הדיין שנשאל על דינה של חבית יין שנגע בה נכרי ועל דינו של כד שמן שנפל בו עכבר ומת (סיפורים 6, 37, 41, 105,77-74).
סיפורים סביב ספריו של הרמב״ם נדירים במזרח ובצפון־אפריקה, שלא כמו בקהילות אשכנז. במזרח נפוץ סיפור שבו הופיע משה רבנו בחלומו של הרמב״ם ועמו ר׳ מימון, ובירך את הרמב״ם על השלמת ספרו ״היד החזקה״ (סיפורים 25 ,35). סיפור אחר שחוזר בנוסחים שונים הוא הסיפור על הקראים שביזו את ספרו של הרמב״ם ״היד החזקה״(סיפורים 93-92, וראה לעיל סעיף 4).
הרמב״ם התנגד בחייו לקבלה ובמיוחד לקבלה המעשית, כפי שעולה מדבריו: ״ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטפשיים, שמות שההם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות״ (מורה נבוכים א, סא). המקובלים לא שמו לבם לזאת, ודיברו בהוקרה ובהערצה על הרמב״ם, כפי שכותב רבינוביץ: ״כמעט כל גדולי המקובלים וצדיקי החסידות מזכירים בחרדת קודש את שמו. הקבלה הלכה בהערצת הרמב״ם כל כך עד שעשתה אותו למקובל שחזר לגמרי משיטתו הפילוסופית, והחסידות עשתו לצדיק שליט בתחתונים ועליונים וארגה מסביב לאישיותו ארג של אגדות חסידיות, כיד הדמיון הטובה עליה״.
על צמיחתה של האגדה שהרמב״ם היה מקובל והתפשטותה במשך הדורות כתב גרשם שלום מחקר מפורט, וקבע שאין לה כל יסוד היסטורי. אצלנו(סיפור 54) מובאת האגדה המספרת כיצד הפך הרמב״ם בסוף ימיו למקובל. יסודה ככל הנראה במסופר על הרמב״ן ב״שלשלת הקבלה״ וב״סדר הדורות״, ושינו המשנים מרמב״ן לרמב״ם.28 למעשה כל הסיפורים המספרים על הרמב״ם כמשתמש בשם המפורש ועושה מעשה נסים ונפלאות שייכים לנושא הקבלה ובכך יש לראות שבסיפורים אלה ייחס העם לרמב״ם את חכמת הקבלה (כמו בסיפורים 14, 55-54 ועוד, וראה להלן בסעיף 8).
- הסיפורים על הרמב״ם כבעל מופתים
כאמור, הרמב״ם דחה את ענייני הכישוף והקמעות, ולא רק את העוסקים במלאכה זו, אלא גם את הנוהים אחריהם ומאמינים בהם. יעקב בזק ייחד בספרו, ״למעלה מן החושים״, פרק שלם לרמב״ם ולדעותיו בנושא זה, ואנו מביאים מעיקרי דבריו. לדעת הרמב״ם בא החורבן על ישראל משום שאבותינו נהו אחרי עבודה זרה, שהיא אמונה בכשפים (הלכות עכו״ם יא, טז). לדעתו מוצא הכישוף הוא מבבל, וכך דעת חז״ל, ״והם האומה שיצא אברהם אבינו ע״ה מביניהם… והם שכתבו ספרים בדיני הכוכבים והכישוף וההשבעות והמזלות הרוחניות ודבר הכוכבים והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים והרבה כיוצא בזה…״ (פירוש המשניות, מסכת עבודה זרה ד, ז). הרמב״ם מספר בספריו על מעשי כשפים ואחיזת עיניים שראה במו עיניו, והוא מגדירם כ״סוג גדול מסוג התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד שמישהו לוקח הכל בידו, מותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאו נחש או זורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו״(הלכות עכו״ם יא, י).
יתרה מזו, הרמב״ם שלל את ההתעסקות באגדות: ״לא יתעסק אדם בדברי אגדות ולא יאריך בדברי מדרשים ולא ישימם עיקר, שאינם מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה״(היד החזקה, הלכות מלכים יב). בניגוד לדבריו אלה של הרמב״ם סיפר העם על הרמב״ם סיפורים המציגים אותו כבעל כוחות מגיים וכמי שהצליח להתחרות עם מכשפים מפורסמים מאומות העולם וניצחם. מצאנו סיפורים בודדים על נושא זה, ואף מחזורי סיפורים שלמים הן בערבית יהודית והן בעברית. במיוחד אמור הדבר בשני מחזורי סיפורים, האחד בעברית (הסיפורים 73-66) והשני בערבית יהודית (סיפורים 48-40), שבהם בולטים מעשיו של הרמב״ם כבעל מופתים וכמחולל נסים ונפלאות.
בסיפורי המופתים בולט שימושו של הרמב״ם בשם המפורש להכאת האויב(41, 66), להובלת ספינה (73), לפעולה כנגד מכשפים (47-46) ולבניית בית כנסת. גם סיפורי ״קפיצת הדרך״ שכיחים בסיפורי רמב״ם (55, 67, 104) וכן גם על כתיבת קמעות (41). בסיפורים המגיים נמצאים גם סיפורי התחרות עם מכשפים מאומות העולם וביטול כשפיהם (47-46, 72-71). בסיפורים מסוג זה מגלה הרמב״ם עתידות(48), מחיה עצמות ישנות(43), ואף כמעט יוצר את ״איש הנצח״(141,86). בסיפורים אלה הוצב הרמב״ם לצד כל הקדושים ובעלי הנסים בתולדות ישראל.
הערות המחבר סמברי סיפר, שהרמב״ם בנה את בית כנסת העיראקי בפוסטאט בעזרת השם המפורש: ״בנה הרמב״ם במצרים בנין יפה ומפואר ובנה אותו בלילה אחד על ידי שם, שנסתייע לו במוכרח ושמו כניסת אלעראקיין שהיו אנשי בבל מתפללים בתוכו כמנהגם״(ראה דברי יוסף, עמי 118: וראה בן־ גוריון תש״ה, עמי כ). על בית כנסת אלעיראקיין בפוסטאט ועל היהודים הבבלים שם בדורו של הרמב״ם ראה אסף תרצ״ה 2, עמי 418-414: גוטהייל 1907: קרויס תרצ״ה, עמי 44-34.
[1] על קדושים ובעלי נסים בספרותינו ראה נוי 1962ב: יזון 1968. ראוי לציין שנמצא סיפור על הרמב״ם שבו מסופר שהרמב״ם הטיל ספק בענייני דיבוק וגירושו, והפריך את הטענה על הדיבוק שנכנס כביכול באישה הנוצרית שהתחילה לדבר לטינית, יוונית ולשון הקודש, בכך שהאישה שירתה אצל כומר שאמר בקול רם את דבריו בשפות הנ״ל והדבר נקלט במוחה. הסיפור נתפרסם על ידי סטריזובר תרפ״ז, עמי מח-מט, וראה העתקת הסיפור בהשמטות אצל אבידע 1954, עמי 106-105. וכן גם הועתק על ידי נגאל תשמ״ג, עמי 266-265.