מורשת יהדות מרוקו

חאפט' –  1908 ״1912

עבד אלעזיז הואשם בשיתוף פעולה עם הכופרים, וב־23 באוגוסט 1908 הוכרז אחיו חאפט׳ כמחליפו. חאפט׳ עודד מרד וחתר לגירוש הצרפתים, לביטול החסות ולביטול החלטות ועידת אלחזיראס. רופאו האישי של חאפט׳ היה ד"ר משה מאני (1880־1961), יליד ירושלים. מזכירו ומתורגמנו של ראש הווזירים היה אלי כהן, שנשלח בשליחות דיפלומטית לפאריס ולמדריד ב־1909. תמך בחאפט׳ גם הסוחר המצליח ישועה קורקוס (1842־1929), שהוא ואביו חיים לפניו זכו לפריווילגיות מידי עבד אלעזיז, ושנטל חלק בשחרור צרפתים שהיו שבויים בידי המורדים. אבל כוחו של חאפט׳ לא עמד מול צרפת, והוא נאלץ לקבל את תנאיה בגלל חובו הכספי.

הסכם החסות של צרפת וספרד

ב־17 בנובמבר 1910 נערך הסכם בין ספרד למולאי חאפט׳, שבו התחייב האחרון לשלם לספרד 65 מיליון פזטות במשך 65 שנים. ב־1911 נחתו למעלה מ־100 אלף חיילים צרפתים וספרדים באגאדיר לשם כיבושה הסופי של מרוקו. גרמניה אישרה את ההשתלטות של צרפת בנובמבר אותה שנה, ובתמורה קיבלה את קונגו הצרפתית. ב־7 במרס 1911 נחתם הסכם סודי בין חאפט׳ לצרפת. באפריל אותה שנה הותקפו הרובעים היהודים במכנאס ובפאס על ידי שבטים מורדים, אך היהודים ניצלו מטבח הודות להתערבותו של צבא צרפת.

בשנים אלה, עד 1912, היו היהודים אחוזי בהלה נוכח האנרכיה שנוצלה על ידי פורעים. במכתב של חברת ׳חיבת ציון בפאס לדוד וולפסון, ב־1910, נאמר:

עול הגלות המר היה בעוכרינו יען עם בני ישראל יושבי מארוקו נאנחים ונאנקים מתלאותיהם אשר הקיפום מחמת המציק אשר ישקו אותם הישמעאליים הפראים שוכני מארוקו אשר לא בינת אדם למו. במכתב מצפת בתרע״א (1911) נאמר ש'העיר משובשת בגייסות׳ וברחוב היהודים ׳עושים שמירה לשמירה המה יושבים בפחד… כל שכן… ליושבים חוץ מרחוב היהודים בתוך בני נכר הארץ׳ (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 212). במכתב של ר׳ שלום אזולאי, רבה של צפרו לכי״ח בגי תמוז תרע״א (29 ביוני 1911) נכתב: ,זה ארבעה חודשים היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דווים וסחופים׳ בהמשך נאמר שנתנו שוחד ל'פלשתים^, למעלה מעשרת אלפים פרנקים, ורק הודות לחיילי צבא צרפת שבאו לעזרת ׳אדוננו המלך׳ הונח להם. כדי להשיג סכוי חויבו גם יתומים ואלמנות להשתתף במגבית (שם, מסי 251 א, 266). על הא והמלחמה במשך שנתיים כתב ראובן אגייני (1878־1942) פיוטים בערבית עם הקדמות בעברית(׳שפתי רננות׳, עמי 202־219).

הסכם החסות עם צרפת נחתם ב־30 במרס 1912. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם התבטאה במרד שפרץ באפריל אותה שנה, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. התנפלות על המלאח בפאס החלה ב־17 באפריל 1912 ונמשכה שלושה ימים. בתים ובתי כנסת נשדדו ונשרפו, נשים עונו, 60 יהודים נרצחו וכ־50 ונפצעו. היתה זו ההתנפלות האחרונה על יהודים תחת שלטון הסולטאנים ולפני תחילת משטר החסות. שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו, והוא הורה לחלק להם מזון.

ב־20 באפריל מינה הסולטאן ועדה בת 14 חברים, ביניהם שני הרבנים הראשיים ומנהל בית הספר של כי״ח, שתפקידה לשקם את המלאח ולסייע ליהודים הנזקקים. תרומות הגיעו מקהילות מכנאס, טנגייר וכן מיהודי ארצות־הברית, צרפת ובריטניה.

המרד דוכא, וב־27 בנובמבר 1912 נחתם הסכם בין צרפת לספרד על חלוקת שטחה של מרוקו. צרפת קיבלה את החסות על רוב הארץ וספרד על חלק מארץ זו, ברצועת החוף הצפונית. אותה שנה הדיחה צרפת את חאפט׳ ומינתה במקומו את אחיו יוסוף, ששלט עד 1927.

יובל לנישואין ויום הולדת להורים

9.3.1983 חיברה: חנה שגב

יום הולדת להורים

 אמא בת 67 שנה

 אבא בן 70 שנה.

יובל הנישואין 50 שנה.

מה אפשר לעשות?

גיל אי אפשר לשנות.

אמא – מכובע המלמלה למטפחת קשורה,

מרכיבה משקפיים במסגרת אפורה.

 אבא – מאופנוע יחיד בשנות השלושים

 לרכב רגיל, לא נדיר, בשנות השמונים.

רכב מחנים עד המדרכה,

כי ההליכה קשה.

הורים יקרים! רציתי למשוך את החיים ולעצור גיל.

 ניגשתי לטבע, וביקשתי בקשה.

אנא תנו להורי את גילם הצעיר חזרה!

ענתה לי בת קול:

״מה שלא עושה הטבע עושה הצבע״…

 איזו הצעה אכזרית.

 להורים עם שפע של חדוות חיים

 מציעים פטנטים לא טבעיים.

לא תודה, אם את הגיל לא מחזירים

 השאירו אותם בתיאום החיים.

 אסתר׳קה ועקיבא הם גזע ושורשים.

אנחנו, כל האחים, התכנסנו אצל אחותנו הקטנה

בת הזקונים,

אם לשלושה בנים: איל, גיל ורפאל, שנולד לנו כגואל

(על שם דוד שנפטר בשנת 1982, צעיר לימים).

בבית זה לא מסתתרים מהגיל, מסתתרים מהבאים.

 יום הולדת לסבתא בת שישים ושבע,

 סבא בן שבעים,

 וזה להם יובל שנים לנישואין.

ליום הנישואין מצטרפים

 כל האחים והנכדים,

שנולדו בחודש מרס.

 מצלצלים בדלת,

שקט…

ההורים מעבר,

כולנו במחבואינו בחדר.

שקט ודממה,

ההורים נכנסים ולא מבינים,

תוהים ואינם רואים את האורחים האנגלים,

ואמא עכשיו לא תסלסל את השפה האנגלית,

 השמורה לה עוד מתקופת המנדט.

אחותנו הקטנה משיבה להורים בחיוך מופנם

 האורחים לא מגיעים. חבל…

והופ, כולנו יוצאים ממחבואינו, ובהתרגשות פונים

 לזוג המאוכזבים.

רמזור, יד, עצור!

אמא אבא את מי אתם רואים?

לא, לא את החברים.

זה רק סיפור מבוים בשביל להיות אתכם כאן.

ההורים מתרגשים עד לדמעות,

 עומדים כילדים המומים ונבוכים.

את מי אתם רואים, הורים?

כן, את השנים…

בנים, בנות, חתנים, כלות

נכדים ונינים –

 כולם סביבכם, כולם אתכם,

אתם מובילים.

 בלי אורחת־גמלים,

בלי תוספת אורחים, ידידים ובלתי קרואים.

 רק אנו, המשפחה, לבד.

הרימו כוסית לחיי החיים!

אבא, בהתרגשות עצומה,

סקר את קן המשפחה, אשר בנה בגיל ודמע.

עיניו מביטות באמא, באישה השותפת לקן המשפחה.

 ״באמת אני אוהב אותך״. אמא, חלילה תגלה אהבתה,

 פן תישבר גאוותה.

והיא עונה בפסקנות שלה, כילדה שובבה ותמימה:

 ״כל השנים אירחתי את כל האורחים… כיבסתי

וגיהצתי לך ולילדים.

בלילות לא ישנתי,

אותך ראיתי מלידה – ללידה – היית ב״הגנה״.

 ילדתי לך שמונה.

בוודאי מגיעה לי האהבה, האישה כמוני תמצא?!

במקהלה צחקנו, גם הנינים שאתנו.

 אלה הורים גזעיים.

בלי עין הרע, חמישים שנה…

המשיכו הורים בדרככם:

להשתתף בשמחות

להתבלבל בין השמות, האחים, הנכדים והנינים,

לשכוח היכן הכרתם כשהייתם צעירים.

עשו חיל הורים,

טיול למצרים, ניגריה, מרוקו,

והפעם בלי לדחות

 בגלל כל מיני סיבות.

ובבית־האבן בגבעת שאול המשיכו

להיות מלך ומלכה על כל הממלכה.

8 ילדים, 8 כלות, 5 חתנים, 31 נכדים ו־5 נינים.

שמרו על עצמכם הורים

 ממריבות ילדותיות,

ובשמחות הבלתי נשכחות.

נותרו חמישים שנה, נצלו אותם ככל האפשר.

הזמן קצר, המלאכה מרובה.

 האהבה קשורה בחמישים שנה.

ראו רמזור!

 גיל אי אפשר לעצור!

כיתבו, שירו וספרו

 למען דור ודור ידעו

על משפחה שכזאת.

המיסיונר אלכסנדר לוי

בספטמבר 1843 מינתה האגודה הלונדונית את המומר אלכסנדר לוי כשליחה הראשון במרוקו. לפני כן הוא פעל בקרב יהודים בספרד ובפורטוגל, שהה זמן מה בגיברלטר ובקאדיס, למד שם ערבית מרוקנית ואחר כך עבר לטנג׳יר. הוא קיבל הוראה לפעול במוגדור, והגיע אליה ב־27 ביוני.1844

לפי המכתבים ששלח ממנה ב־ 12 ביולי וב־3 באוגוסט באותה שנה, ניתן ללמוד על קשריו עם היהודים, ביניהם גם עם הרבנים, וכן על תגובת המנהיגות היהודית נוכח הפעילות המיסיונרית. לוי התגורר בביתו של יהודי אזרח בריטניה, והרבה לבקר בבתים ובחנויות של יהודים, ואלה גמלו לו בביקורים.

לדבריו, הייתה נכונות לקבל ממנו ספרי תנ״ך בדפוס המיסיון, ספרי תפילות של הכנסייה בתרגום לעברית, ואף את ״הברית החדשה״, וכן לשוחח על הדת היהודית לעומת הנוצרית. הוא ניסה לשכנע את בני שיחו כי התלמוד וההלכה, המבוססת על התורה שבעל פה, אינם מחייבים, לעומת המצוות הנזכרות בתורה שבכתב.

תגובת הרבנים הייתה נחרצת. בית הדין המקומי החליט להטיל חרם על כל המדבר עם לוי או מקבל ממנו ספר כלשהו — כולל התנ״ך שהודפס על ידי המיסיון. כרוז נשלח להודיע במלאח על החרם שיוכרז בבתי הכנסת בשבת. החרם אצל יהודי מרוקו כפי שמתואר על ידי רופא מיסיונר : מודיעים לאדם שהוחרם. אם מעמדו החברתי גבוה, הוא נאלץ לעזוב את קהילתו למשך חודש ולתת צדקה.

אך ההכרזה על החרם עוכבה כיוון שהיו חילוקי דעות בנידון בין הרבנים. אחד מהם הציע לשכנע את לוי שהוא טועה, בתקווה שיחזור בו מהשליחות הנוצרית. לוי נפגש עם שני הדיינים אברהם קורייאט ויוסף אלמאליח." הרב קורייאט ביקשו שיימנע מלומר ליהודים שהמצוות שהרבנים דורשים לקיימן אינן

מוזכרות בתורה.

לוי דחה בקשה זו בטיעון שאסור להונות את הציבור. הרב יוסף בן אהרן אלמאליח ( תקס״ט-תרמ״ו  1886-1809) שהחל לכהן במוגדור בתור דיין בשנת 1840, ובשנות ה־70 מילא תפקיד חשוב במאבק נגד המיסיון, הציע לו לנהל ויכוח בכתב.

לוי השיב שהוא מעדיף ויכוח בעל פה — כנראה מתוך כוונה לתת לדברים הד ציבורי — ואמנם כך היה. דומה שהרב אלמאליח עוד לא עמד על הסכנה שבפעילות המיסיון. העימות נערך בבית הכנסת שהיה מלא, אף שהרב ביקש מהקהל לצאת.

הרב שאל את לוי מהי מטרת בואו. תשובתו הייתה: ״ לחשוף את טעותם של היהודים המתבססים על התלמוד כמקור לאמונתם, וכן להורות להם את הדרך הנכונה לתורת משה ולספרי הנביאים ״. על הצהרה כזו כמובן לא היה אפשר לעבור בשתיקה, והחרם הוכרז ברבים.

זהו החרם הראשון במרוקו שהוכרז נגד המיסיון האנגליקני במאה ה־19, ובעקבותיו באה שורה של חרמות נוספים. לדברי לוי, היו יהודים שמצאו דרך לעקוף את החרם על ידי קבלת ספרים מגורם שלישי. החרם פעל כבומרנג, ולדבריו ״ המוני יהודים ״ באו אליו. גברים ונשים באו לשאול בעצתו בענייני אמונה וחיי היום־יום.

לטענתו, הוא עודד חלשים כמו נשים במצוקתן ונסך בהם אמונה וביטחון בה'. כל העדויות האלה נמסרו על ידי לוי בלבד, ואין לנו שום מקור אחר התומך בסברה זו. לכן יש להתייחס לדברים כאל תיאור מגמתי וחד־צדדי, נטייה החוזרת ונשנית אצל מיסיונרים אחרים שפעולותיהם יתוארו בהמשך.

ב־15 וב ־16 באוגוסט 1844 הופצצה מוגדור על ידי צי צרפת כתגובה למרד המנהיג האלג׳יראי עבד אלקאדר שחדר למרוקו ומצא בה תמיכה. ההרעשה נרמה להרס בתי יהודים במלאח של מוגדור, והאנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים וכפריים מהסביבה להתנפלות על היהודים. כ־4,000 יהודים שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים שהפשיטו אותם שדדו ורצחו 50 מהם. העזרה החומרית של המיסיון לסובלים הייתה מוגבלת משום עזיבתו של לוי לגיברלטר עקב המהומות, משם דיווח ב־29 באוגוסט על האירועים במוגדור.

הד עמום לפעילות המיסיונרית במוגדור  בשנות ה־40 ניתן למצוא בסיפור על רבי חיים פינטו, שפעל במוגדור ( נפטר בו אלול תר״ה )  ו ״היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו״. בהמשך מסופר כי הוא הוכיח מי שעבד ע״ז. י׳ בן עמי שפרסם סיפור זה בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, עמי 362, משער שיש בדברים הד למיסיון הנוצרי (כך אמר לי ב־ ספטמבר 1994

מתוך ספר הערצת הצדיקים עמוד 362 יששכר בן עמי

ר׳ חיים פינטו (מוגאדור)

נקרא רבי חיים פינטו הגדול. נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה (1845). התפרסם בחייו בלמדנותו ובמעשי ניסים שעשה. רבי חיים פינטו הוא קדוש מפורסם מאוד בכל מרוקו ושבחיו נאספו במסגרת שני קבצים.

 הוא המפורסם מקדושי משפחת פינטו, מהם ידועים אביו רבי שלמה פינטו, בנו רבי יהודה פינטו ונכדו רבי חיים פינטו המכונה רבי חיים פינטו הקטן.צאצאיו חיים כיום באשדוד ומפתחים פעילות קדושתית ענפה הקשורה אליו ולנכדו ר׳ חיים פינטו הקטן.

״ הקבר שלו אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף, ומחייא רק תביא בקבוק ותמלא. ועל אוכל אין כבר מה לדבר. בקרית גת השנה הייתי בהילולה של רבי מאיר בעל הנם… אמרתי להם: למה אינכם עושים כוס של רבי חיים פינטו ? הם עשו אותה וקניתי אותה.

אני ישנתי בלילה, הנה הם יהיו עדים שלי, ואני רואה אחד עומד לבוש חליפה יפה שחורה של חכם, ואחד בא אחריו. ואחד בא עם חליפה לבנה, ואז הוא נישק אותי ואמר לי: אל תפחד, לא יאונה לך כל רע ותהיה לך אריכות ימים. יש בבית [ בביתו של רבי חיים פינטו במוגאדור  כד.

 לוקחים מהכד שמן ונותנים לנשים. גם לוקחים מהכוס, ומושחים על היד אם היא כואבת למשל. איפה שמושחים זה מתרפא. בליל ההילולה לא היה מקום לשבת. רק העניים שבאים לשם מקבלים ממון רב. לוקחים שלוש־מאות, ארבע־ מאות ריאל כל אחד. היו מדליקים הרבה נרות ליד הקבר, עד שהעשן שלהם היה מגיע לשמים.

את השחור של הקבר [פיח] שמים על המצח של הילדים. הגדולים שופכים מים על הקבר ושותים אותו. זאת התרופה. מספרים שם הרבה ילדים. מי שרוצה לספר ילד, מביא אותו ומביא עוגות. ומספרים את הילדים שם, כדי שהחכם יתפלל בעדם ויברך אותם. אומרים לחכם: הנה זה שלך. כל הילולה, אני אביא לך אותו, ותורמים משהו לכבוד החכם. יש מי שתורם עופות או כבש…״

״ סיפור על רבי חיים פינטו, עליו השלום. היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו. רבי חיים פינטו בא לעיר אחת. שם היה חסיד, יהודי לא למדן אבל בעל מקצוע. [נהג] לשוטט על עגלתו וקנה חתיכות ברזל, גרוטאות נחושת. יום אחד קנה גרוטאות מנוצריה אחת, ולא ידע מה יש בפנים. כאשר הכניס אה הסחורה לאורווה ורצה לברור ולשים בצד כל דבר, נכנס לאורווה והנה שמע קול קורא: יהודי ! לא ידע מי קרא לו.

פנה ימינה ושמאלה ולא מצא אף אחד. פעם שנייה רק שמע, נבהל. שאל: מי קורא לי ? ראש אחד מנחושת מלא כישופים ענה לו, ואמר לו: קח אותי, רחץ אותי, שים אותי על שולחן, שים למולי שני פמוטים ושני נרות. הוא לקח את הראש הזה, רחץ אותו, שם אותו על השולחן, הניח לידו שני פמוטים ובהם שני נרות.

 הוא אמר לו: יהודי! היום אתה תרוויח אלפיים לירות. יצא, קנה גרוטאות והרוויח אלפיים לירות. בא ומצא שהנרות עדיין דולקים. אמר הראש: יהודי, קח את הנרות ושים נרות חדשים, כי מחר תרוויח אלפיים לירות. אמר בליבו: זה נמצא בעולם. אני ממשיך לשוטט.

עשה לפי מה שביקש הראש, ולמחרת אכן הרוויח אלפיים לירות. כל יום אמר לו הראש משהו אחר, עד שהיהודי התעשר תוך שלושה חודשים. קנה אניות, בתים, רכוש. יום אחד רבי חיים פינטו היה מסתובב וזה קרה כאשר כבר עברו על אותו יהודי ששה חודשים. אז בא רבי חיים פינטו לעירו של אותו יהודי.

 שאל את היהודים, אם הם מכירים מישהו שהוא עובד עבודה זרה. ענו: אדוננו, אנחנו לא מכירים אף אהד שעובד עבודה זרה. ענה הרב: אולי אתם מכירים מישהו שהיה מסכן והוא עכשיו עשיר מופלג. ענו: יש לנו רק אדם אחד שהיה קונה בגדים ישנים, והוא עכשיו הפך לעשיר גדול.

ביקש מהם שיקהו אותו אליו. הלך. כאשר ראה היהודי העשיר את החכם, קם ואמר לו: ברוך הבא רבי חיים פינטו. שאל אותו הרב למעשיו. ענה שהוא סוחר בבגדים ישנים, ומזה ששה חודשים קנה חבילה ומצא בה ראש, והראש הזה הוא שגרם שהוא הרוויח את כל ההון הזה.

 אמר לו הרב: איפה הראש מ? אמר לו: הנה הוא. מצא הרב שני נרות דולקים על שולחן. אמר לו הרב ליהודי: יש לך חדר ריק כדי שאוכל לשוחח אתך ? ענה שיש לו. נכנסו וישבו יחד. אמר הרב ליהודי: אם מישהו יתן לך בית מלא כסף, תעבוד עבודה זרה ?

ענה לו: אף פעם לא אעשה את הדבר הזה. אני לא אעבוד עבודה זרה.ענה הרב: עד מתי ? שמע בני! אתה עבדת עבודה זרה ולא ידעת. אתה תקום עכשיו, תהרוס את הראש הזה ותזרוק אותו לבית שימוש עד שלא יישאר כלום ממנו. ההון הזה, הואיל ואתה לא עשית בכוונה בעוברך את העבודה הזרה הזאת, ההון הזה יהיה שלך״.