ארכיון יומי: 31 באוגוסט 2016


חאפט' – 1908 ״1912-הסכם החסות של צרפת וספרד

חאפט' –  1908 ״1912יהדות מרוקו עברה ותרבותה

עבד אלעזיז הואשם בשיתוף פעולה עם הכופרים, וב־23 באוגוסט 1908 הוכרז אחיו חאפט׳ כמחליפו. חאפט׳ עודד מרד וחתר לגירוש הצרפתים, לביטול החסות ולביטול החלטות ועידת אלחזיראס. רופאו האישי של חאפט׳ היה ד"ר משה מאני (1880־1961), יליד ירושלים. מזכירו ומתורגמנו של ראש הווזירים היה אלי כהן, שנשלח בשליחות דיפלומטית לפאריס ולמדריד ב־1909. תמך בחאפט׳ גם הסוחר המצליח ישועה קורקוס (1842־1929), שהוא ואביו חיים לפניו זכו לפריווילגיות מידי עבד אלעזיז, ושנטל חלק בשחרור צרפתים שהיו שבויים בידי המורדים. אבל כוחו של חאפט׳ לא עמד מול צרפת, והוא נאלץ לקבל את תנאיה בגלל חובו הכספי.

הסכם החסות של צרפת וספרד

ב־17 בנובמבר 1910 נערך הסכם בין ספרד למולאי חאפט׳, שבו התחייב האחרון לשלם לספרד 65 מיליון פזטות במשך 65 שנים. ב־1911 נחתו למעלה מ־100 אלף חיילים צרפתים וספרדים באגאדיר לשם כיבושה הסופי של מרוקו. גרמניה אישרה את ההשתלטות של צרפת בנובמבר אותה שנה, ובתמורה קיבלה את קונגו הצרפתית. ב־7 במרס 1911 נחתם הסכם סודי בין חאפט׳ לצרפת. באפריל אותה שנה הותקפו הרובעים היהודים במכנאס ובפאס על ידי שבטים מורדים, אך היהודים ניצלו מטבח הודות להתערבותו של צבא צרפת.

בשנים אלה, עד 1912, היו היהודים אחוזי בהלה נוכח האנרכיה שנוצלה על ידי פורעים. במכתב של חברת ׳חיבת ציון בפאס לדוד וולפסון, ב־1910, נאמר:

עול הגלות המר היה בעוכרינו יען עם בני ישראל יושבי מארוקו נאנחים ונאנקים מתלאותיהם אשר הקיפום מחמת המציק אשר ישקו אותם הישמעאליים הפראים שוכני מארוקו אשר לא בינת אדם למו. במכתב מצפת בתרע״א (1911) נאמר ש'העיר משובשת בגייסות׳ וברחוב היהודים ׳עושים שמירה לשמירה המה יושבים בפחד… כל שכן… ליושבים חוץ מרחוב היהודים בתוך בני נכר הארץ׳ (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 212). במכתב של ר׳ שלום אזולאי, רבה של צפרו לכי״ח בגי תמוז תרע״א (29 ביוני 1911) נכתב: ,זה ארבעה חודשים היינו נבוכים בארץ סגורים ומסוגרים אין יוצא ואין בא דווים וסחופים׳ בהמשך נאמר שנתנו שוחד ל'פלשתים, למעלה מעשרת אלפים פרנקים, ורק הודות לחיילי צבא צרפת שבאו לעזרת ׳אדוננו המלך׳ הונח להם. כדי להשיג סכוי חויבו גם יתומים ואלמנות להשתתף במגבית (שם, מסי 251 א, 266). על הא והמלחמה במשך שנתיים כתב ראובן אגייני (1878־1942) פיוטים בערבית עם הקדמות בעברית(׳שפתי רננות׳, עמי 202־219).

הסכם החסות עם צרפת נחתם ב־30 במרס 1912. ההתנגדות של צבא הסולטאן להסכם התבטאה במרד שפרץ באפריל אותה שנה, בו נרצחו צרפתים ויהודים בפאס. התנפלות על המלאח בפאס החלה ב־17 באפריל 1912 ונמשכה שלושה ימים. בתים ובתי כנסת נשדדו ונשרפו, נשים עונו, 60 יהודים נרצחו וכ־50 ונפצעו. היתה זו ההתנפלות האחרונה על יהודים תחת שלטון הסולטאנים ולפני תחילת משטר החסות. שאר היהודים ניצלו הודות לסולטאן שפתח את שערי ארמונו לפליטים. אלה שוכנו בחצרו, והוא הורה לחלק להם מזון.

ב־20 באפריל מינה הסולטאן ועדה בת 14 חברים, ביניהם שני הרבנים הראשיים ומנהל בית הספר של כי״ח, שתפקידה לשקם את המלאח ולסייע ליהודים הנזקקים. תרומות הגיעו מקהילות מכנאס, טנגייר וכן מיהודי ארצות־הברית, צרפת ובריטניה.

המרד דוכא, וב־27 בנובמבר 1912 נחתם הסכם בין צרפת לספרד על חלוקת שטחה של מרוקו. צרפת קיבלה את החסות על רוב הארץ וספרד על חלק מארץ זו, ברצועת החוף הצפונית. אותה שנה הדיחה צרפת את חאפט׳ ומינתה במקומו את אחיו יוסוף, ששלט עד 1927.

יובל לנישואין ויום הולדת להורים 9.3.1983 חיברה: חנה שגב-עקיבא אזולאי – איש ירושלים

יובל לנישואין ויום הולדת להוריםעקיבא אבנר משה אזולאי

9.3.1983 חיברה: חנה שגב

 

יום הולדת להורים

 אמא בת 67 שנה

 אבא בן 70 שנה.

יובל הנישואין 50 שנה.

מה אפשר לעשות?

גיל אי אפשר לשנות.

אמא – מכובע המלמלה למטפחת קשורה,

מרכיבה משקפיים במסגרת אפורה.

 אבא – מאופנוע יחיד בשנות השלושים

 לרכב רגיל, לא נדיר, בשנות השמונים.

רכב מחנים עד המדרכה,

כי ההליכה קשה.

הורים יקרים! רציתי למשוך את החיים ולעצור גיל.עקיבא-עמוד 33

 ניגשתי לטבע, וביקשתי בקשה.

אנא תנו להורי את גילם הצעיר חזרה!

ענתה לי בת קול:

״מה שלא עושה הטבע עושה הצבע״…

 איזו הצעה אכזרית.

 להורים עם שפע של חדוות חיים

 מציעים פטנטים לא טבעיים.

לא תודה, אם את הגיל לא מחזיריםעקיבא אזולאי

 השאירו אותם בתיאום החיים.

 אסתר׳קה ועקיבא הם גזע ושורשים.

אנחנו, כל האחים, התכנסנו אצל אחותנו הקטנה

בת הזקונים,

אם לשלושה בנים: איל, גיל ורפאל, שנולד לנו כגואל

(על שם דוד שנפטר בשנת 1982, צעיר לימים).

בבית זה לא מסתתרים מהגיל, מסתתרים מהבאים.

 יום הולדת לסבתא בת שישים ושבע,

 סבא בן שבעים,

 וזה להם יובל שנים לנישואין.

ליום הנישואין מצטרפים

 כל האחים והנכדים,

שנולדו בחודש מרס.

 מצלצלים בדלת,

שקט…

ההורים מעבר,

כולנו במחבואינו בחדר.

שקט ודממה,

ההורים נכנסים ולא מבינים,

תוהים ואינם רואים את האורחים האנגלים,

ואמא עכשיו לא תסלסל את השפה האנגלית,

 השמורה לה עוד מתקופת המנדט.

אחותנו הקטנה משיבה להורים בחיוך מופנם

 האורחים לא מגיעים. חבל…

והופ, כולנו יוצאים ממחבואינו, ובהתרגשות פוניםעקיבא ואסתר 1931

 לזוג המאוכזבים.

רמזור, יד, עצור!

אמא אבא את מי אתם רואים?

לא, לא את החברים.

זה רק סיפור מבוים בשביל להיות אתכם כאן.

ההורים מתרגשים עד לדמעות,

 עומדים כילדים המומים ונבוכים.

את מי אתם רואים, הורים?

כן, את השנים…

בנים, בנות, חתנים, כלות

נכדים ונינים –

 כולם סביבכם, כולם אתכם,

אתם מובילים.

 בלי אורחת־גמלים,

בלי תוספת אורחים, ידידים ובלתי קרואים.

 רק אנו, המשפחה, לבד.

הרימו כוסית לחיי החיים!

אבא, בהתרגשות עצומה,

סקר את קן המשפחה, אשר בנה בגיל ודמע.

עיניו מביטות באמא, באישה השותפת לקן המשפחה.

 ״באמת אני אוהב אותך״. אמא, חלילה תגלה אהבתה,

 פן תישבר גאוותה.

והיא עונה בפסקנות שלה, כילדה שובבה ותמימה:

 ״כל השנים אירחתי את כל האורחים… כיבסתי

וגיהצתי לך ולילדים.

בלילות לא ישנתי,

אותך ראיתי מלידה – ללידה – היית ב״הגנה״.

 ילדתי לך שמונה.

בוודאי מגיעה לי האהבה, האישה כמוני תמצא?!

במקהלה צחקנו, גם הנינים שאתנו.

 אלה הורים גזעיים.

בלי עין הרע, חמישים שנה…

המשיכו הורים בדרככם:

להשתתף בשמחות

להתבלבל בין השמות, האחים, הנכדים והנינים,

לשכוח היכן הכרתם כשהייתם צעירים.

עשו חיל הורים,

טיול למצרים, ניגריה, מרוקו,

והפעם בלי לדחות

 בגלל כל מיני סיבות.

ובבית־האבן בגבעת שאול המשיכו

להיות מלך ומלכה על כל הממלכה.

8 ילדים, 8 כלות, 5 חתנים, 31 נכדים ו־5 נינים.

שמרו על עצמכם הורים

 ממריבות ילדותיות,

ובשמחות הבלתי נשכחות.

נותרו חמישים שנה, נצלו אותם ככל האפשר.

הזמן קצר, המלאכה מרובה.

 האהבה קשורה בחמישים שנה.

ראו רמזור!

 גיל אי אפשר לעצור!

כיתבו, שירו וספרו

 למען דור ודור ידעו

על משפחה שכזאת.

טללי אורות – ספר דברים – פרשת "ראה" וראש חודש אלול. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר דברים – פרשת "ראה" וראש חודש אלול.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ראה – אנוכי נותן לפניכם היום" (דברים יא כו).

ראה = ר– אה אלול ה– גיע. {פרשת ראה תחול בשבת ר"ח אלול}.

ראה =  מראה {דרכה נוכל לראות את מעשינו לקראת ראש השנה}.

היום = "היום הרת עולם". {רומז ליום הדין בראש השנה}.

א-ל-ו-ל = "אני לדודי – ודודי לי",

זה מבטא את ההדדיות בין הקב"ה המכונה "דודי", לאדם המכונה "אני".

כאשר "אני" בוחר בדרכו של "דודי", גם "דודי" יבחר בי, "ודודי לי".                                                       

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה.

את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה'… והקללה אם לא תשמעו".

   "ברכה וקללה" – הברכה או חלילה הקללה אותה גוזר הקב"ה בר"ה על כל אחד,

    תלויה בהכנותינו ותשובתנו לקב"ה במשך חודש אלול.

שני הפסוקים הראשונים של פרשת "ראה", מקפלים בתוכם את סוד הבחירה החופשית בה ניצב כל אחד מאתנו מידי יום ביומו, דבר הרמוז בביטוי: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום – ברכה וקללה". השימוש בביטוי "נותן היום" בזמן הווה, רומז לבחירה היום יומית בין קבלת ברכה או חלילה קללה – שהן תוצאה של בחירת האדם בין עשיית הטוב לעשיית הרע כדברי הגאון מווילנא רבנו הגר"א.

פרשת "ראה" נקראת בבתי הכנסת בשבת מברכים שלפני ראש חודש אלול, דבר אותו רמז לנו משה רבנו, וכך התורה פונה לכל אחד מאתנו: ר-א-ה = ראה אלול הגיע. תדע לך שהתנהגותך בחודש אלול, תקבע מה יגזר עליך בראש השנה הנקרא "היום", בבחינת "יום תרועה יהיה לכם", האם ברכה, או חלילה קללה.  הקב"ה נותן לנו חודש הכנה בו נוכל לתקן את מעשינו, חודש בו הקב"ה קרוב אלינו יותר. "חודש בו הקב"ה נמצא בשדה" כדברי תורת החסידות על פי הפסוק "דרשו ה' בהמצאו" – קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיה נה, ו).

על הפסוק הנ"ל אומר ר' שמואל בר נחמני:  "משל למה הדבר דומה, למלך שהיה גר בעיר, והיו אנשי העיר מכעיסים אותו. כעס המלך ויצא מהעיר והתרחק כעשרה מיילים, ונשאר שם. היה שם פיקח אחד שאמר לבני העיר: שוטים אתם, כל זמן שהמלך היה בעירכם לא ביקשתם סליחה ממנו, עכשיו לפני שהוא מתרחק מהעיר, לכו ועשו עמו שלום. לכן כתוב "דרשו ה' בהמצאו…".

גם הרמב"ם, איש ההלכה, הולך אף הוא בעקבות מדרשי חז"ל, ואומר כך: "אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היא יפה ביותר, ומתקבלת היא מיד. שנאמר: דרשו ה' בהמצאו וגו' (הלכות תשובה פ"ב, ה"ו).

הרוצה להיחתם לברכה בראש השנה? ישתדל לקיים מצוות ה' כל השנה, ובפרט בחודש אלול, כהכנה ליום הדין בראש השנה, בבחינת  הכתוב: "את הברכה – אשר תשמעו אל מצוות ה'" וכו'.

"ראה אנוכי נותן לפניכם היום".

 רבינו "אור החיים" הקדוש שואל מספר שאלות:

א. מדוע השתמשה התורה בביטוי "ראה" = ראיה, על דברים שלא רואים אותם? היה ראוי יותר להשתמש בביטוי        במשמעות  שמיעה כמו "שמע".

ב. מדוע השתמשה התורה בלשון יחיד: "אנוכי", כאשר בהמשך השתמשה בלשון רבים "לפניכם"?                                  ג. מדוע התורה השתמשה במילת הקישור "את"  בהקשר לברכה – "את הברכה אשר תשמעו", ואילו לגבי הקללה בביטוי "אם" – לא תשמעו"?

 רבנו "אור החיים הקדוש" מיישב את הקושיות הנ"ל כך: "שבא להבחירם בעולם העליון ולהמעיט כל טובות העולם הזה, וכדי שיתאמתו אצלם הדברים, צריך שהמוכיח יהיו בו שני  עניינים:

א. שיכיר הכרה חושית בטוב העליון. {עולם הבא}.

ב. שהשיג {בעצמו} השגת טוב העולם הזה וקנייניו. כי אם המוכיח יהיה משולל מקנייני העולם הזה, לא יאמנו דבריו למשיגי טובת העולם הזה. כי יאמרו, אין אומרים למי שלא ראה, יבוא ויגיד שאם היה טועם…".

פירוש דבריו הקדושים: משה רבינו אומר לכל אחד מאתנו: "ראה אנוכי" – תסתכל עלי ותלמד ממני. אני שזכיתי לגדולה בשני העולמות: מצד אחד, בעולם הזה הייתי מלך, עשיר וחכם: כידוע, "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם, ועניו, וכולם אצל משה רבינו כדברי הגמרא (נדרים לח' עמ' א' וגם שבת צב' עמ' א'). כמו כן, משה טעם מחיי העולם הבא כאשר הוא עלה השמימה כדי לקבל את התורה, כדברי הזוהר לפסוק: "ויפה דודי – אף נעים" (שיר השירים א' טז'). זהו משה שטעם מנועם ה'" כדברי הזוהר(חלק ב' רנ"ד).

פירוש אחר: אומר לנו משה רבינו: תלמדו ממני איך כל אחד מכם יוכל להתעלות בעבודת ה' כמוני – כמשה רבינו, בכך שידמה אלי בעבודת ה', היות ונשמתו של משה רבינו מתנוססת אצל לומדי התורה בכל הדורות ככתוב: והתפשטותי דמשה בכל דרא ודרא". זוהר ר"ע רע"ג).

"היום – ברכה או קללה".

רבנו אוה"ח הק' אומר שהביטוי "היום – וברכה וקללה", נראה כביכול כמיותר, היות ובהמשך ישנה הרחבה של הבחירה בין ברכה לקללה. בכל ברכה יש גם קללה. לרשעים בעולם הזה יש מעט ברכה בעולם הזה, וקללה בעולם הבא. לצדיקים, מעט קללה בעולם הזה, ועולם שכולו טוב לעולם הבא.

משל לאדם שהגיע לפרשת דרכים ולפניו שני שבילים: שביל אחד שתחילתו מישור, וסופו קוצים = סמל לרשעים הנהנים הנאות רגעיות בעולם הזה הדומות למישור,  כאשר בעולם הבא, יפתחו בפניהם שערי גהינום הלוהטים.

השביל השני שתחילתו קוצים וסופו מישור, סמל לצדיקים המוכנים לעמול בעולם הזה הדומה לקוצים, כדי לזכות בעולם הבא שכל כולו מישור.

"אמר רבי אלעזר: משאמר הקב"ה  הדבר הזה {"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה…} בסיני, באותה שעה (איכה ג, לה): "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". אלא מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה" (דברים רבה ד, ג).
"בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד' א').

או"כי לי בני ישראל עבדים"? (ויקרא כה, נה)

חשיבות מידת הפרגון כלפי כל יהודי – מידתו של רבי מאיר בעל הנס.

התורה בפרשתנו מכנה את עם ישראל בתואר "בנים" ואילו בספר ויקרא מכונים בתואר "עבדים" ככתוב: "כי לי בני ישראל עבדים…" ( ויקרא כה' נה').

הגמרא במסכת (קידושין לו' עמ' א') מביאה את המחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. האם עם ישראל נקראים בנים או עבדים של הקב"ה? רבי יהודה אומר שבשעה שבני ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, הם נקראים בנים, ואילו כאשר נוהגים אחרת – קרואים עבדים. פתרון הנראה הגיוני לאור הסתירה פסוקים.

ה"משך חכמה": דיוקו של רבי יהודה נובע מהסמיכות לפסוק הקודם: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך, לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצוך היום לעשות הישר בעיני ה' אלוקיך". כלומר, ניקרא "בנים" במידה ונשמור מצוות ה'.

רבי מאיר בעל הנס סובר: "בין כך ובין כך, בנים אתם לה' אלוקיכם" והוא מוכיח את דבריו מפסוקים שונים כמו: "בנים סכלים המה" (ירמיה ד' כב' ) כמו כן מהכתוב: "זרע מרעים בנים משחיתים" (ישעיה א' ד') כלומר, גם כאשר עם ישראל לא נוהג בדרך התורה, הוא מכונה בתואר בנים. רבי מאיר אומר שהתואר בנים ניתן לעם ישראל ללא קשר למעשיהם, היות ונבחרו כעם ה' כדברי רבי עקיבא רבו האומר: "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם,, שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם…". (פרקי אבות פרק ד' ב').

מוסר השכל: מידת הפרגון בין אדם לחברו.

הרשב"א פוסק להלכה כדעת רבי מאיר, גם בגלל "העין הטובה" בה הצטיין רבי מאיר במידה הזו, כמו במקרים אחרים המופיעים בתלמוד. {ראה "אעשה נפלאות" בנידון, בסוף המאמר}.

     ה"נועם אלימלך" רבי אלימלך מליז'נסק חורז בשיר, את חשיבות מסר הפרגון כלפי כל יהודי בשיר:

"אדרבה, תן בליבנו שנראה מעלת חברינו ולא חסרונם . / ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך. / ואל תעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה…".

"בנים אתם לה' אלוקיכם:

לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עינכם למת,

    כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, ובך בחר ה' להיותו לעם סגולה" ( דברים יד' א-ב)

בפסוק הנ"ל ניתנו לעם ישראל שלושה תארים:

 בנים, עם קדוש, ועם סגולה. הפרשנים דנים בקשר שבין "בנים אתם לה' אלוקיכם – לאיסור גדידה למת.

 רש"י: בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להיות נאים ולא גדודים, ולכן אין לשרוט פנים באבלות היות "ועם קדוש אתה לאלוקיך – קדושת עצמך מאבותיך, ועוד ובך בחר ה'".

 רבנו אברהם האבן עזרא אומר בגלל שאנו בניו של הקב"ה, חייבים להאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובתנו גם אם אנו לא מבינים, ולכן אין להצטער יותר מדי על המת.

 הספורנו והחיזקוני מסבירים שגם בשעת מצוקה כאשר אדם הקרוב אלינו הלך לעולמו, גם אז יש לנו קירבה להקב"ה בכך שאנו "בנים לה'" .

הרמב"ן לומד מכאן שיש השארות הנפש אחרי המוות, בגלל שאנו עם קדוש. ובלשונו: "כי טעם "עם קדוש- הבטחה  בקיום הנפשות לפניו תברך"

רבנו "אור החיים" הק' "שאין להצטער הרבה על המת היות והמת חוזר לאביו שבשמים – אל מקור החיים, ככתוב בתהילים: "כי עמך מקור חיים" (לו, י). רבנו אברהם אבן עזרא מפרש את הפסוק כך: "מקור חיים: חיי הנשמה העליונה שלא תמות"}. לא כן אומות העולם שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים" .

רבנו אוה"ח הק' משתמש בדימוי לאדם ששלח את בנו לעיר אחרת כדי לעסוק במסחר. לאחר זמן, האב שלח  לקרוא לבנו לחזור אליו.  כך הקב"ה: שלח אותנו לעולם הזה, ובשעת המיתה קורא לנו לחזור אליו. אשרי מי שחוזר לבוראו עם תורה ומצוות בצקלונו, וזכה לתקן את סיבת בואו לעולם הזה. רבנו "אור החיים" הק' חי 47 שנים בקדושה וטהרה בבחינת הכתוב: "וחי ב – ה – ם" = 47. אשריו ואשרי חלקו

המסר החשוב: כבניו של הקב"ה, מן הראוי שנלך לאורו יתברך, ולזכור שהעולם הזה, הוא זמני ובר חלוף.  

חשיבות מצוות הצדקה.

"כי יהיה בך אביון… לא תאמץ את לבבך

       ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון… נתון תיתן לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" ( דברים טו' ז', יא)

התורה מקדישה ארבעה פסוקים בהם אנו מצווים לא לקפוץ את ידינו מאחינו האביון, אלא "פתוח תפתח את ידך לו". השכר אותו מבטיח הקב"ה: "כי בגלל הדבר הזה – יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

 רבנו "אור החיים" הק' אומר שהחלק המגיע לעני נמצא אצלנו כפיקדון. את זה לומד מהייתור של המלה: "בך".

כאשר תינוק בא לעולם, ידו תהיה קפוצה – "ולא תקפוץ את ידך", דבר המסמל את רצונו לכבוש את כל העולם. ואילו כאשר פושט מדיו וחוזר לאביו שבשמים – ידו תהיה פתוחה: "כי פתוח תפתח את ידך". לא יכול לקחת דבר. הקב"ה בכבודו ובעצמו מבטיח פרנסה בשפע: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". וכל זאת: "בגלל הדבר הזה" – שנתת צדקה לעני, מכסף שהופקד אצלך כפיקדון על יד הקב"ה.

תארו לכם שאליהו הנביא היה מתגלה אליכם ואומר לכם שבמידה ותעשו כך וכך תזכו במיליון $, בטח שתבצעו כל פרט ופרט. בפרשתנו מבטיח לכם לא אחר מאשר הקב"ה בכבודו ובעצמו – אדון הכל.

אומרים אנשי הח"ן שמצוות הצדקה מלווה את האדם במשך שבוע, שלא כשאר המצוות המלוות רק לאותו יום.

    "והיית אך שמח" (דברים טוז טו).

 עבודת ה' מתוך שמחה, ובפרט לקראת הימים הנוראים.

 בכל התורה מופיעה המלה "שמחה" 16  פעמים, כאשר בפרשתנו "ראה", היא מופיעה 7 פעמים. הציווי "והיית אך שמח", מופיע בפרשתנו בהקשר לבית המקדש אותו כינו הנביאים "משוש כל הארץ", היות ובית המקדש עורר כל יהודי לשוב בתשובה, לאחר שהקריב קרבן וחזה במו עיניו בנסים גלויים "במקום אשר יבחר ה'". (דברים טז יא).

 רבנו ה"בן איש חי" כותב בעניין עבודת ה' בשמחה בהקשר לפסוק "והיית אך שמח": "והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה, וכמה חייב האדם להיזהר בה… הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העיצבון, דלכך נחית קרא {בא הכתוב} לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו. ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה…" כמו ברכת שהחיינו על בגד או בית חדש. ("בן איש חי" הלכות, פרשת "ראה" שנה ראשונה).

"אעשה נפלאות"

לרבי מאיר בעל הנס = הבעלים של מפתח תעשיית הנסים,

ורבי יעקב שאלתיאל ניניו – איש טבריה, עירו של רבי מאיר.

הרה"ג רבי יעקב שאלתיאל ניניו איש טבריה כותב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר בעל הנס זכה לפרסום רב בקרב עם ישראל ואף זכה  להיות "בעל הנס" – "בעל המפתח לעשיית ניסים".

רבנו עובדיה עזריה מפאנו – הרמ"ע ואחרים אומרים, שכאשר אדם נמצא בצרה, ידור צדקה {לפחות ח"י מטבעות} לזכותו של רבי מאיר ויאמר "אלהא דמאיר ענני" {ג' פעמים} – ויתפלל לקב"ה שיענה לבקשתו כשם שנענה לרבי מאיר כאשר הציל את אחות אשתו מבית הסוהר הרומאי.

משמעות הביטוי "אלהא דרבי מאיר ענני" = בזכות אלוקי רבי מאיר ענני. כלומר, התפילה היא לקב"ה.

זכיתי ללמד בישיבת "מאיר בת עין" הצמודה לציון רבי מאיר. מידי יום, נהגתי לעלות לציון הקדוש בתום השיעורים כדי להיפרד בתפילה מרבי מאיר, ומאוד התפעלתי מרבבות יהודים שפקדו את הציון מידי יום ביומו. החוויה הזו ממשיכה ללוות אותי עד היום, וכאשר אני מבקר בטבריה, אני משתדל לעלות לציון, ובפרט בהילולה בי"ד אייר. ביום הזה, תלמידי בתי הספר בטבריה השתתפו בתהלוכה המלווה בתזמורת המשטרה ממרכז העיר ועד לציון הקדוש, מרחק  כמה קילומטרים לאורך חופה של הכנרת דמוית כינור, המלווה את התהלוכה בנגינה על – כינור.

כאשר הגענו לארץ ישראל כעולים חדשים בשנות השישים, זה היה ערב ההילולה, כך שהגענו היישר להילולת רבי מאיר. באנייה, נציגי הסוכנות היהודית משבצים את העולים בישובים השונים בארץ.  מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל, ביקש מפקידי הסוכנות להשתקע בטבריה =  "טובה ראייתה" כדברי חכמים.

המשורר הרה"ג דוד חסין ממקנס שבמרוקו {1727-1792}, כתב מאות שירי קודש ובכללם השיר המצוין "אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה. אעברנה נא ואראה / אדמת קודש טבריה" על צדיקי טבריה: רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, רבי עקיבא וכ"ד אלף תלמידיו, רבי חייא ובניו, רב כהנא ורבי ירמיה, רבי יוחנן ורב הונא, הרמב"ם.

כמו כן, השיר "אפתח פי ברינה / לכבוד זה התנא / הוא רבי מאיר", על גדולת רבי מאיר בעל הנס.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

לע"נ הצדיקים: זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא קדישא רבי אברהם בר אסתר ע"ה. אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה.

 רבי יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב אהרן ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.


המיסיונר אלכסנדר לוי – היהודים והמיסיון האנגליקני – אליעזר בשן

המיסיונר אלכסנדר לויהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקני

בספטמבר 1843 מינתה האגודה הלונדונית את המומר אלכסנדר לוי כשליחה הראשון במרוקו. לפני כן הוא פעל בקרב יהודים בספרד ובפורטוגל, שהה זמן מה בגיברלטר ובקאדיס, למד שם ערבית מרוקנית ואחר כך עבר לטנג׳יר. הוא קיבל הוראה לפעול במוגדור, והגיע אליה ב־27 ביוני.1844

לפי המכתבים ששלח ממנה ב־ 12 ביולי וב־3 באוגוסט באותה שנה, ניתן ללמוד על קשריו עם היהודים, ביניהם גם עם הרבנים, וכן על תגובת המנהיגות היהודית נוכח הפעילות המיסיונרית. לוי התגורר בביתו של יהודי אזרח בריטניה, והרבה לבקר בבתים ובחנויות של יהודים, ואלה גמלו לו בביקורים.

לדבריו, הייתה נכונות לקבל ממנו ספרי תנ״ך בדפוס המיסיון, ספרי תפילות של הכנסייה בתרגום לעברית, ואף את ״הברית החדשה״, וכן לשוחח על הדת היהודית לעומת הנוצרית. הוא ניסה לשכנע את בני שיחו כי התלמוד וההלכה, המבוססת על התורה שבעל פה, אינם מחייבים, לעומת המצוות הנזכרות בתורה שבכתב.

תגובת הרבנים הייתה נחרצת. בית הדין המקומי החליט להטיל חרם על כל המדבר עם לוי או מקבל ממנו ספר כלשהו — כולל התנ״ך שהודפס על ידי המיסיון. כרוז נשלח להודיע במלאח על החרם שיוכרז בבתי הכנסת בשבת. החרם אצל יהודי מרוקו כפי שמתואר על ידי רופא מיסיונר : מודיעים לאדם שהוחרם. אם מעמדו החברתי גבוה, הוא נאלץ לעזוב את קהילתו למשך חודש ולתת צדקה.

אך ההכרזה על החרם עוכבה כיוון שהיו חילוקי דעות בנידון בין הרבנים. אחד מהם הציע לשכנע את לוי שהוא טועה, בתקווה שיחזור בו מהשליחות הנוצרית. לוי נפגש עם שני הדיינים אברהם קורייאט ויוסף אלמאליח." הרב קורייאט ביקשו שיימנע מלומר ליהודים שהמצוות שהרבנים דורשים לקיימן אינן

מוזכרות בתורה.

לוי דחה בקשה זו בטיעון שאסור להונות את הציבור. הרב יוסף בן אהרן אלמאליח ( תקס״ט-תרמ״ו  1886-1809) שהחל לכהן במוגדור בתור דיין בשנת 1840, ובשנות ה־70 מילא תפקיד חשוב במאבק נגד המיסיון, הציע לו לנהל ויכוח בכתב.

לוי השיב שהוא מעדיף ויכוח בעל פה — כנראה מתוך כוונה לתת לדברים הד ציבורי — ואמנם כך היה. דומה שהרב אלמאליח עוד לא עמד על הסכנה שבפעילות המיסיון. העימות נערך בבית הכנסת שהיה מלא, אף שהרב ביקש מהקהל לצאת.

הרב שאל את לוי מהי מטרת בואו. תשובתו הייתה: ״ לחשוף את טעותם של היהודים המתבססים על התלמוד כמקור לאמונתם, וכן להורות להם את הדרך הנכונה לתורת משה ולספרי הנביאים ״. על הצהרה כזו כמובן לא היה אפשר לעבור בשתיקה, והחרם הוכרז ברבים.

זהו החרם הראשון במרוקו שהוכרז נגד המיסיון האנגליקני במאה ה־19, ובעקבותיו באה שורה של חרמות נוספים. לדברי לוי, היו יהודים שמצאו דרך לעקוף את החרם על ידי קבלת ספרים מגורם שלישי. החרם פעל כבומרנג, ולדבריו ״ המוני יהודים ״ באו אליו. גברים ונשים באו לשאול בעצתו בענייני אמונה וחיי היום־יום.

לטענתו, הוא עודד חלשים כמו נשים במצוקתן ונסך בהם אמונה וביטחון בה'. כל העדויות האלה נמסרו על ידי לוי בלבד, ואין לנו שום מקור אחר התומך בסברה זו. לכן יש להתייחס לדברים כאל תיאור מגמתי וחד־צדדי, נטייה החוזרת ונשנית אצל מיסיונרים אחרים שפעולותיהם יתוארו בהמשך.

ב־15 וב ־16 באוגוסט 1844 הופצצה מוגדור על ידי צי צרפת כתגובה למרד המנהיג האלג׳יראי עבד אלקאדר שחדר למרוקו ומצא בה תמיכה. ההרעשה נרמה להרס בתי יהודים במלאח של מוגדור, והאנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים וכפריים מהסביבה להתנפלות על היהודים. כ־4,000 יהודים שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים שהפשיטו אותם שדדו ורצחו 50 מהם. העזרה החומרית של המיסיון לסובלים הייתה מוגבלת משום עזיבתו של לוי לגיברלטר עקב המהומות, משם דיווח ב־29 באוגוסט על האירועים במוגדור.

הד עמום לפעילות המיסיונרית במוגדור  בשנות ה־40 ניתן למצוא בסיפור על רבי חיים פינטו, שפעל במוגדור ( נפטר בו אלול תר״ה )  ו ״היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו״. בהמשך מסופר כי הוא הוכיח מי שעבד ע״ז. י׳ בן עמי שפרסם סיפור זה בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, עמי 362, משער שיש בדברים הד למיסיון הנוצרי (כך אמר לי ב־ ספטמבר 1994

מתוך ספר הערצת הצדיקים עמוד 362 יששכר בן עמי

ר׳ חיים פינטו (מוגאדור)

נקרא רבי חיים פינטו הגדול. נולד באגאדיר ועבר בגיל עשר למוגאדור, שם נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה (1845). התפרסם בחייו בלמדנותו ובמעשי ניסים שעשה. רבי חיים פינטו הוא קדוש מפורסם מאוד בכל מרוקו ושבחיו נאספו במסגרת שני קבצים.

 הוא המפורסם מקדושי משפחת פינטו, מהם ידועים אביו רבי שלמה פינטו, בנו רבי יהודה פינטו ונכדו רבי חיים פינטו המכונה רבי חיים פינטו הקטן.צאצאיו חיים כיום באשדוד ומפתחים פעילות קדושתית ענפה הקשורה אליו ולנכדו ר׳ חיים פינטו הקטן.

״ הקבר שלו אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף, ומחייא רק תביא בקבוק ותמלא. ועל אוכל אין כבר מה לדבר. בקרית גת השנה הייתי בהילולה של רבי מאיר בעל הנם… אמרתי להם: למה אינכם עושים כוס של רבי חיים פינטו ? הם עשו אותה וקניתי אותה.

אני ישנתי בלילה, הנה הם יהיו עדים שלי, ואני רואה אחד עומד לבוש חליפה יפה שחורה של חכם, ואחד בא אחריו. ואחד בא עם חליפה לבנה, ואז הוא נישק אותי ואמר לי: אל תפחד, לא יאונה לך כל רע ותהיה לך אריכות ימים. יש בבית [ בביתו של רבי חיים פינטו במוגאדור  כד.

 לוקחים מהכד שמן ונותנים לנשים. גם לוקחים מהכוס, ומושחים על היד אם היא כואבת למשל. איפה שמושחים זה מתרפא. בליל ההילולה לא היה מקום לשבת. רק העניים שבאים לשם מקבלים ממון רב. לוקחים שלוש־מאות, ארבע־ מאות ריאל כל אחד. היו מדליקים הרבה נרות ליד הקבר, עד שהעשן שלהם היה מגיע לשמים.

את השחור של הקבר [פיח] שמים על המצח של הילדים. הגדולים שופכים מים על הקבר ושותים אותו. זאת התרופה. מספרים שם הרבה ילדים. מי שרוצה לספר ילד, מביא אותו ומביא עוגות. ומספרים את הילדים שם, כדי שהחכם יתפלל בעדם ויברך אותם. אומרים לחכם: הנה זה שלך. כל הילולה, אני אביא לך אותו, ותורמים משהו לכבוד החכם. יש מי שתורם עופות או כבש…״

״ סיפור על רבי חיים פינטו, עליו השלום. היה הולך מעיר לעיר וכל מי שהיה עובד עבודה זרה היה לוקח אותו. רבי חיים פינטו בא לעיר אחת. שם היה חסיד, יהודי לא למדן אבל בעל מקצוע. [נהג] לשוטט על עגלתו וקנה חתיכות ברזל, גרוטאות נחושת. יום אחד קנה גרוטאות מנוצריה אחת, ולא ידע מה יש בפנים. כאשר הכניס אה הסחורה לאורווה ורצה לברור ולשים בצד כל דבר, נכנס לאורווה והנה שמע קול קורא: יהודי ! לא ידע מי קרא לו.

פנה ימינה ושמאלה ולא מצא אף אחד. פעם שנייה רק שמע, נבהל. שאל: מי קורא לי ? ראש אחד מנחושת מלא כישופים ענה לו, ואמר לו: קח אותי, רחץ אותי, שים אותי על שולחן, שים למולי שני פמוטים ושני נרות. הוא לקח את הראש הזה, רחץ אותו, שם אותו על השולחן, הניח לידו שני פמוטים ובהם שני נרות.

 הוא אמר לו: יהודי! היום אתה תרוויח אלפיים לירות. יצא, קנה גרוטאות והרוויח אלפיים לירות. בא ומצא שהנרות עדיין דולקים. אמר הראש: יהודי, קח את הנרות ושים נרות חדשים, כי מחר תרוויח אלפיים לירות. אמר בליבו: זה נמצא בעולם. אני ממשיך לשוטט.

עשה לפי מה שביקש הראש, ולמחרת אכן הרוויח אלפיים לירות. כל יום אמר לו הראש משהו אחר, עד שהיהודי התעשר תוך שלושה חודשים. קנה אניות, בתים, רכוש. יום אחד רבי חיים פינטו היה מסתובב וזה קרה כאשר כבר עברו על אותו יהודי ששה חודשים. אז בא רבי חיים פינטו לעירו של אותו יהודי.

 שאל את היהודים, אם הם מכירים מישהו שהוא עובד עבודה זרה. ענו: אדוננו, אנחנו לא מכירים אף אהד שעובד עבודה זרה. ענה הרב: אולי אתם מכירים מישהו שהיה מסכן והוא עכשיו עשיר מופלג. ענו: יש לנו רק אדם אחד שהיה קונה בגדים ישנים, והוא עכשיו הפך לעשיר גדול.

ביקש מהם שיקהו אותו אליו. הלך. כאשר ראה היהודי העשיר את החכם, קם ואמר לו: ברוך הבא רבי חיים פינטו. שאל אותו הרב למעשיו. ענה שהוא סוחר בבגדים ישנים, ומזה ששה חודשים קנה חבילה ומצא בה ראש, והראש הזה הוא שגרם שהוא הרוויח את כל ההון הזה.

 אמר לו הרב: איפה הראש מ? אמר לו: הנה הוא. מצא הרב שני נרות דולקים על שולחן. אמר לו הרב ליהודי: יש לך חדר ריק כדי שאוכל לשוחח אתך ? ענה שיש לו. נכנסו וישבו יחד. אמר הרב ליהודי: אם מישהו יתן לך בית מלא כסף, תעבוד עבודה זרה ?

ענה לו: אף פעם לא אעשה את הדבר הזה. אני לא אעבוד עבודה זרה.ענה הרב: עד מתי ? שמע בני! אתה עבדת עבודה זרה ולא ידעת. אתה תקום עכשיו, תהרוס את הראש הזה ותזרוק אותו לבית שימוש עד שלא יישאר כלום ממנו. ההון הזה, הואיל ואתה לא עשית בכוונה בעוברך את העבודה הזרה הזאת, ההון הזה יהיה שלך״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר